ערב אחד הודיעה לי הגברת הראשונה שביום חמישי בעוד שבוע אנחנו נוסעים למסע קולינרי בבני ברק. ברגע הראשון זה נשמע מפתה והגיוני כמו סיור בתי כנסת באום אל־פחם או מסע לחיי הלילה של מודיעין. מה לבני ברק ולקולינריה?
ידעתי שתל אביב היא מעוזם של כמה שפים בכירים עם אגו בגודל של רמת גן; שיפו מרכזת כמה מקדשי חומוס; שאור יהודה היא ממלכת השיפודים; ושבצימרים של ראש פינה מתמחים בארוחות בוקר של שלושים מיני גבינות ועשרים סוגי מיצים. אבל בני ברק? מה עניין שמיטה לחביתה?
כשהגענו, המדריכים החביבים איציק וגליה הסבירו את מהות הסיור: הכרת בני ברק דרך הקיבה. ההיכרות התחילה ברגל ימין, כשגליה שלפה שתי שקיות נייר גדולות עם הלוגו של מאפיית ויז'ניץ המקומית, שבתוכן חלות ריחניות לשבת. בתוך כמה שניות ההחלטה שקיבלתי יום קודם להיגמל מפחמימות טבעה בים של ריחות, כמו ירושלמי שנכנס בפעם הראשונה לים.
• • •
בני ברק היא אזור זמן אחר. חמש דקות מרמת גן המנומנמת ומתל אביב המתיימרת לחיות ללא הפסקה ניצבת עיר שאמנם לא תקבל פרס על עיצוב, אבל היא שוקקת חיים באמת, ועד השעות הקטנות של הלילה. החנויות פתוחות ביום חמישי עד מאוחר, והעיצוב החזיר אותי כמו במכונת זמן לשנות השבעים, עד שהתחשק לי לשתות קווינס, להפעיל אנטי־מחיקון ולשלם בלירות. הרחובות היו מלאים תושבים מכל הגילאים שעסוקים בהצטיידות באוכל לקראת יום המנוחה, על פי הפסוק "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ואחר כך ינמנם בבית הכנסת".
אחרי שלוש דקות הליכה הגענו לתחנה הראשונה בסיור: מעדניית זהבה, עסק צעיר יחסית לאזור, רק שלושים שנה. איציק דאג שיפתחו לנו מעין בופה על המדרכה שליד החנות, ושם טעמנו קרקרים עם דגים מלוחים, סלמון וטונה חיה, מבית מדרשו של מר אביגדור.
אחרי שהקונספט הובהר, נכנסנו לחנות וקנינו כמה דברים הביתה. אני לא מעריץ של גפילטע פיש, והדג המלוח המועדף עלי הוא משחק הילדים בשם הזה, אבל ברור לי שאביה של רעייתי יסמס לנו בהתרגשות אחרי שיקבל את המשלוח ויצהיר שמדובר בדג הכי טעים שאכל בימי חייו.
התברר גם שהחרדים פחות מנותקים ממה שנדמה לנו, ויודעים בדיוק מיהם האורחים המשונים שהגיעו. בעל הבית סימן לאחד העובדים, ובתוך שנייה השירים היידישאיים שמנוגנים מטלפון נייד כשר התחלפו בלהיטים קצת פחות חסידיים של בעל הטור, מהימים שעוד היו לו בלורית וצנרת במצח. בעל הבית פנה לאשתי ושאל אותה אם היא היא הגברת הראשונה, והסקתי שגם הטור הזה לא זר לו.
בהמשך פגשנו עוד קבוצות שבאו לסייר. בקרוב מתוכננים גם סיורים בעקבות אופנת הנשים של בני ברק, ומי יודע, בעתיד אולי ייערכו גם סיורים במעוזי הקהילה הלהט"בית בעיר.
איציק הסביר לנו את ההבדלים בלבוש בין הזרמים השונים בעיר. בניגוד לחורני כמוני, שזורק על עצמו ג'ינס מרופט וחולצת טי מזדמנת ומקווה לטוב, בבני ברק יש קוד לבוש מוגדר, מוקפד ועמוס בפרטי לבוש רבים. חליפות, מעילים, כובעים, כיפות ופאות, שמגדירים אותך ואת הזרם שלך באופן מדויק.
• • •
בזמן ההליכה ברחובות קלטנו שבעיר הזאת לא מבזבזים מקום. עמודי הברזל בגובה מטר, שמפרידים בין הכביש למדרכה, משמשים כקופות צדקה, ואפשר לשלשל פנימה תרומה עבור יתומים, אלמנות, ישיבות, גמ"חים, בד"צים ורקע"צים (רבנים קצת עצלנים).
התיישבנו במסעדה בת 40 שנה ששמה שטיסל (כמו הסידרה) ואכלנו צ'ולנט, קיגל ומיני מעדנים יהודיים של מזרח אירופה. החדרון היה נטול חלון ויותר קטן מהחדר של הבת הקטנה שלנו (שכמובן משוכנעת שהחדר שלה הוא צינוק שאינו ראוי למגורי טינאייג'ר), אבל נדחסו בו 15 איש ואישה.
כבר הרגשתי די מפוצץ ועוד רגע הייתי מתחיל לדבר יידיש, אבל איציק לא הירפה ולקח אותנו לקונדיטוריה בת 54 שנים בשם כץ, שם מתמחים בעוגות גורמה הונגריות וכשרות למהדרין.
בדרך עוד עברנו בבית כנסת מיוחד בשם שטיבל איצקוביץ', מוסד שקיים מלפני קום המדינה וכולל שלוש קומות עם חדרי תפילה רבים. בכל עת מתכנסים באחד החדרים אנשים שהגיעו להתפלל, עד שמושלם מניין. לפי הצפיפות, התשוקה והזרימה של גברים פנימה והחוצה, זה נראה לא פחות רוקנרול מזאפה, אם כי לא ברור לי מה המודל העסקי.
הסיור הסתיים כמו שהתחיל: עם חלות. ביקרנו במאפיית ויז'ניץ, שפתוחה רק בימים חמישי ושישי ומייצרת רק חלות לשבת ולחמניות. המקום היה הומה אדם וריחות, ומבחינתי, מדובר במקום קדוש עבור הזרם הדתי שאני משתייך אליו - חסידות פחמימוביץ', הסוגדת לאל הבצקים.
בדרך למכוניות כולם היו עמוסים בשקיות עם דגים וחלות, כאילו חזרנו מטיול של חודש בפולין או מביקור אצל סבתא שפתחה טייק אוויי. העיר היתה פקוקה לגמרי.
מסטול מאדי הדג המלוח ומנסה לא לזלול את החלות של מחר, דמיינתי את עצמי עוזב את עולם ההבל ואת בצע הכסף שלי ופוצח בתהליך התחזקות, שמסתיים במעבר לבני ברק. זקן לבן עשוי לשוות לי ארשת מכובדת, ואוכל לספר שמתחת לשטריימל מסתתרת רעמת שיער מרשימה.
בגיל שלי אורי זוהר כבר היה עמוק בדת, ויש מצב שאפילו טוב לו. קולינרית - בטוח שטוב לו. אולי באמת הגיע הזמן להפסיק עם המרדף חסר התכלית אחרי עוד ועוד כסף, כבוד וקריירה. חמש דקות ממני קיים עולם שעסוק בדברים אחרים לגמרי.
כשהגענו לאוטו התברר לי שבבני ברק עסוקים גם בעניינים כלכליים. ליתר דיוק, בחלוקת דו"חות חניה לאנשים שבאו לקנות חלה. על הווישר חיכה דו"ח מעיריית בני ברק, שהפקח החרוץ תקע לי, התייר הטמבל, ליד המאפייה, כשהוא מחופש לרבי עקיבא.
yairn@israelhayom.co.il(איור: טל לזר)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
