"הי, הנה קושניר", אומרת חיילת לחברתה כשהן חולפות על פנינו. ואכן, יש רגעים שנדמה לנו כי אבי קושניר נמצא בכל מקום. הנה הוא מתחיל עונה תשיעית של הסידרה "החיים זה לא הכל", משחק במחזה "מוריס שימל" בהבימה, מוכר חברת ביטוח במקבצי הפרסומות, מנחה אירועי התרמה וגם "רוקדים עם כוכבים", או מתרוצץ אחרי הבאבא בובה בשידורים חוזרים בערוץ 23. "זה כיף שיש לי אפשרות לעשות את כל המנעד הרחב הזה", הוא אומר. "בכלל, אני רואה את עצמי כבעל מלאכה. על הכל אני מקבל כסף - על הטקס של האוסקר, על לשחק חנוך לוין בתיאטרון ועל העבודה בטלוויזיה. הכל זה פרנסה. ואיזה כיף לבן אדם שהוא יכול לעשות סוגים שונים של דברים ולא רק דבר אחד. "לורנס אוליביה, השחקן, עמוד התווך של התיאטרון, סיפר שהחברים שלו בלונדון ירדו עליו כשנסע להוליווד לעשות סרטים. ועל זה הוא ענה להם בספר שכתב: 'מה אתם מדברים? זה נתן לי אפשרות לפגוש כל מיני אנשים ומצבים שבחיים לא הייתי נתקל בהם אם לא הייתי עושה את זה, ועל כך אני רק יכול להגיד תודה. אז מה אתם עכשיו משחקים אותה שזה פחות טוב מלעשות שייקספיר בלונדון-'. "מה זה משנה בכלל, כל עוד אתה אוהב את מה שאתה עושה. אם תהיה עסוק בלחשוב מה כל אחד חושב על זה, לא תצא מזה. אתה לא יכול לעבוד ככה". ואם יש משהו שקושניר אוהב לעשות זה לעבוד, והרבה. גם בגיל 50 עדיין יש לו ניצוץ בעיניים כשמדברים איתו על עבודה. אפילו כשמתגלגלים לשיחה נוסטלגית על "זהו זה", הוא מודה שאם יש משהו שהוא מתגעגע אליו זה לתהליך העבודה על התוכנית. על מסיבות השקה, תצלומי פפראצי והופעות במדורי הרכילות הוא משתדל לוותר. "יש שני מקצועות שנוטים לערבב, אבל הם שונים לגמרי: שחקנים וסלבס", הוא מנתח. "יש בן אדם שהוא סלב - ואני לא כל כך יודע מה הוא עושה ואיך זה מתנהל, אבל סבבה. ויש שחקן. כמו שיש ספר ויש נגר. לפעמים זה זולג, אם מישהו מתחיל לשחק, אבל נוטים לקשר בין השניים וזה לא קשור. את רוב השחקנים הטובים בארץ ובעולם אתם לא מכירים כי הם לא התפרסמו, אבל הם עדיין שחקנים. זה מקצוע ועיסוק אחר". אתה יכול לזהות את הסלבס האלה? הנה, שלושה שולחנות מאיתנו יושב דודי מליץ. מכיר- "שמעתי את השם, תזכיר לי מי זה...". הוא זכה ב"האח הגדול VIP". "אני לא רואה ריאליטי אז כנראה לא אזהה אותו. הייתי פעם באיזה קפה ואמרו לי על מישהי, 'זאת היתה באיזושהי תוכנית ריאליטי'. הסתכלתי עליה, לא הכרתי, וזה בסדר גמור. יש איזו תחושה בחוץ שכולם מכירים את כולם. לפעמים אנשים אומרים לי 'תמסור ד"ש ל...', המקצוע הזה הוא לא מפעל שכולם מגיעים לשם בבוקר ונפגשים". הבעיה היא ששחקנים כמו קושניר חייבים מדי פעם להיכנס לנעלי הסלבס שלהם כדי, לדוגמה, לקדם את העונה החדשה של הסיטקום שלהם. "מה, חייבים תמונה בכתבה-", הוא מתפלא ומסביר שגם ככה הוא משתדל ככל האפשר להתחמק מראיונות עיתונאיים. "זאת הולכת להיות כתבה של שלושה עמודים אז אין לך ממש ברירה", אני עונה, והוא כמעט נופל מהכיסא. "מה יש לכתוב כל כך הרבה-", הוא שואל בתמיהה, "הרי אני מרואיין ממש משעמם". יש משהו בדבריו, אבל בכל זאת - הוא אבי קושניר. 30 שנות קריירה כבר מאחוריו, ונדמה שבתקופה הזו ביקר כמעט בכל תחנות התרבות שלנו. הוא ניהל שיחה על פודינג שוקולד עם בץ בפרק של "פרפר נחמד", הוא כמעט ראה את פריצי ערומה בסרט "אלכס חולה אהבה", הופיע באירוויזיון, שר בפסטיגל, העביר עשור ב"זהו זה" המיתולוגית, הציג 1,000 הופעות יחיד של "להציל את איש המערות", תפקיד ראשי ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" של נתן אלתרמן וסשה ארגוב, הופעה משותפת עם עלי מוהר ויוני רכטר - וזו רשימה חלקית מאוד. בימים אלה משחק קושניר ב"מוריס שימל" - מחזה שכתב חנוך לוין שנה לפני מותו. "פעם ראשונה שאני עושה חנוך לוין וזה תענוג עילאי. זאת מתנה להנחות את 'רוקדים עם כוכבים' וגם לשחק חנוך לוין באותו זמן. זה אושר גדול להיות מסוגל לעשות את זה". כמו כל בן אדם קושניר אדם חיובי. אוהד הפועל תל אביב, אבל אין לו בעיה עם מכבי. הוא לא שונא אף אחד, לא מתחרט על כלום. חיובי. "נכון, עשיתי בטלוויזיה גם כישלונות. בערוץ 1 היתה פעם תוכנית 'המופע של קושניר'. מאוד אהבתי אותה, אבל היא נכשלה וירדה אחרי עונה. "אז נניח שבדיעבד יש משהו שעשית ואתה לא אוהב. אם תחליט להתעסק בזה, תתפשט בך מרירות שאין מה לעשות איתה. אתה לא יכול לתקן את זה. פרויקטים שלא שימחו אותי - עזבתי. כולם עושים טעויות, לא הכל ורוד. זה חלק מלהתבגר. אם עשית טעות - אל תחזור עליה. אבל אני מודיע לך, אנחנו חוזרים על הטעויות שלנו". מה אתה יודע על החיים שלא ידעת לפני 25 שנה- "מן הסתם, ככל שאתה מתבגר אתה צובר יותר ניסיון בחיים. אחד הדברים שלמדתי זה שיותר מדי רצינות זה לא בריא". ואיך אתה מעביר את הזמן- "אתה יודע, בן אדם כמו כל בן אדם. בית, חברים. אני רואה יחסית מעט טלוויזיה. 'איש משפחה' ראיתי הכל. זאת אחת מהסדרות הטובות שנעשו בטלוויזיה אי פעם. לא הפסדתי פריים. זה מוקלט לי במקס, ואני עושה לעצמי לפעמים שידורים חוזרים. אני מאוד אוהב לראות ספורט: פוטבול, כדורסל, כדורגל, סנוקר, אפילו קרלינג. חוץ מבייסבול, שלא הצלחתי להתחבר אליו. אם כבר אני אצא לראות משהו אז ב-80 אחוז מהמקרים זאת תהיה הופעה מוסיקלית". איזו מוסיקה אתה אוהב- "זה רחב מאוד. גדלתי על החיפושיות, לד זפלין, הדורז, דילן. אני אוהב גם מוסיקה ישראלית. יש לי תקופות של שנסונים צרפתיים, שזה עף בבית ואני נהנה מזה. או מוסיקת רמבטיקו יוונית. לא מזמן נתקעתי לאיזו תקופה על בילי הולידיי, ריי צ'ארלס". מה ההשפעות הגדולות שלך- "ג'ון בלושי הוא השפעה חזקה מאוד, שלום חנוך הוא השפעה חזקה מאוד, כל חבורת לול, מונטי פייתון. גרתי ליד בית החייל בתל אביב ובכל יום שלישי הופיעה שם תזמורת חיל האוויר בניצוחו של אריך טייך. קראו לזה 'תיבת נוח' והם היו מארחים אמנים, בדרנים וזמרים מהתקופה. אני זוכר שראיתי שם אחרי מלחמת ששת הימים את להקת גייסות השריון בתוכנית 'שישה ימים בטנק': תיקי דיין, דורי בן זאב, 'מי שחלם לו...'. "בתיכון הייתי בפנימייה חקלאית בכפר הירוק, והמקום הזה על כל מרכיביו - החבר'ה, העבודה בחקלאות וגם ההופעות שעשינו שם - מאוד מאוד השפיע עלי. כשהייתי ילד בכלל לא חלמתי להיות שחקן. חלום החיים שלי היה מדליה אולימפית, עדיף בשחייה. זה לא יתגשם לעולם, אבל זה היה חלום". הוא מת על טיולים. פעם בשבוע, שנה שלישית ברציפות, צועד את שביל ישראל. "הטרק של המדינה. משמורת דן ועד טאבה, כמעט אלף קילומטרים. 20-15 קילומטרים כל פעם. הלכנו כבר המון. חוץ מפרק אחד בצפון שעדיין חסר לנו, הלכנו כבר משמורת דן עד ערד. אומרים שהנגב מדהים, אבל זה כבר יהיה בעונה הבאה כי מתחיל עכשיו הקיץ". ויש, כמובן, ילדים. יותם קושניר (22) מככב בימים אלה בסידרה "אליפים" בערוץ הילדים, הבן יפתח (16) זכה לאחרונה באליפות ישראל לנוער בטיפוס קירות, ובתו הצעירה נועה (14) התארחה בפרק ה-100 של 'החיים זה לא הכל' בתפקיד כתבת עיתון בית הספר. "יש לי שלושה ילדים אהובים מאוד, וזהו. מה יש לדבר-", מצליח קושניר להתחמק. אתה בטח מאוד גאה בהם. "אני יודע שגאווה זאת תכונה מאוד לא טובה, אבל אני מאוד גאה בשלושת הילדים שלי על מה שהם. זה הדבר היחיד שאני יכול להגיד לך. יכולים ללכת לספורט, למשחק, לכלכלה ולמינהל עסקים - לאן שלא ילכו אני אהיה איתם". זורם נורא ביום שלישי הקרוב ב-22:15 תעלה בערוץ 2 (רשת) עונה תשיעית של הסידרה "החיים זה לא הכל". "אני עובד בסידרה הזו במצטבר כבר 11 שנה, שזה המון זמן", אומר קושניר. "זה הפך לסוג של פרויקט חיים. מרגש לעבוד במשהו שמצליח כל כך. עכשיו, מה זה מצליח? עוד עונה, עוד עונה, עוד עונה - זה אומר הצלחה. אני לא מדבר עכשיו על רייטינג שהוא אחלה, ואני לא מדבר על תגובות ברחובות שהן אחלה, אני מדבר על זה שזה לא נגמר, וזה תענוג גדול. "עם השנים והעבודה המשותפת, הפרטנריות בין האנשים רק השתכללה. זה הופך לקל, זורם נורא. אני משחק את גדי, ענת (וקסמן; נ"ו) משחקת את דפנה, והפינג פונג בינינו נהיה היסטרי, מטורף. אתה כבר מכיר את הדמות, איך היא הולכת, איך היא חושבת, איך היא מגיבה. אני טוען שאני לא ממש צריך ללמוד בעל פה מרוב שאני יודע איך גדי נוימן יגיב". תשע עונות, שזה שיא ישראלי לסיטקום, ועדיין יש תחושה שהסידרה עוברת מתחת לרדאר. אין לה באזז. "השאלה היא לא למה אין לזה באזז, השאלה היא מה נותן הבאזז. כשיש באזז יש רייטינג, כשיש רייטינג מזמינים עוד עונה. נו, אבל הזמינו כל הזמן עוד עונה. מה בכלל מייצר באזז? יחצנות. התוכנית עצמה לא מייצרת באזז, היחצנות מייצרת. לכן השאלה הזאת צריכה להישאל בחדר יחסי הציבור של התוכנית". ואיך התגובות ברחוב- "יש משהו מוזר. כשאתה מדבר עם חלק מאנשי המקצוע, במאים, שחקנים וכו', והם שואלים אם עושים עוד עונה ל'החיים זה לא הכל', ואני עונה 'כן', הם אומרים: 'ואללה? תגיד, לא נמאס-'. אבל כשאתה מדבר עם קהל ואומר שיש עוד עונה, הם מגיבים: 'וואו, גדול. עוד עונה!'. וזה הבדל מהותי. העונה האחרונה הסתיימה בהטלת מטבע שאמורה להחליט אם גדי ודפנה יחזרו להיות יחד. "כל הזמן שואלים אותי 'יחזרו או לא יחזרו'. על פי מיטב המסורת של המקצוע הזה, לא מגלים. מעבר לזה שזאת עונה נורא מצחיקה. בעונה הזאת גם מצטרפת הילדה שלהם, וזה נותן נופך דרמטי". זהו- "אני כן יכול להגיד לך שהעונה מתחילה חמש שנים אחרי זריקת המטבע, עם רוורסים לאחור". כמו ב"עקרות בית נואשות". "יכול להיות. לא מכיר". בניגוד לסידרה ההיא, אצלכם מדובר בעונה אחרונה בהחלט. צריך להתחיל לסגור סיפורים ועלילות. "אתה צודק", הוא מחייך ושותק. אז אתה לא מגלה- "אסור לי, אסור לי לגלות!", הוא מתגונן ומוסיף צחוק מתגלגל. סוג של נוסטלגיה לפתע פוסע אל בית הקפה נתן דטנר. הוא עושה חזרות להצגה בבניין הסמוך, והפגישה המקרית ביניהם גורמת לי לדמיין אותם בחליפות ובעניבות ובמשקפי שמש על הראש. בזמנו, עוד לפני המצאת הכוכב הנולד, קושניר זינק לתודעה כשנשלח עם דטנר לייצג את ישראל באירוויזיון. למשך כמה חודשים ב-1987 מדינה שלמה זימזמה "הופה הולה" עם האצבע, וצמד "הבטלנים" חזר עם המקום השמיני. לא רע עבור ילד בן 27. "זה היה קטע נחמד מאוד", נזכר קושניר. רק נחמד? זה היה בום בשבילך. ערוץ 1, כל המדינה רואה. התחרות הכי חשובה באותם ימים. "שיר של שלוש דקות שאחריו הכל התהפך. וזה היה נחמד נורא, כן. זה נתן לי אפשרות להתקדם. ופה כבר תלוי מה אתה עושה עם ההזדמנות שקיבלת. להיות מפורסם בשביל להיות מפורסם זה חסר ערך. אתה יכול לנצל את זה בשביל ללכת למסיבות ולפתיחות; אבל אם יש לך איזה חלום מקצועי, אתה יכול לנצל את זה לטובת החלום המקצועי שלך. כנראה אז, בגלל האופי שלי והתקופה, זה הלך לכיוון המקצועי". וזה בטח תרם כדי להגיע ל"זהו זה". אחת מאבני היסוד של הטלוויזיה הישראלית. "'זהו זה' עבורי זו תקופה של הרבה לימוד. נכנסתי בתור ילד, וככה גם קיבלו אותי. עבדתי עם גידי, מוני, דוב'לה ובראבא. למדתי המון. כשאתה מתחיל את דרכך במקצוע הזה, מה עוד אתה יכול לבקש? היינו נפגשים כמה וכמה פגישות על כל תסריט, טוחנים אותו, קוראים, ושולחים את התסריטאי עם הערות. ככה עד השידור החי. "זה לא כמו העבודה בפריים-טיים של ערוץ 2 היום. זה היה מאוד נאיבי, כולם היו נורא מגויסים לדבר הזה. אף אחד לא הרוויח בזה המון כסף, זו לא הטלוויזיה של היום. יש לי געגוע מאוד גדול לדבר הזה, לעבודה, לחדר החזרות, לחוויה של השידור החי עם החברים". יוצא לך לראות מדי פעם שידורים חוזרים- "כן. זה סוג של נוסטלגיה. היו תוכניות שבהן התפרקנו מצחוק בזמן מערכונים, אבל זה תמיד כי קרה משהו בשידור החי. שתבין, נורא לא רצינו שזה יקרה, בגלל זה גם ההתפרקות עוד יותר גדולה, כי אסור לך. נחמד לי לראות את זה מדי פעם בערוץ 23. זה היה מצחיק, זה היה טוב, וזה שונה מאוד מהיום. הקצב השתנה. ב'זהו זה' מערכון היה יכול להימשך חמש דקות. היום דקה וחצי-שתיים - ונגמר המערכון. אבל זה בסדר. לתקופתו, זה היה נכון". היתה סאטירה. "הרבה מאוד". כשמדברים היום על סאטירה זה מסתכם בדרך כלל ב"ארץ נהדרת". "'ארץ נהדרת' היא תוכנית מצחיקה עם חבורת כישרונות אדירה ויכולות מדהימות. לכל תוכנית יש אריזה ושיווק משלה, ובסופו של דבר 'זהו זה' היתה תוכנית טלוויזיה. לא יותר ולא פחות". אבל גם ל"זהו זה" היה באזז. "במלחמת המפרץ היה לה באזז, אבל במשך כל 20 השנים של 'זהו זה' על המסך לא היה לה באזז. היא תמיד היתה שם, ואני חושב שכמו לכל דבר, גם לה היו עליות וירידות". בחורף 1991 כל המדינה דיברה עליכם. "כי זה היה אבסורד. נופלים פה טילים ושלושה חבר'ה עושים מזה צחוק. אנשים הגיבו לזה כמשהו מרגיע, שנותן פרופורציות וכל זה. עבורנו זאת היתה תרפיה. במקום לשבת בחדר אטום. לא חשבנו איך להרגיע את עם ישראל, עשינו מערכונים. "באנו מדי יום עם מסיכות האב"כ וסיפור האזעקה מהלילה הקודם, בדיוק כמו שאר האנשים במדינה, רק הוצאנו את זה בצורת מערכונים, ואני חושב שאותנו זה הכי הרגיע, יותר מכל אחד אחר שראה את זה. זה נורא מהנה לחשוב שהצחקת כל כך הרבה אנשים כל כך הרבה זמן. וזהו. אני מנסה לרצות אותך ולמצוא עוד משהו להגיד על זה, אבל באמת שאין לי. כבר אמרתי לך שאני מרואיין משעמם". ואז נכנס מוני מושונוב לבית הקפה, כובע מצחייה לראשו. הוא מחייך, ולכולם ברור שהגיע הזמן לחתוך את הראיון הזה כי עכשיו הגיע תורו של מושונוב לשבת עם קושניר. זהו זה.
