מתווה הגזוז

"זרקתי על שלמה ארצי סוודר לפני הופעה, זה נקרא שחיממתי את שלמה ארצי?" משגר מוטי דיכנה עוד פאנץ' בעמוד הפייסבוק הפופולרי שלו. מוטי מי, אתם שואלים? אל דאגה, הוא לא נעלב. דיכנה התרגל להיות תמיד ליד. 

באמצע שנות השבעים, כנגן גיטרה בס, הוא עזר לאריק איינשטיין ללבוש סוודרים. אחר כך ברח בניידות משטרה מהמעריצות של צביקה פיק. בהמשך שר בלהקת גזוז, השתתף בקדם־אירוויזיון עם להקת איזולירבנד, הוציא אלבום סולו אישי בשם "עד ראייה", דיבב את דמותו של שרדר המרושע ב"צבי הנינג'ה", הוביל את להקת הבית של "לילה גוב", ובשלושים השנים האחרונות הוא חבר בלהקת הסיקסטיז, שמתפרנסת מקאברים עשויים היטב של להיטי שנות החמישים והשישים.

בקיצור, כולבויניק.

"התחתנתי בפעם הראשונה בגיל 24, ופתאום היתה לי משפחה לפרנס. ואתה אומר לעצמך, זמר? שכח מזה. אז אמרתי, בינתיים אהיה בסיסט, בינתיים אעשה דיבוב. הייתי עסוק מדי בלהתפרנס".

אם היית מפורסם, הפרנסה היתה באה.

"נכון. הכיף הכי גדול למוסיקאי זה לפתוח קופה ולמכור כרטיסים. לראות את השלט הזה, 'סולד אאוט'. תתפלא, יש המון מוסיקאים שמעולם לא פתחו קופה. עפרה חזה, למשל. אני חושב שהיא הופיעה כמעט רק באירועים סגורים.

"מה לעשות, לא כולם ברי סחרוף, שקם בבוקר ואם מתחשק לו, הוא פותח קופה. אין לי בעיה להופיע גם באירוע פרטי".

אילו היתה בזמנך תוכנית ריאליטי מוסיקלית, היית הולך, כמקפצה להמשך הדרך?

"מה פתאום. הייתי ישן שם כל היום, היו מעיפים אותי עוד לפני ההצבעה. אני חושב שאם יש זמר טוב שיכול לקצר תהליכים דרך התוכניות האלה, אז יופי, אבל העובדות אומרות אחרת.

"מי יכול להגיד לי היום מי זכה ב'דה וויס' של השנה? ומי זכה ב'אקס פקטור'? זה לא מחזיק מים. מי שטוב, כמו עדן בן זקן, שיש בה משהו כמוסיקאית, יצליח גם בדרכים אחרות. אני לא זוכר מישהו לא מוכשר שהצליח".

דיכנה (61) נולד בפתח תקווה, וכשהיה בן 8 חודשים עברה משפחתו לטוקיו, בענייני עסקים. הוא גדל שם עד גיל 13 ודובר עד היום יפנית שוטפת, "אם כי בבית אמא שלי הקפידה לדבר עברית".

איך היפנים קיבלו אתכם?

"היפנים לא שונאים, אלא מתנשאים. זו מדינה שמאוד מסבירה פניה לזר, אבל ממקום מתנשא. היוצאים מן הכלל הם היהודים. היפנים מעריצים את היהודים".

כבר בגיל 4 החליט שיהיה מוסיקאי, ואפילו ניגן בילדותו בלהקה. "לקחנו מקום ראשון בתחרות כישרונות צעירים מחוזית. הגמר הארצי נערך באוסקה, מרחק שלוש שעות טיסה, אבל אמא שלי אמרה לי: 'לא, יש לך בית ספר', ובזה נגמר הסיפור. אגב, היא אחת המעריצות הכי שרופות שלי, מגיבה לי בפייסבוק". 

הוריו התגרשו, ואביו עבר לשווייץ. עם פרוץ מלחמת ששת הימים, דיכנה חזר לארץ עם אמו.

"הדיווחים בעולם היו שתל אביב נשרפת ושמדינת ישראל נגמרה, אז אמא שלי החליטה שהיא חייבת לחזור. בשבילי זה היה כמו חזרה לתקופת האבן. מה זאת אומרת שאין טלוויזיה צבעונית וקוקה קולה? התחרפנתי.

"למרות הכל התאקלמתי יפה בגבעתיים. אהבתי שפתאום הכל נמצא בשכונה. ביפן אין דבר כזה לבקר חבר מבית הספר, צריך לקבוע חודשיים מראש, וטוקיו ענקית. החברים הכי טובים שלי עד היום הם מהתקופה ההיא, מגיל 13, אנחנו חבורה כזאת".

עוד כנער הקים עם חברים את להקת "הגולגולות", שהקליטה חמישה שירים משלה ואף חיממה את ההופעות של להקת הצ'רצ'ילים. "הייתי בורח דרך המרפסת והיינו נוסעים לרמלה לראות אותם מופיעים. אחר כך הם נתנו לנו לעלות לבמה לפניהם. זאת היתה תקופה מדהימה".

*   *   *

באופן טבעי, המשיך ללהקה צבאית. "זו היתה תקופת הזוהר של הלהקות, והגעתי ל'סדנאי שריון', היתה פעם להקה כזאת. קיבלנו חופש אמנותי, עשינו מה שרצינו, היה רוקנרול. במלחמת יום כיפור היינו הלהקה הראשונה שחצתה את התעלה למצרים. הברחנו את הבנות בארגזי התופים והופענו מול יחידות ששלושה רבעים מהן נמחקו. המעבד המוסיקלי שלנו היה רוני וייס, שאחר כך היה איתי באיזולירבנד".

הזיכרון המוסיקלי הנוסטלגי שלו סידר לו את הג'וב הראשון אחרי הצבא.

"מייד כשהשתחררתי, הפיקו ערב גרנדיוזי של שירי החיפושיות בעברית ובאנגלית. מאחר שהכרתי את השירים שלהם בעל פה - הבוחנים, שלמה יידוב ושלמה גרוניך, לקחו אותי. הופענו בכל הארץ עם תלבושות, תפאורה, השקעה שאתה לא מאמין. אבל זה היה כישלון קולוסלי. נכשלנו בענק.

"הייתי זמר, אבל בתקופה ההיא לא ידעו לאכול את הקול שלי, שהיה יותר רוקנרול. אז נהייתי בסיסט. היו אז שלושה בסיסטים בכל הארץ, לא כמו היום. ניגנתי עם אילנית בתוכנית הסולו שלה, שהיתה הצלחה היסטרית. ניגנתי המון בהקלטות - אצל זוהר ארגוב, שימי תבורי, חיים משה. הלחנתי לזוהר שיר שנקרא 'אל הכוכבים', שנחשב לשיר אבוד, אבל נמצא לא מזמן.

"אחרי אילנית ניגנתי עם אריק איינשטיין, כשהוא כבר מאוד לא אהב להופיע. בלהקה שלו היו יוני רכטר, אפרים שמיר, אסתר שמיר ותזמורת נתניה. הפקה ענקית, רק באולמות גדולים. זה היה בית ספר מעולה, כי בינינו, עוד לא הייתי בסיסט מספיק טוב".

איך היה לעבוד לצד אריק?

"אין מילים לתאר את האיש הענק הזה, כל מה שאגיד לא יעשה לו מספיק כבוד. בודדים האמנים שאחרי שמכבים את המצלמה ואת המיקרופון, הם פשוט ממשיכים. אריק היה כזה, גם סנדרסון ומוני מושונוב כאלה. כל שנייה איתם אתה על הרצפה, בלי להתאמץ.

"השנתיים ליד אריק היו מדהימות. שעות של קשקושים איתו, וכל רגע מגיעים שיסל, אורי זוהר, שהתחיל אז לחזור בתשובה, ומושונוב. כולם רצו להיות לידו".

אחרי איינשטיין עבר לעבוד עם צביקה פיק. את שלוש השנים איתו הוא מגדיר "טירוף מסוג אחר ומוחלט לחלוטין", בעיקר בגלל הצורך להתמודד עם המעריצות הקנאיות. "היינו יוצאים מהופעות במועדונים בניידות משטרה, כי המעריצות היו קורעות לצביקה את הצורה.

"פעם אחת, בקריית גת, תלשו מעליו את הבגדים. בנות צרחו כמו בהופעה של הביטלס. היינו בורחים מהבמה, משאירים את הציוד וקופצים לניידת תוך כדי נסיעה. עד אז אף אחד לא ניגן בווליום של צביקה. הוא מוסיקאי מעולה, לא מעריכים אותו היום מספיק. גרנו בשכנות ברמת השרון ועשיתי בייביסיטר לבנות שלו". 

עם להקת גזוז. "בזמן אמת האלבומים שלנו לא מכרו טוב. האמרגן פשנל הפסיד עלינו הרבה כסף" // צילום: יעקב אגור

ב־1978 הגיע הפרק שהפך אותו לשם מוּכר בישראל. "שמעתי שדני סנדרסון מקים להקה ומחפש בסיסט שיודע גם לשיר. באתי אליו הביתה לאודישן ושמתי על השולחן ספר של וודי אלן, כי ידעתי שהוא חולה עליו. ככה התקבלתי לגזוז".

הלהקה, שהיתה המשך ישיר לכוורת, מנתה את סנדרסון, גידי גוב, מזי כהן ודיכנה, ועוד שמות שנשכחו דוגמת שלמה חממי (תופים), דני פאר (פסנתר) וזיו בן, מאיר שפייזר וגדי רזניק (כלי נשיפה). אף שהיתה קיימת פחות משנתיים והוציאה שני אלבומים בלבד, היא הטביעה חותם על המוסיקה הישראלית - עם שירים כמו "תשע בכיכר", "אמא ודני", "ציפי פרימו", וכמובן, "רוני".

"בניגוד לכוורת, בהופעות של גזוז לא היו מערכונים, אלא קטעי קישור קצרים ומאוד מצחיקים. דני היה עושה חיקוי של ממטרה או מכונת כביסה, ואנחנו היינו על הרצפה. מדני למדתי איך עומדים על במה. 

"עשינו ספיישל מושקע לטלוויזיה, שנחשב לאחת התוכניות הראשונות שהוקרנו בצבע בערוץ הראשון. באותה תקופה לא יכולנו ללכת ברחוב מרוב תגובות".

גזוז הצליחה כלכלית?

"בזמן אמת, שני האלבומים שלנו לא מכרו טוב. האמרגן, דשא פשנל, הפסיד עלינו הרבה כסף. היינו צוות של 25 אנשים, וההופעות עלו הון. רק יותר מאוחר זה תפס חזק. דני סיפר לי שתקליט האוסף של גזוז מכר כמו כוורת, ואפילו יותר".

מה עם מופע איחוד של גזוז? לכוורת זה עבד לא רע.

"אני הרי רוצה להתעשר, אז אני מציק לדני הרבה בעניין הזה. אבל הוא אומר דבר נכון - בכוורת כולם מוּכרים, בגזוז אתה יכול להביא את אברם במקום איציק, ואנשים לא ישימו לב. העניין בגזוז הוא השירים, ואיתם הוא מופיע כל הזמן".

ובכל זאת?

"בפעם האחרונה שהייתי אצלו הוא אמר: 'אתה יודע, בעוד שנתיים זה 40 שנה לגזוז'. זה כל מה שהוא אמר, אבל אני אומר לך שאין לי ספק שאיחוד של גזוז ימלא את פארק הירקון".

*   *   *

אחרי גזוז, וגם גירושים שעבר, הוציא דיכנה את "עד ראייה", אלבום סולו עם תכנים אישיים מאוד. "היו לי יחסי ציבור מטורפים, תוכניות אירוח, כתבות שער, מה שאתה רוצה. אבל הקהל לא התחבר לזה, מה אני יכול לעשות. לפחות המשפחה שלי אהבה. אז בסדר, נקסט". 

הנקסט היה איזולירבנד, להקה שהוקמה כבדיחה פרטית וכמעט כבשה את קדם־אירוויזיון 1982. "את רוני וייס הכרתי בצבא, ועם עמי פרנקל ז"ל ניגנתי בתוכנית של ירון לונדון בטלוויזיה. באותו זמן רוני היה מפיק ג'ינגלים לפרסומות, ואני וריקי מנור היינו הזמרים שלו. 

"יום אחד, בשמונה בערב, אנחנו יושבים ביחד ואני אומר, כבדרך אגב, 'מחר מגישים שירים לקדם'. רוני נדלק על העניין ומצלצל ללאה לופנפלד. היא מכתיבה לו בטלפון מילים שיש לה לשיר בשם 'מלודי', והוא מלחין אותן אינסטנט, על המקום.

"הדד ליין להגשה היה שמונה בבוקר ברשות השידור. סיימנו להקליט בשבע אפס אפס, והשקענו עוד כמה דקות בניסיון למצוא שם ללהקה. עמי אמר בקול הבס העמוק שלו 'איזולירבנד', וזהו, רצתי להגיש את השיר. הגעתי לרשות השידור ברבע לשמונה. נתתי את השיר, ושכחנו מזה.

"כמה שבועות אחר כך רוני מתקשר ואומר לי: 'אתה לא תאמין'".

בקדם ההוא זכה אבי טולדנו, שזכה בתחרות עם "הורה" (וסיים במקום השני באירוויזיון). אחריו הגיעה ירדנה ארזי עם "מוסיקה נשארת", ואיזולירבנד סיימו במקום השלישי.

הם הופיעו בקדם עוד שלוש פעמים ברצף, "ובכל שנה נהיינו יותר ויותר פסיכים. אז עוד לא היה בידור בקדם, היינו הראשונים לעשות את זה. באנו עם משפטים כמו 'נשבר לי כבר - אז יין'.

"הופענו פעמיים עם פלייבק מלא בתוכניות טלוויזיה בימי עצמאות, וזהו. מופע אמיתי לא היה לנו, למרות שהיו מפיקים ששמו כסף, וכבר עשינו חזרות. היו לנו שירים פצצה, כמו 'חג על הגג' או 'טיאטאת את התא', אבל זה התפקשש, כי לכל אחד היו עניינים אחרים".

תקליט אחד ויחיד הוציאה הלהקה, "ישן וגם נחר" - משחק מילים על האלבום "ישן וגם חדש" של אריק איינשטיין. את העטיפה צילמו במעבר חציה ברחוב ריינס בתל אביב, מחווה ל"אבּי רואד" המיתולוגי של הביטלס. 

"לפני סוף כל צד בתקליט עשינו קריינות הומוריסטית. בצד הראשון שרנו 'אתה מתקרב אל החור, אתה מתקרב אל החור', ובצד השני עשינו מין מסר סמוי, חריקות כאלה. אנשים חשבו שזה כמו אצל הביטלס, שאם מנגנים את התקליט אחורה שומעים משהו. אז ניגנו, ושמעו את עמי פרנקל אומר: 'מה חשבת שתמצא פה? את סודות האטום? הרסת את הפטיפון, יא מפגר'".

מייד אחרי פרק איזולירבנד הקים דיכנה עם יואל לרנר את להקת הסיקסטיז. "בהתחלה עבדנו חזק מאוד, אפילו חיממנו את דיפ פרפל כשהופיעו בארץ, אבל היום כבר פחות. יש צעירים שמופיעים יותר בזול.

"מנגנים איתנו היום ז'אן פול זימבריס מהחברים של נטאשה ואייל קליין, שהוא קלידן על. אנחנו שרים הרבה הביטלס, לד זפלין, אליבס פרסלי, ניל סדקה. חוגגים עכשיו שלושה עשורים של פעילות".

*   *   *

דיכנה הוציא לאחרונה ספר הגיגים, שירים וסיפורים הומוריסטיים, "לך תבדוק אם אני בחדר השני", שעובר מפה לאוזן בקרב יודעי ח"ן. השקת הספר תלוּוה במופע בשם "שטויות, שירים וסיפורים", שיעלה בעוד כחודשיים.

"אני כותב לעצמי שטויות כבר המון שנים, עד כדי כך שלחלק מהחברים כבר נמאס לשמוע אותי. ואז הגיע פייסבוק. אמרתי לעצמי, בוא נראה אם השטויות שלי יצחיקו עוד אנשים. כשהתיישבתי על זה ברצינות, ראיתי שיש לי חומר לשישה ספרים. בגלל זה לקח לי זמן להגיע למוצר המוגמר.

"יש דברים שנכתבו במיוחד לספר, ויש דברים שהיו קיימים קודם. הסיפור הכי ארוך הוא על עמוד אחד. זה ספר שירותים או ספר טיסה: לא משנה איפה תפתח אותו, תמיד תמצא משהו לקרוא, ולא חובה לפי הסדר".

הספר יצא לאחר קמפיין מוצלח באתר מימון ההמונים הדסטארט, בעזרת המפיק השותף חגי מרום. מככבות בו דמויות כמו הזוג ממי וגוש, שמנהלים יחסי אהבה־שנאה־אהבה מנצחת, בעל חנות בסגנון ישן שעונה לשם "משה בטריות" ושלוימע אלטער, שדיכנה מצא בבוידעם דברים שכתב בשנות החמישים, כשעלה לארץ. בסיפורים מככב גם ד"ר גבסו, ש"יש לי רופא בקופת חולים שהוא בדיוק כמוהו".

מתי אתה כותב?

"אני לא 'מתיישב לכתוב', זה בא לי פתאום, נניח כשאני נוסע באוטו. פשוט משתלט עלי. עם אלטער, למשל, אני ממש נהיה הוא. זה מטורף".

מי השפיע עליך בכתיבה?

"הרבה אנשים. עוזי וייל, סנדרסון ודורי בן זאב. בעיניי דורי הוא הסטנדאפיסט הראשון בארץ. פעם הוא עלה לבמה ואמר: 'זו לא קרחת, זאת תסרוקת קוּפֶה'. זה גמר אותי מצחוק. אני חסיד של מילים. בדיחה מתוחכמת או משחק מילים טוב עושים לי את היום".

למרות החולצה שהוא לובש, שעליה הכיתוב "לעזאזל עם גוגל - שאל אותי", דיכנה חי עמוק באינטרנט ומחזיק עמוד פעיל ותוסס בפייסבוק. "אם לא עוצרים אותי, אני יכול לקשקש שעות. דרך פייסבוק הכרתי המון אנשים, ואני נהנה מהאינטראקציה. הספר שלי בא לעולם הרבה בזכות זה, אין מה לדבר".

אתה כותב גם על פוליטיקה?

"לפעמים. ואז קצת תוקפים אותי. אבל זה לא קורה הרבה".

השיח בפייסבוק יכול להיות די מגעיל.

"בעמוד שלי, אם מישהו מגיב בצורה אלימה, אני פשוט מעיף אותו. הוא הרי לא גר אצלי בבית.

"האמת היא ששום דבר לא השתנה לעומת מה שהיה פה בעבר. גזענות וקיטוב תמיד היו בישראל, רק שבמקום לצעוק מהמרפסת, משה מקריית ים יכול להגיע היום לאלפי אנשים ברשת. 

"אתה יכול להגיד 'תרגיעו', אבל מי שיושבים בכנסת הם אנשים שלא הרגיעו, גם מימין וגם משמאל. אתה רוצה להתבלט? תהיה פסיכי. זה המצב היום, לצערי.

"אני חושב שאין שום דבר אמיתי באינטרנט. אנשים לא יודעים לעשות את ההפרדה בין הסייבר לבין החיים האמיתיים, ונוצרת השפעה הרסנית".

*   *   *

ב־28 השנים האחרונות הוא נשוי לסימה עמיאל, אשתו השנייה. גם היא היתה בעברה זמרת ושחקנית, וכיום עוסקת בטיפול הוליסטי ("היא רוחניקית אמיתית"). יש להם שתי בנות, בשנות העשרים לחייהן.

הוא חולם עכשיו "לעשות קצת רדיו", וחולק על הטענות ליחס מפלה כלפי המוסיקה הים־תיכונית - בייחוד בגלגלצ. "נראה לי שהיום כבר אין להם על מה להתלונן, המוסיקה המזרחית פורחת בשנים האחרונות. אני בכלל חושב שהמידור לסגנונות הוא פוליטי. מבחינתי, יש שיר טוב ויש שיר לא טוב. ההכללות הן לא לעניין.

"קח, למשל, את פאר טסי. שמעתי אותו בלייב, ויש לו קול מעולה. או את עמיר בניון, שעשה תקליט עם גידי גוב, ובכלל קשה להגדיר את הז'אנר שלו".  

בכל זאת, לחותמת של גלגלצ יש כוח. אולי הביקורת עליהם מוצדקת?

"הרדיו בישראל מגוון, יש הרבה תחנות. פעם היו שלוש תחנות, והכל היה יותר פשוט. התלונות על גלגלצ הן קשקוש. אם אמן תלוי בפלייליסט אחד של תחנה אחת, מצבו עגום. אני לא קונה את זה, אלה תירוצים ופוליטיקה".

הרבה ביקורת נשמעת גם על שרת התרבות מירי רגב ועל התנהלותה מול האמנים.

"עוד פוליטיקה. בינתיים היא לא הזיקה לאף אחד. עזוב את ההצהרות. במעשים היא תקדם את התרבות, אתם תראו".

בתקופה האחרונה יש תחושה של חזרה לאמנים מבוגרים ולחומרים ישנים יותר. 

"אני חושב שהם מעולם לא ננטשו. ארצי, פוליקר, יהודית רביץ, סנדרסון, גידי ואחרים מעולם לא הפסיקו לפעול. הם אמנם לא מייצרים להיטים חדשים כמו פעם, אבל מתי שמעתם לאחרונה להיט חדש של אלטון ג'ון, הרולינג סטונז או אפילו U2? לכולם יש מלאי כל כך עשיר ומצוין, שזה ממש לא משנה".

מי הקולות החדשים שאתה אוהב במוסיקה הישראלית?

"יש הרבה. ג'יין בורדו, Bonafide3000, מיה איזקוביץ, אסף אבידן. כל אלה מוכשרים בטירוף".

לצד המוסיקה נחשב דיכנה למומחה עולמי להיאבקות סומו. "גדלתי על זה ביפן, ממש כמו שילד אמריקני גדל על בייסבול", הוא זורח. בשנים האחרונות הוא מנהל את ערוץ היו־טיוב kintamayama ("בתרגום חופשי מיפנית זה 'הר האשכים'. לכל לוחם סומו יש שם 'מקצועי', ואני בחרתי לעשות מזה קצת צחוק"), ומתגאה ב־10,500 מנויים וב־5 מיליון צפיות בכל רחבי העולם.

"הסומו הפך לתמצית החיים שלי היום, וזאת לא הגזמה. בזמן טורניר אני מקדיש לעסק הזה עשר שעות ביום. אני לוקח שעתיים של קרבות, עורך אותן ל־12 דקות נטו, ומוסיף הסברים וסטטיסטיקות. אני חושב שבזכותי 50 אלף אנשים ברחבי העולם נשאבו לשיגעון הזה.

"בין הטורנירים אני מקדיש לעניין שעתיים בבוקר, עם התה. החדשות זורמות אלי כל הזמן למייל. גם באיגוד הסומו ביפן מכירים אותי. פעם בכמה שנים אני נוסע לשם וצופה בקרבות. בארץ הייתי היועץ של סרט הקולנוע 'סיפור גדול, שעסק בסומו. היום דביר בנדק ואיציק כהן, ששיחקו שם, הפכו לרבע עוף".

מה מושך אותך כל כך בגדולי הגוף האלה?

"מדובר באתלטים אדירים. הם שוקלים 150 קילו, קופצים על חבל 300 פעם רצוף, נותנים 1,000 מכות לעמודים, עושים 5,000 פעמים את תנועת הדריכה המפורסמת.

"הם חיים יחד בקהילות שנקראות 'אורוות'. בכל אורווה יש בעל בית, וכשלוחם חדש מגיע לאורווה הוא כמו עבד - מנקה, מבשל, מנגב ללוחמים הבכירים את הישבן. הבכירים לא עושים כלום, הצעירים מתרוצצים ומקבלים דרייב להתקדם. כשלוחם הופך לבכיר הוא מקבל חדר, ורק ללוחם בכיר מאוד מותר גם להתחתן". 

הוא גם חובב כדורגל מושבע, אוהד שרוף של הפועל רמת גן. "זאת עוד מחלה שלי. עד השנים האחרונות חשבתי ש'מכתש' זה מגרש כדורגל בעברית. ב־2003, כשלקחנו גביע בניצחון על מכבי תל אביב באיצטדיון רמת גן, אני לא הייתי שם, כי הופעתי בסופרלנד. על זה לעולם לא אסלח לעצמי".

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו