פרשת החייל: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו"

האויב - שמדי עשור מחליף צבעים כמו זיקית - אינו יכול לישראל בלחימה. כבשירו של נתן אלתרמן יש לו רק מתווה אחד להכריעה: להחדיר בה את התחושה כי אינה צודקת. בזדונו הוא מתכנן - "רק זאת אעשה: אכהה מוחו / ושכח שאיתו הצדק. / כך דיבר השטן וכמו / חוורו השמיים מאימה". לכך חותרים הפלשתינים והאנטישמים וגם כמה ישראלים, ששנאתם העצמית העבירה אותם על דעתם.

נפתלי בנט והצועדים בעקבותיו אינם מתכוונים, חלילה, להזיק לישראל. אך מה שעשו השבוע מתוך יריבות פוליטית למשה (בוגי) יעלון עלול להוביל בשוגג למקום הרע ההוא. מפני שהגנה על חייל שהגיע לאירוע לאחר מעשה וירה במחבל השרוע על הקרקע, אולי אפילו גוסס, היא מסוג הדברים אשר עלולים להפוך את ישראל למאוסה לא רק בעיני חורשי רעתה אלא גם בפי אוהביה מבית.

ישראלים רבים יכולים להשלים עם המציאות הקשה ביו"ש רק כל עוד הם חשים בצדקת מעשיהם. אלתרמן כתב כבר בעיצומה של מלחמת השחרור שיר גערה בחייל ישראלי היורה בעובר אורח ערבי בעת כיבוש כפרו. דוד בן־גוריון קרא את השיר על בימת הכנסת. לימים תהו בשמאל הקיצוני שמא שיתפו רה"מ והמשורר פעולה צבועה לשיפור הדימוי הצדקני של ישראל.

מנגד, תמיד נמצאו פופוליסטים שבשם הביטחון הצדיקו את ההתבהמות. התנגדו להעמיד לדין את טובחי כפר קאסם ב־56' בטענה שהתנהל מבצע סיני; ורצו לטאטא את רצח המחבלים בקו 300 בידי אנשי השב"כ; ועתה הם מפגינים לטובת חייל, שיש יסוד כבד לחשש כי פשע בירי על מחבל־רוצח חסר אונים. אך תמיד גם נמצאו ד"ר בנימין הלוי ויצחק זמיר ודורית ביניש וראובן חזק ופלג רדי ורפי מלכא, שעמדו על המשמר ולא הניחו לפוליטיקאים לגרום להתבהמות המערכת. עכשיו עושים זאת יעלון וגדי איזנקוט הנעזרים בראובן (רובי) ריבלין, וממתינים לסיוע משמעותי יותר מבנימין נתניהו.

הם נתקלים בביקורת נטולת יסוד. שלשום הופצה שמועה כוזבת כאילו גם בשעת הקרב אין צה"ל פוקד על חייליו לירות במלוא העוצמה האפשרית. "לא שמעתי דבר כזה", לעג יעלון כששמע את הדברים. הרי השיעור הגבוה של המחבלים ההרוגים מדבר בעד עצמו.

אך תמיד קל להיכנע לרצון ההמון, שאכן חש תסכול ממשי נוכח הפעילות הרצחנית של המחבלים הפלשתינים. היצר הוא להורגם בכל הנסיבות. אבל "איזהו גיבור? הכובש את יצרו".

המלחמה באינתיפאדה מתנהלת באיזון נכון. צה"ל אינו מתבהם אלא כשפוליטיקאים מנסים לצבור הון מפלגתי מטרגדיה מהסוג שאירע בתל רומיידה, בואכה קבר רות המואבייה. אך טוהר הנשק שזור בלחימה היהודית. זעקות ה"לא נכון" של השמאל הקיצוני וחלק מההנהגה הערבית הן העדות כי נכון גם נכון.

הגז: ניצחון פירוס למתנגדים

תמכתי במתווה הגז. מפני שהממשלה התחייבה למשקיעים, אבל תיקנה את התנאים לטובת הציבור פעם ועוד פעם; וככלל מצופה מכל ממשלה לכבד את התחייבותה; ולמרות שידעתי כי מבחינה עקרונית רווחת הציבור וטובתו עמדו לעיני המתנגדים אליעד שרגא ושלי יחימוביץ' והפרופסור ירון זליכה וגיא רולניק סברתי כי סיכול העיסקה שגוי.

הם ניהלו מאבק מדהים. "התנועה לאיכות השלטון" שיגרה את שרגא לעליון מצויד במסמך טיעונים ברמה של עבודת דוקטור מעמיקה. זליכה יצא את מגדל השן האקדמי להיאבק בכיכר העיר נגד המתווה, ויחימוביץ' ורולניק הסעירו את התקשורת. השבוע זכו לניצחון מוחץ כאשר שופטי בג"ץ הצטרפו לעמדתם, והפוליטיקאים מבנימין נתניהו ויובל שטייניץ דרומה תקפו את בית המשפט העליון בלשון בוטה, אשר הוציאה משלוותה אפילו נשיאה קרת מזג כמרים נאור, שנזפה בממשלה כראוי על סגנונה.

שני מרכיבים חזקים היו לטיעונם. האחד, שהעליון צריך להחליט על פי דין ולא לנוחות הממשלה; והאחר, שנתניהו ייטיב לעשות אם ישאל את עצמו כיצד אירע, שאינו מצליח לגבש בכנסת רוב למהלך כה חיוני בעיניו כסעיף היציבות? הרי אם טובת הציבור מזוהה עם אישור המתווה - לא ייתכן שאין בידי הממשלה לשכנע כמה מהח"כים להתעלות ולאשרו גם אם הם באופוזיציה.

דורית בייניש // צילום: אמיר מאירי

בכל זאת נותרתי בדעתי שטוב לאשר את המתווה הרע מאשר לדחותו. לא רק מפני שהפקת הגז מלוויתן תידחה וקופת המדינה תיוותר ריקה; ולא רק מפני שד"ר שטייניץ הזמין כבר סקר בינלאומי הרומז כי יש בתחומה של ישראל עוד ארבעה לוויתנים, אבל יזמים יהססו להשקיע בהם את כספם; אלא מפני שמדינות אשר ביקשו לחתום עם ישראל על חוזי קנייה לשנים רבות הגיבו השבוע כי הן חוששות שמא הממשלה בירושלים אינה מוסמכת להתחייב לכך.

השתלשלות הפרשה הזכירה לי פעם נוספת את מוסר ההשכל העולה מסיפור העם הנודע על מי שהסכים לנקר אחת מעיניו ובלבד שינקרו את שתי עיניו של שכנו השנוא. אם יעלה עתה בידי הממשלה לגרור את ספינת הגז מן השרטון תוך חילוץ ויתורים מהטייקונים לטובת הציבור אשמח להתבדות, ולהצטרף לחגיגת מתנגדי המתווה הנוכחי; ואם, לעומת זאת, הגז יישאר עוד שנים רבות במעבה האדמה וישראל תיאלץ להתגונן מפני תביעות פיצויים של המשקיעים בבתי משפט בינלאומיים - ילמדו שרגא ויחימוביץ' וזליכה ורולניק, שזכו השבוע בבג"ץ, מה הוא "ניצחון פירוס", מתורגם לעברית.

כולם נגד כולם

כותרת רודפת כותרת. סחרחורת. שופטי בג"ץ בלמו את מתווה הגז. בנימין נתניהו וד"ר יובל שטייניץ הסתערו. נשיאת העליון מרים נאור נזפה בהם. שרים בממשלה קראו להחליף את השופטים, תולים תקוות באיילת שקד. אביגדור ליברמן דוחק את בג"ץ מההכרעה אם מותר לפסול רשימת מועמדים לכנסת. רוצה שפוליטיקאים יחליטו לגרש את הסיעה הערבית ואין שופט פוצה פה ומצפצף. הכנסת ממילא מאשרת הצעת חוק המתירה לה לסלק ח"כים נבחרי הציבור. יעקב ליצמן מתערב אצל היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט לסגור תיקים פליליים לחסידי חב"ד בערד. הוא גם יפיל את הממשלה אם המקוואות ייפתחו לכל רוחץ. מירי רגב תשלול סיוע כספי ממי שיעלה מחזות שאינם לרוחה. אין אתר תפילה לנשים רפורמיות ליד הכותל. נפתלי בנט לצד החייל היורה בתל רומיידה ונגד משה (בוגי) יעלון. חלק מהרחוב הימני נגד חקירת החייל. בנימין נתניהו להגנת יעלון וגדי איזנקוט. זה לא פופולרי. הוא מתרחק מהם באוסרו לפתע על יעלון להחזיר למשפחות גופות של מחבלים.

אין קשר? בלאגן? לא ולא. קחו עשרות אישי ציבור ומשפטנים ואנשי אקדמיה ותקשורת, ותגלו כי כולם ניצבים בלכידות משני צידי המתרס בכל הנושאים (לבד ממעט חריגים, שחוצים קווים). כולם נגד כולם בכל עניין. מפני שהמתרחש לעינינו אינו בלאגן אלא מלחמת תרבות כוללנית, בכל החזיתות, בכל הרגעים. ההכרעה הדרמטית ביותר של החברה הישראלית. אחריה ישראל לא תהיה עוד מה שהיתה אלא טובה יותר. אולי רעה יותר. בכל מקרה שונה.

הדברים שלמענם שווה לחיות

בדיוק לפני 62 שנים נצרב מעלה עקרבים שבנגב בתודעת השכול הלאומית. אוטובוס של אגד, שנוסעיו חזרו מאילת, הותקף בידי מחבלים. בתו בת החמש של הנהג מירי פירסטנברג לא הבינה מה קורה כאשר חייל כיסה עליה בגופו ולחש לה לשתוק, פן תירצח. הוא נהרג. היא ניצלה. גם אביה הנהג ואמה נהרגו, ואחיה נורה והפך לפגוע ראש. חושך אפף את חייה.

מירי גדלה בקיבוץ יקום. יתומה פילסה לבד את דרכה במסגרת אוהבת. לא היה אז טיפול פסיכולוגי. אולי גם לא נזקקה. לאחר שירות בחיל האוויר נישאה. בבואה לבקש את המניה של אביה באגד גילתה לתדהמתה כי האפוטרופוס שלה פדה אותה לטובתו. עוד מכה ניחתה עליה. אגד של השנים ההן היה עדיין של החברים והיא קיבלה מניה אחרת תחתה, ומסרה אותה בידי בעלה. אז גילתה כי יש לו מאהבת, והיא נפרדה מאבי שני ילדיה ומן המניה.

שלי יחימוביץ' // צילום: דודי ועקנין

מירי למודת האסונות לא עצרה. היא הובסה כאשר בנה הועבר לחזקת האב, ונפגעה כאשר בתה ביקשה להצטרף אליו עד שחזרו; ופתחה מסעדה מצליחה עד ששניים נכנסו ותבעו דמי חסות ואיימו לפגוע בעסק. היא נחרדה, אך סילקה אותם באומץ ושיגרה מסר לראש הכנופיה ששהה בכלא, וכששמע במי מדובר שלח את השניים לבקש סליחה והעניק לה חסות בחינם.

כשפגשה במוישיק בעלה השני, ידעה שנים נפלאות של שיט בספינת אגוז בעולם. אך בוקר אחד התעוררה ומצאה אותו מת. עוד חושך. השבוע, בפרסמה את ספרה "הילדה ממעלה עקרבים", הייתי סקרן לפגוש את גברת איוב המודרנית. בכניסתה לאולפן "ערב חדש" לא האמנתי. אין כבר אנשים אופטימיים כאלה. כאילו היא דגם לרודיארד קיפלינג בשירו "אם" (בתרגום יאיר לפיד): "כשתראה איך נשברים כל הדברים שרק למענם שווה לחיות / ותתכופף ותאסוף את הכלים הישנים, ושוב תתחיל לבנות.../ תוכל לרשת את הארץ ואת כל העולם / ועוד יותר מזה, ילדי, תהיה אדם".

לא עניין לפרשנות

בעבר הרחוק הייתי קורא נלהב של יגאל סרנה גם כשחלקתי על עמדותיו. בשנים האחרונות הפך סגנונו כה נחות וירוד שחדלתי מקריאת מאמריו. נעלבתי, שפונה אלי במילים בלשון כזאת.

לפיכך, התוודעתי באיחור לקטע שכתב על תקרית מביכה בשיירת ראש הממשלה שעשתה דרכה בכביש ירושלים־תל אביב. התוכן כה מביך, שאמרתי לעצמי כי לא יעלה על הדעת שסרנה יבדה עובדות כאלה מליבו. נראה שתיאורו נכון.

מירי רגב // צילום: קוקו

אחר כך פורסם כי שרה ובנימין נתניהו הגישו נגדו תביעת דיבה. עתה סברתי כי לא יעלה על הדעת, שנתניהו יחתום על תביעה המנוגדת למה שאירע במציאות במעמד המאבטחים. מה גם שאדם הבקיא בנושא טען כי אין מצב ששיירת ראש הממשלה תעצור לצד הדרך.

זה לא עניין לפרשנות. זה שחור או לבן. ראוי שבית המשפט יציב שלושה שופטים ויפתור את הסוגיה באחת, שכן הסחבת היא לרעת הצד שהאמת לצידו. נחוץ סיכום מהיר ובהיר.

מה שהכריע את הכף

לאחר היעדרות ממושכת הגעתי למזנון הכנסת שבו עשיתי עשרות בשנים, והופתעתי שלא חשתי געגוע. במסדרון מתקיימת תערוכה של ההנהגה בעת הקמת המדינה. באחד התצלומים נראים האלופים יצחק שדה ויגאל אלון במה שמתואר כאסיפת בחירות בינואר 1948. זה צריך תיקון, מפ"ם הוקמה באותו חודש, אבל מלחמת השחרור כבר התנהלה ולא היה זמן לבחירות שנערכו רק מקץ כשנה.

בהזדמנות זו, הח"כ בדימוס מיכה גולדמן העיר לי כי יצחק רבין לא סירב להעניק לאלון את תיק הביטחון בממשלה שהרכיב ב־74'. חלק מחברי סיעת העבודה איימו כי אם לא יוענק התיק לשמעון פרס יצביעו נגד ממשלתו. זה הכריע את הכף.