בשבוע שעבר קיבלתי טלפון שריגש את ליבי. המספר לא היה מזוהה, אבל את האיש הנחמד בעברו השני של הקו אני מכיר. הוא התקשר לספר לי שבלילה האחרון הוא חלם על אבא שלי. אני לא מיסטיקן או משהו, אבל בימים אלו אבא שלי היה אמור לחגוג יום הולדת 80, ולמרות שכבר עשר שנים הוא איננו, אני רק חושב עליו יותר ויותר.
תשמע - אמר לי האיש בטלפון - חלמתי שאני בבית כנסת. מזמינים אותי לקרוא בתורה, ואז, כשאני חוזר לכיסא שלי, אביך קם, לוחץ לי חזק את היד ואומר לי "יפה מאוד קראת". זה ממש טילטל אותי.
מה אומר? גם אותי. האיש על הקו הוא בן אדם עסוק מאוד, בסוף שנות הארבעים לחייו. האיש מתהלך בגדולות. מזיז דברים, מרים פרויקטים, ובין לבין הוא מכהן בהתנדבות בתפקיד ניהולי בכיר. בשבילי, בכל אופן, הוא תמיד יישאר הבן של פרידמן. הנער הקטן ההוא מבית הכנסת שהתפללנו בו בילדותנו. אחוות ילדות מבית הכנסת היא דבר שלא כל קוראינו מכירים. אסביר, אם כן, שזה קצת כמו לגדול באותה שכונה או ללמוד באותו בית ספר. אבל לא בדיוק, כי בבית הכנסת אתה יודע שההורים שלכם מכירים, וגם מבין אם הם שרויים בידידות או במתח. בית הכנסת זה המקום האחרון שבו אפשר לטשטש מערכות יחסים.
בתי הכנסת שגדלתי בהם היו גני עדן לילדים. בחלקים ה"מתים" של התפילה היו מרשים לנו, ולרוב גם מעודדים אותנו, לצאת החוצה כדי שלא נפריע. אלו היו רגעי השיא של השבת. מחוץ לבית הכנסת השתרעו מרחבי אין קץ למשחקים. לשכנים היו תרנגולות בחצר. לידם היה מגרש גרוטאות מושך ומאיים. ובכל שטח פנוי שהשתרע ביניהם אפשר היה לשחק כדורגל. או לפחות "הקרוב לקיר" עם סוכריות טופי, שבבית הכנסת נחשבות למשהו שיורד מהשמיים. ליד כל בית כנסת חייב להיות עץ גדול, תות או אזדרכת, שאפשר (למרות שלא לגמרי מותר הלכתית) לטפס עליו ולקרוע את מכנסי השבת. תמיד יש מקום להקים בו את מקדש הילדים שפעם קראנו לו "מחבוע" - מילה שתמיד נשמעה לי כמו הכלאה בין מחבוא לירבוע. שם, נסתרים מכל העין והשד יודע איפה, היינו מחביאים אוצרות ענק של ממתקים, בייגלה ובקבוקי שתייה שהיינו מפלחים מאינספור הבר־מצוות שהתארחו בבית הכנסת שלנו.
את הבן של פרידמן אני זוכר מכיוון שהוא היה הילד הראשון מחוץ למשפחה שאבא שלי לקח על עצמו להכין אותו לבר־מצווה. הוא תמיד היה מוכשר מאוד, אבל בחיים שלי לא שמעתי ילד עם חוש מוסיקלי כל כך גרוע. הילד היה מסוגל לגרום ל"יונתן הקטן" להישמע כמו קטע פאנק שנגנז, ובצדק. גם אבא חשב כך ונראה די המום אחרי הפעם הראשונה שפרידמן הצעיר ביקר אצלנו. אבל האתגר רק דירבן אותו, ובשנים הבאות הגיעו לביתנו עוד ועוד נערים מבולבלים ומחליפי־קול בני 12. מוסיקליים יותר ומוסיקליים פחות. תמיד בהתנדבות. אני והאחים שלי אהבנו לחקות אותם מזייפים את הפרשה וההפטרה, אבל גם פרחחים כמונו לא יכלו שלא להביט מהצד באבא, לשתוק ולראות כמה הוא סבלני וכמה אהבה הוא משקיע בלימוד.
• • •
בכל פעם שהייתי מגיע לבית המלאכה הקטן שלו, הייתי מוצא שניים או שלושה ספרי קודש מונחים יפה בין המבערים, מיכלי הגז והחמצן, שברי הזכוכית, שלוליות הקפה והבלאגן המסוים שתמיד שרר על השולחן. אין הרבה סיסמאות שרוקנו מכל תוכן כמו הסיסמה התמימה "תורה ועבודה". יותר מדי התחכמו איתה. הניפו מולה אגודלים וקרצו מעבר לכתפה. אני בכל אופן, בכל פעם שאני שומע את הסיסמה "תורה ועבודה", השולחן ההוא של אבא עולה לנגד עיניי. שולחן שלמדו עליו תורה תוך כדי עבודה, ועבדו סביבו כמו בני תורה. אבא מעולם לא סיים את הלימודים המסודרים בישיבה, וודאי שלא הוסמך לרבנות. אבל את כישרון הלימוד הוא לא איבד. חוץ מזה תמיד היו לו קול יפה וריאות של מנפח זכוכית.
יום אחד עלה הרעיון שהוא יכין את ילדי חבריו לקרוא את פרשות הבר־מצווה שלהם. זה היה אחרי שהוא הכין אותי, הבכור, ואת אחי הצעיר ממני. ואז הגיע הבן של פרידמן, ובסוף השיעור הראשון אבא נראה אובד עצות. הוא מעולם לא פחד מעבודה קשה. הוא הצליח, בלי בעיה, להפוך בקבוק בירה שבור לאגרטל או לברבור. אבל להפוך את פרידמן לזמיר?! לא היתה לו בעיה עם אתגרים קשים. חבריו למילואים תמיד סיפרו באיזו שלווה הוא פירק מאות מוקשים תחת אש ב"ארץ המרדפים" בבקעה. מברג או חוט ברזל בזווית הפה, והכל קטן עליו. אבל פרידמן? אבא היה זקוק לכוס מים. וקפה שחור חזק. ולשכב לנוח קצת.
בסוף הוא קרא יפה מאוד. ממש. נכון, אף אחד לא קרא לו "ילד הפלא", ואף סוכן כישרונות לא התקשר, אבל לתדהמת כולם, פרידמן נתן ביצוע סביר ומעלה. אבא שלי התפוצץ משמחה ומייד הוצף בהצעות. עם הזמן הפכה הכנת הבר־מצוות לתחביב שלו, למצווה ולשליחות שלו, ולא פחות מזה לפיצוי על שנות הלימודים האבודות ההן ועל המחשבות הנצחיות בנוסח "מה היה אילו".
• • •
אה, לא אמרתי לך. המשיך פרידמן להרהר בקול. בשבת שעברה עשינו בר־מצווה לילד שלי. את החוש המוסיקלי שלו הוא ירש, ברוך ה', מאמא שלו. אבל הנה הלילה, בא לי החלום הזה. שלושים ומשהו שנה אחרי שלמדתי אצל אביך, עדיין חשוב לי לקבל ממנו לחיצת יד, ובעיקר אישור שקראתי נכון.
לא אטריח אתכם בתיאור מפורט של כל מה ששיחת הטלפון הזו חוללה בנפשי, אבל אני באמת לא צריך יותר מזה כדי לציין בגעגוע את יום הולדתו ה־80 של אבא.
(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו