השבוע אמורה להתקבל ההכרעה אם הנשיא לשעבר קצב ילך לכלא עכשיו או עוד מעט. אבל השאלה האמיתית בעיניי היא אם הוא הולך להיכנס לכלא עם כל טבעת הגברים שמקיפה אותו כחומת מגן מאז תחילת המשפט. מעניין אותי לחשוב על קצב הולך לשירותים. האם אותה חבורת גברים תיכנס איתו גם לשם? אני לא מכיר את חבורת הגברים הזו שנעה סביבו, אבל אני רואה אותם כל הזמן, בתמונות בטלוויזיה ובעיתונים - עורכי דין, בני משפחה, יועצי תקשורת ומאבטחים, שכל הזמן מתחלפים ביניהם, אבל לא במגדר. הם כולם גברים, הם כולם בעצם מאבטחים. ואני לא מצליח להבדיל ביניהם, הם נראים לי כולם אותו הדבר וזה לא בגלל שאני גזען, אלא שהם כל הזמן בתנועה, לרגע אחד הם לא עוצרים. אולי הליכה גברית קבוצתית משדרת זכאות, אני לא יודע, בכל מקרה תנועה בהחלט מקשה על זיהוי פנים. המפלצת הגברית הזאת, רבת הראשים, מפחידה אותי כאילו אם אעמוד בדרכה היא תשאב אותי לתוכה, ופתאום אמצא את עצמי הולך לצידו של הנשיא לשעבר בלי יכולת לשלוט על רגליי ועל דעתי. מעין טבעת גברית עשויה גברים שמקיפה כאילו איש חשוב. אבל האיש החשוב הזה נמצא אשם בשני סעיפי אונס של אישה אחת, ובעבירות של מעשה מגונה בכוח ובהטרדה מינית של עוד שלוש נשים. כנראה אותה טבעת גברית עזרה לו לממש את אישיותו הנפשעת ועכשיו היא מגינה עליו מפני ציפורני התקשורת האשכנזית, מהנשים המרשעות ומעצמו. בסביבתו של הנשיא קצב אין יותר נשים, לפחות לפי התמונות. אין נשים, אין ילדות, אין אפילו תינוקת. יש רק גברים, זה הזמן של הגברים. נשים, שבו בצד. עשיתן מספיק נזק. כמו חבורת גברים במערב הפרוע מסתובבת הפמליה של קצב, הם יעזרו לו לצאת לחופשי. הם ישמרו עליו מפני החוק והשלטון הלבן שהפליל אותו. והם ינקמו בשמו. המראה הזה, של הנשיא לשעבר משה קצב מוקף בעדר הגברים שמלווה אותו מהבית ועד בית המשפט ובחזרה, פשוט מעורר בחילה. אותו מראה של מי שאמור להיות גבר-גבר מוקף בעוד גברים יוצר את המחשבה שהאיש הזה בעצם לא חזק, אלא מאוד חלש. זה מזכיר לי את התמונות של סילבסטר סטלון, שביקר בארץ באייטיז. פתאום ראינו ביפו חבורת מאבטחים ענקית ובאמצע רעמת שיער נמוכת קומה עטופה בשרירים. "איפה רמבו-", שאלו כולם. "הגמד הזה באמצע", היתה התשובה. * * * "רגליים הופ! ידיים הופ!", שמעתי את המורה לשחייה מסביר ושורק במשרוקית במקביל בשביל לתת לנו קצב. "רגליים הופ! ידיים הופ!". לא הבנתי ולא היה נראה לי הגיוני שמורה לשחייה לא ייכנס אפילו פעם אחת למים. בזמן שאנחנו בלענו ממי המלח הקפואים של בריכת גורדון, הוא עמד ועשה תנועות שחייה עם רגל אחת באוויר, מה שהקנה לו מראה של צפרדע כרותת רגל. בכל פעם שהרמתי את הראש מתוך המים האיומים האלה לראות מה הוא מסביר, השמש היכתה כל כך חזק בעיניים עד שאי אפשר היה לראות את פניו, וכל מה שיכולת להתמקד בו היה הרגליים השזופות ובגד הים הקטן של המורה לשחייה. "רגליים הופ! ידיים הופ!", המשיכה לרדות בנו הצפרדע כרותת הרגל בספידו. ואני ניסיתי בכל הכוח לא לבכות. אבל כנראה דמעות של ילדים כמוני הם הסיבה למים המלוחים של בריכת גורדון, ולא מי הים שהם משום מה מתהדרים בהם. בדרך למלתחות העברתי יד על המעקה הארוך והכתום שחצה בין הבריכה של הילדים לבריכה של המבוגרים. הוא היה עשוי מחומר סיבי מחוספס שלעיתים היה ממש פוצע את היד. רועד מקור ועייף נכנסתי בטעות למלתחות של הגברים. המראה של הגברים המבוגרים העירומים הבהיל אותי מאוד. המחשבה שכל היום אנחנו מתביישים בגופנו ומסתירים אותו בבגדים משום מה לא תקפה לגבי מלתחות, שבהן אנשים מרגישים חופשי מדי עם גופם. יצאתי בזריזות ונכנסתי למלתחות הנשים. אמא שלי ואחותי התקלחו בבגד ים מלא ושטפו את המלח, אבל הרבה נשים אחרות פשוט הסתובבו עירומות. התיישבתי על הספסל ליד התיקים שלנו, שמרתי עליהם, אבל בעצם הסתכלתי על כל הנשים הערומות. יותר נכון הסתכלתי להן על הציצי. אף אחת מהן לא חשדה שהילד בן ה-6 שיושב ליד התיקים של אמא שלו בעצם מציץ עליהן. ציצי גדול, ציצי קטן, ציצי שטוח, ציצי לצדדים, ציצי שמן, ציצי זקן, ציצי צעיר, כל סוגי הציצי שבעולם. כנראה לילד בן 6, מלתחות הנשים בבריכת גורדון היו פיצוי על שיעורי השחייה האיומים. רק התפללתי שאמא שלי לא תתפשט גם. אמנם אני בן 6, אבל גם לי יש גבולות. אבל היא לא התפשטה, והיא לא עשתה שטויות, היא הסתכלה עלי וחייכה. "למה אתה לא מתקלח-", היא שאלה אותי. "אני מתבייש", לחשתי. "ממש", חייכה אחותי. "הוא רק אוהב להסתכל פה על הציצי של כל הבנות", היא אמרה והחליפה את בגד הים מתחת למגבת גדולה.
כבוד הנשיא
בסביבתו של הנשיא המורשע משה קצב אין יותר נשים • יש רק גברים • טבעת גברית שמגינה עליו וכאילו אומרת: "נשים, שבו בצד. עשיתן מספיק נזק"
, עודכן
