הגם שטרם חלפו שנתיים מיום 4 ביוני 2009, שבו נשא הנשיא ברק אובאמה את "נאום קהיר" המקורי שלו, וכבר הגיעה העת - בראיית הבית הלבן - להשמיע גירסה מעודכנת ומתוקנת של חזונו המזרח-תיכוני. נשאלת השאלה: מה הביא את הנשיא להעלות זירה זו פעם נוספת על ראש שמחתו דווקא כעת- אף על פי שדוק ערפל אופף כמה מפרטי נאומו האחרון, כולל את נדבכיו במישור הישראלי-פלשתיני, התמונה הכוללת ברורה למדי. אופיו הדינמי ועתיר התמורות של האזור מחייב בחינה נוספת ומפוכחת של הדיפלומטיה והאסטרטגיה האמריקנית. זאת, במטרה להתאימה לנסיבות החדשות ובתוך כך לשבץ בתוך ההוויה עתירת הזעזועים וחוסר היציבות גם אמירה מעצבת וחוצה גבולות, שתעניק משמעות ופשר לכל האירועים מבחינתו של ההגמון המעצמתי. ב-12 במארס 1947, בנאומו בפני שני בתי הקונגרס, השיק הנשיא הארי טרומן את "דוקטרינת טרומן", ששילבה את המשברים שהתחוללו ביוון ובטורקיה בתוך הקשר אידיאולוגי ופוליטי גלובלי, שהפך את המלחמה הקרה למוחשית וברורה עבור כל אזרח אמריקני. הפעם אופיים של האתגרים והאיומים הוא שונה, אך כמו ב-1947 מתבקש ניסוח דוקטרינרי חדש, שיכלול במסגרתו ובצל קורתו המחשבתית את כל ההתרחשויות שפקדו את המזה"ת בחודשים האחרונים ויעניק עוגן וכיוון ברור להתנהלות ארה"ב בעתיד. * * * בדבריו בקהיר חתר אובאמה בראש ובראשונה לבדל עצמו עד כמה שניתן ממורשתו ומפועלו של קודמו, ג'ורג' בוש הבן. וכך, בניגוד קוטבי לדגש ששם בוש על יעד המלחמה חסרת הפשרות בטרור העולמי, ביקש יורשו להצניע את הפן הלוחמני במדיניות החוץ והביטחון של ממשלו, ובמקום זאת להעביר מסר שכולו פיוס ורצון טוב כלפי האיסלאם. ואכן, הושטת היד לעולם המוסלמי היתה תמצית הנאום, שהיה רצוף דברי הערכה חמים על תרומותיו של האיסלאם לציביליזציה המערבית ולמורשתה ההיסטורית והתרבותית של האומה האמריקנית. אין ספק, הימים הראשונים של הנשיא ה-44 בבית הלבן עמדו בסימן התנתקות חד-צדדית מטראומת 11 בספטמבר, שאותה ביקש הנשיא לדחוק לעבר תהומות הנשייה והשיכחה. אמת, אובאמה הזכיר בדבריו את "קנאי האיסלאם", אך הציגם כשוליים וזניחים. לעומת זאת, מוקד הנאום הורכב מאמירות בונות אמון, שנכללה בהן גם הלקאה עצמית בגין חטאי העבר של ארה"ב, בכל הקשור למעורבותה בעידן המלחמה הקרה בניסיונות להפלת משטרים במזה"ת. בחלוף כמעט שנתיים מיום השמעת הדברים, נראה היום נאום קהיר אנכרוניסטי במידה רבה. חרף הדגש במסר הראשוני של הנשיא על מחויבותו להתרכז במימד הדיפלומטי ולא הצבאי במדיניות החוץ שלו, בפועל הוא נשאב יותר ויותר לחזית באפגניסטן, שחייבה אותו להרחיב את היקף מעורבותו הצבאית. כך גם נאלץ אובאמה להשקיע יותר ויותר משאבים בחזית המלחמה בטרור, ובמיוחד בהפעלתם של כוחות אמריקניים מיוחדים בפקיסטן ובתימן. בחודשים האחרונים הוא אף נגרר - גם אם בחוסר התלהבות בולט - לכלל מעורבות מוגבלת בחזית הלובית. הכמיהה להישען על הגזר המדיני והכלכלי על חשבון המקל הצבאי, נעלמה אט אט מסדר היום הנשיאותי לנוכח אילוצי המציאות המרדנית. בנוסף, גל המהפכות ששטף את העולם המוסלמי הצמיח תגובה אמריקנית עמוסת סתירות, דילוגים והיסוסים, שכן הקו המדיני התקיף מול מובארק עמד לכאורה בהנגדה גלויה לזהירות היתר שאפיינה את התנהלות אובאמה מול גל המחאה בסוריה. אותם דברים אמורים גם במפרץ, שבו הפגין הממשל גישה מאופקת למדי כלפי המעורבות הסעודית בדיכוי המחאה בבחריין. על רקע זה של היעדר כיוון ברור התבקשה אפוא אמירה ברורה יותר, שתשבץ את הפסיפס המגוון של אמירות ופעולות נשיאותיות לדוקטרינה קוהרנטית. חיפוש אמירה זו היה תמצית אתגרו של נאום 19 במאי, ויש לבחון כיצד מצא הבית הלבן את האיזון הראוי בין האידיאל לבין האינטרס הלאומי, ובאיזו מידה מעניקים דבריו השראה לשוחרי הדמוקרטיה והשחרור מכבלי העריצות. כל זאת, בלי להעלות את רף הציפיות לרמה העלולה לסכן את היציבות האזורית ולהוליד אנרכיה ואף רדיקליזם מסוכן. * * * לצד גילוי תמיכה בסיסית, כמו בנאום קהיר, בשאיפת עמי המזה"ת לחופש ולדמוקרטיה, ניתן להעריך בשעת כתיבת שורות אלו, שנאום 19 במאי יעניק ביטוי לאחריות המוטלת על בעלות בריתה של ארה"ב ליזום רפורמות פוליטיות וחברתיות מרחיקות לכת ולנטרל את הסיוט של גלישת המרחב עתיר החשיבות האסטרטגית לתהום האלימות והקיצוניות. בעוד ב-2009 שילם אובאמה מס שפתיים בלבד לערכי הדמוקרטיה שיש לקדם, הפעם, לנוכח האש הממשיכה להתלקח, המסר מכיוונו צריך להיות צלול וחד. אין מדובר עוד בהמלצה כללית לרפורמות, אלא בתביעה חד-משמעית ונחרצת, שלצידה שוט הסנקציות כלפי "מדינות סוררות" כסוריה ולוב. והיה אם תמה השואל מהיכן שואב הנשיא לפתע את נחרצותו כלפי שותפותיו ואת תקיפותו הבלתי מתפשרת באשר לכורח המוטל עליהן לקדם תהליכי שינוי בדרכי שלום, בא חיסולו של הארכי-מחבל בן לאדן וסיפק את החוליה החסרה בתשבץ זה. שכן הצלחת המבצע בפקיסטן חיזקה במידה ניכרת את מעמדו של אובאמה כמנהיג נחוש ובעל יכולת מוכחת לקבל החלטות אסטרטגיות קריטיות בתנאי אי ודאות. כתוצאה מכך, גם אם הנאום בכללותו עתיד להיות נאום של הושטת יד מחודשת לאיסלאם, שרוח ידידות שורה עליו, אובאמה הנוכחי אינו עוד אובאמה הטירון, המהוסס והמתנצל, שנימת דבריו מצטדקת. לצד השאיפה להסביר את תהליך הפיכתו למדינאי ריאליסטי, שחזון "המלחמה הצודקת" מנחה אותו, מצטיירת תמונה של נשיא מחוזק ובוטח, שיכול גם יכול לבוא בתביעות מרחיקות לכת כלפי שותפות ותיקות לדרך ולאינטרס במזה"ת, ובראשן סעודיה. מקל האזהרות והאיומים, שנעדר כליל מהמסר של אובאמה בקהיר, מופיע בחלוף שנתיים כמעט, במוקד הדברים, כמרכיב מרכזי וחיוני במסר שמועבר הפעם מקודקוד הפירמידה הבינלאומית אל ליבתו הסוערת ועתירת המתח של המזרח התיכון המוסלמי. אפשר רק לצפות ולראות אם גם הפעם ישקעו הדברים אל אבק המדבר בלי שיטביעו חותם של ממש על כללי המשחק המושרשים ועל המורשת של מישור זה. העתיד הקרוב יבהיר גם אם הנדבך הישראלי-פלשתיני שבנאום יהיה הזרז למשבר חדש במערכת היחסים שבין וושינגטון לבין ירושלים.
