"תיאטרון הוא תרופה נגד בדידות"

בסוף השבוע עלתה בתיאטרון הקאמרי ההצגה "מפיסטו", מחזה מאת הלל מיטלפונקט על פי ספרו של קלאוס מאן, שנכתב ב־1936 ולימים עובד לסרט ואף זכה באוסקר. הספר מגולל את סיפורו של הנדריק הפגן (איתי טיראן), שחקן תיאטרון בגרמניה שלאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון, המיישר קו עם השלטון ומשנה את דעותיו הפוליטיות בהתאם לערכי המפלגה החדשים ובניגוד לצו מצפונו, כדי לשמור על עבודתו בתיאטרון. בהצגה משחקים בין היתר הלנה ירלובה, אנסטסיה פיין, רות אסרסאי, עירית קפלן, דודו ניב, אלי גורנשטיין ועוד. על הבימוי אמון המנהל האמנותי של הקאמרי, עמרי ניצן, שלא יכול שלא להתייחס לרלוונטיות של ההצגה לימינו ולקשר של הון־שלטון־אמנות כפי שהוא מהדהד בישראל 2016.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

"תפקידנו כתיאטרון הוא להפוך למשמעותיים", אומר ניצן, "התקופה שבה מתרחש המחזה מהווה שיעור היסטורי גדול לאנושות. 'מפיסטו' מעלה דילמות שעוסקות במצפון, בצנזורה ובעשייה אמנותית. אני יכול לומר שזו אחת העבודות הכי קשות שהיו לי בחיים, בין היתר כי המבנה הקולאז'י והקליפי של המחזה שהלל כתב הוא בבחינת תשבץ מורכב מאוד, שכולל אירועים רבים, דמויות ומקומות. אני מייחל שהקהל יגלה עניין במה שמעניין אותנו".

אתה מוצא את עצמך חושש ממה שקורה היום בתרבות הישראלית?

"אני מאמין בכוח של אמנות, של עצמאות המחשבה, של פה גדול. מובן שאנחנו לא קרובים בכלל לצנזורה שהתרחשה אז בגרמניה. אין בכלל הקבלה. עם זאת, לא נעים כשאומרים לך שמחזה אחד ימומן ומחזה שני לא. יש שורה במחזה שבה האיש הלאומני אומר: 'חכו חכו, כשאנחנו ננהל את התיאטרון הלאומי אז אנחנו נקבע מה ראוי ומה לא ראוי'. יש שורות מהדהדות אבל הן בוודאי לא שורות שאני יכול לאמץ ולהשתמש בהן לפרובוקציה".

אמנות מול אידיאולוגיה. איתי טיראן בתפקיד מפיסטו // צילומים: קוקו

אחד הדברים המיוחדים בהצגה הוא הבמה, שהופכת לאחורי הקלעים. כשהמסך יורד אנו נחשפים למה שקורה באמת בחדרי חדרים. עבור ניצן מדובר באחד האלמנטים החשובים והמרכזיים בהצגה הפוליטית. "זה מסקרן מאוד לראות איך חלומות קורמים עור וגידים. הקהל רגיל לראות הצגות, אבל הוא לא תמיד רואה חדרי הלבשה, ופה אנחנו רואים את הוויכוחים, את הדינמיקה מול מנהל התיאטרון שרק מנסה לשרוד, ובהחלט קיבלנו השראה מתוך החיים שלנו. גם נועם סמל (מנכ"ל התיאטרון; מ"כ) מככב כצל" (צוחק).

"בזכות הנושא המיוחד, איתי היה מאוד מעורב בעניינים. כמי שנושא בעול של מנהיג ההפקה, הוא שיתף פעולה, ובשביל שיתוף הפעולה הזה אני בתיאטרון. תיאטרון הוא תרופה נגד בדידות. כל אחד הניח לבנה ויחד נוצר מה שנוצר".