המקום שלי

יש קסם רב באבנים, שיד אדם מסתתת ומניחה זו על זו, ויוצרת מהן מבנה או חומה. וככל שהמבנה עתיק יותר, כך גדל הקסם: כי המבנה, או החומה, או המבצר, או המצודה, או העיר, או אמת המים - כל אלה עומדים ושורדים במשך מאות ואלפי שנים. והם מעידים על יד האדם שהקימה אותם, על תבונת האדם, ולעתים על אכזריות האדם, שבנה והרס. אבל מה שנשאר - נותר, לדורות.

עסוקים בטרדות היום-יום, בדרך כלל איננו שמים לב לכך שיש לנו ארץ יפה, מהמדבר ועד לחופי הים. ושהיא חיה ונושמת את ההווה ואת העבר גם יחד. בהיותה גשר יבשתי בין אירופה, אסיה ואפריקה, תמיד היה כאן מי שסיתת אבנים. והמבנים שהוקמו מספרים את סיפורן של אלפי שנות היסטוריה. היכן שהיום אנו תקועים בפקקים בכביש החוף, צעדו אינספור צבאות באינספור מלחמות. היכן שאנו עולים לכיוון ירושלים, פסעו שיירות הולכי הרגל. צפונה לגליל, דרומה לנגב - בכל מקום, בכל כיוון, כבר היו כאן, נשמו כאן, בנו וחרשו וזרעו ואהבו ונלחמו. ובמערב, שם שטו הספינות, יוצאות אל השקיעה ובאות אל הזריחה.

אני אוהב לראות את המבצרים ולבקר בהם: מקלעת נמרוד הנישאת בגאון במרומי הגולן, דרך מבצר אנטיפטרוס במרכז ועד למצודת דוד בירושלים. אני אוהב את חוכמת המיקום: איך ידעו כבר אז לקרוא את הטופוגרפיה, להתמקם, ליצור מחסה מפגעי מזג האוויר ומאיומי האויבים - ולהילחם, כשצריך.

מבין הערים העתיקות, דווקא את עכו אני אוהב. דווקא עכו, כי בקליפת אגוז היא משלבת הכל. בתי כנסת ומסגדים וכנסיות. אולמות אבירים ומנהרות תת-קרקעיות. נמל, וחומה הפונה אל הים, ותותחים נשקפים ממנה אל האופק, להגן על תושבי העיר. יהודים וערבים וצלבנים - כולם היו שם. כל הדתות, כל הגזעים, כל הדגלים שהתנופפו אי-פעם. ובית הכלא במצודה, שבו העלו הבריטים לוחמים יהודים אל הגרדום, עד שב-1947 פרצו אליו לוחמי האצ"ל ושיחררו את חבריהם, באחת הפעולות היותר נועזות של ימי המחתרות.

לפני עשר שנים הכריז אונסק"ו על עכו העתיקה כאתר מורשת עולמית. ואכן, עם עוד קצת טיפוח וקצת מירוק, וקצת רצון טוב וקצת דמיון, היא יכולה לחזור לימי תפארתה. כי עכו היא צומת של דתות ושל תרבויות, של סגנונות ושל ארכיטקטורה. וכשאתה מטייל על החומות, וגלי הים נשברים אל הסלעים, וריח רענן ומלוח עומד באוויר, אתה יכול לדמיין את ספינות יורדי הים העבריים הראשונים, את הפיניקים ואת היוונים, את ריצ'ארד לב הארי מגיע לארץ הקודש, את ספינות הסוחר של הגנואזים ושל הוונציאנים, את ציי העות'מנים ואת ספינות הצי הבריטי שסייעו להדוף את נפוליאון, שניסה לכבוש את העיר במסע המלחמה שלו למזרח התיכון ולא הצליח, ובמשך שנים לאחר מכן נהג לשוב ולמלמל בכעס "בגלל הביצורים העלובים של עכו הפסדתי את המלחמה".

וכשניחוח אלפי שנות היסטוריה באפך, אתה יכול לשים פעמיך לאחת ממסעדות הדגים הטובות שם, בעכו. וגם החומוסיות לא רעות, למען האמת. וגם זה חלק משגרת חיינו, כאן.

בין הר הצופים לבין הר הזיתים, בדרך שבין האמפיתיאטרון של האוניברסיטה העברית בירושלים לבין בית החולים אוגוסטה ויקטוריה, באוכף שבין שני ההרים, יש נוף כפול. בנקודה אחת אפשר לראות, בתנאי שהראות טובה, את דרך יריחו עד ים המלח והגבעות הצחיחות שבצפונו של מקווה המים, שהכל מזהירים כי הוא הולך ונעלם; ומנגד להשקיף אל הר הבית ולהתבונן בצריחי המסגדים ולראות את "ירושלים של זהב".

עומד שם עץ בודד ואפשר היה לחסות בצילו, ובתזוזה קלה לראות את המדבר ממזרח ואת העיר שחוברה לה יחדיו ממערב, ואולי כבר נעקר. שכן בשנים האחרונות נראו הקבלנים משוטטים בקדחתנות באזור והם תמיד מבקשים "להלביש שלמת בטון ומלט" כל מה שהיו אתרים יפי נוף ומשוש תבל, ואין לדעת.

בקיץ היתה בו תערובת של רוח מלטפת ויובש שעלה מן הזרדים שעל הקרקע. בחורף של שנות ה-80, ברדתי מן החניון באוניברסיטה, לא היה מקום יפה ממנו. גשם זלעפות ורוח פראית, הגשמת חלום לאוהבי הגשם.

ותיקים העידו כי בדיוק בנקודה זו עבר עד מלחמת ששת הימים הגבול שבין השטח הכבוש בידי ירדן לבין המובלעת הישראלית שלא נפלה במלחמת השחרור, ומאז ועד 1967 היו שיירות של חיילים מחופשים לשוטרים עולים אליה לגונן על מבני האוניברסיטה. עתה יש במקום מצפה עשוי אבן וחניון לתיירים, והאוניברסיטה רותחת בגודש של פעילות, אבל בשנים הראשונות רק מעטים העזו ולא אחת נראו קבוצות של מטיילים שיכורים ולא מיין, או מקהלות חובבים של נערות ונערים, ובליווי גיטרה ואפילו חליל אפשר היה להאזין ל"ירושלים של זהב" לנעמי שמר או "מעל פסגת הר הצופים" לאביגדור המאירי.

בנעוריי, נראה שהיה הדבר ב-1960, ניצבתי בשירות מילואים על פסגת כנסיית הדורמיציון על הר ציון, וראיתי כיצד מתקנים הירדנים את כיפת הזהב על מסגד עומר, וממרחק גם אוטובוס כחול שנסע דרומה ליריחו, והייתי משוכנע כי לעולם לא אגע באבני הכותל ולא אסע לעירה של רחב, וזה היה המקום היפה ביותר ב"הוי ארצי, מולדתי" שהייתי בוחר בו. כך - לולא רעש האדמה של 1967, על כל הטוב והרע שאנו נושאים בליבנו ובחיינו בעקבותיו - נגלה בפניי חיבור הקסמים שבין הצופים לבין הזיתים.