"ההורים שלכם נרצחו"

הוא בן 16 וחצי, היא בת 20. הם מגיעים אל הראיון גדושים במתנות שיש לגילים האלה להציע: אהבה ראשונה, צחוק, אחוות אחים. יפים כל כך. רות מדפדפת ביומן הספירלה הצבעוני שלה, בין משימות של בת גילה - תספורת, פסיכומטרי, פגישה עם חברות. עד שהיא מגיעה אל היום ההוא. הם לא יודעים אם זה היה לפני או אחרי השקיעה; זה קרה בין כ' לכ"א באלול, שעת דמדומים. שעת הדמדומים שבה נרצחו שני הוריהם, והשמש שלהם שקעה.

בבית השאירו את שלושת האחים הקטנים: עוז (5), הודיה (9), רוחמה (13), ואת האח הבכור דניאל (25), שבחר לא להתראיין לכתבה. "אנשים בשבעה אמרו לי 'את תהיי האמא של המשפחה', במין מבט מרחם כזה", מספרת רות, האחות השנייה במשפחת אימס, "בא לי לצעוק: אני לא האמא, ואני לא אהיה האמא. אני אהיה האחות הכי טובה שיכולה להיות, אבל אני לא אהיה אמא של ילדה בכיתה ז' ולא אקח את המקום של אמא שלי". זהו סיפור עצוב-עצוב על ילדים שאיבדו הורים, אבל שני הילדים המרשימים והרהוטים האלה לא מרשים לי לבכות. "אנחנו לא שורדים", הם עונים בסימן קריאה לאחת השאלות שלי, "אנחנו בוחרים בחיים". מאוחר יותר, כשאני מתיישבת לכתוב, הם שולחים לי מסרון סלולרי: "חשוב לנו שייצא מהכתבה גם מסר של חיות ותקווה מעבר לכאב הגדול והבלתי נתפס. תודה רבה".

לפני שבעה חודשים חזרו אבא יצחק ואמא טליה מקניות בירושלים לבית המשפחה ביישוב בית-חג"י שבדרום הר חברון. במכונית לקחו איתם שני שכנים מהיישוב, אבישי שינדלר וכוכבה אבן-חיים. אש מחבלים נפתחה לעברם מן המארב, לקחה את נשמותיהם של ארבעת יושבי המכונית והותירה את ששת ילדי משפחת אימס כמעט לבד בעולם. בשונה ממקרים דומים של התייתמות משני הורים, כאן אין משפחה מורחבת שלקחה אחריות על הילדים: הסבא והסבתא מצד האם גרים ברוסיה, הסבתא מצד האב נמצאת בבית אבות. דודה אחת ויחידה יש להם בישראל, והיא מלאת אהבה ודאגה אליהם, אך אינה מתאימה לגידול ששת האחים. האח הגדול דניאל, בן 25, נשוי לרחל בת 21 ואב לתינוק בעצמו, הפך לממונה על אחיו ואחיותיו. זוג הצעירים הנשואים, יחד עם חמשת האחים הנוספים, מתגוררים היום בדירה קטנה בבית-חג"י ובקרוב יעברו לבית מרווח בקריית ארבע. דניאל ורחל מנהלים את הבית, ורות ואריאל מגדלים יחד איתם את שלושת האחים הקטנים.

ההתמודדות עם האבל, אומרת רות בבגרות מפליאה, מתחרה בהתמודדות של ניהול חיי היומיום: "הודיה בוכה בלילה שהיא מתגעגעת לאמא. היא רק בכיתה ד'. עוז מתעורר כמה פעמים באמצע הלילה, מספר שהוא חולם על אבא ואמא, וכשהוא מתעורר הוא בוכה כי גילה שזה היה רק חלום. זה קורע את הלב לשמוע ילד בן 5 מספר לך דבר כזה. אם הייתי מסתכלת מהצד, אם הייתי שומעת על ילדה בגילי שעוברת את זה, הייתי חושבת שזה נורא, אבל אלו החיים שלי".

זה קרה ביום האחרון של החופש הגדול, ורות ואריאל כבר היו בתוך שנת הלימודים החדשה: אריאל בכיתה י"א בישיבה התיכונית לחינוך סביבתי בסוסיא; רות בתחילת השנה השנייה שלה לשירות הלאומי בגן של ילדים עם מוגבלויות במעלה אדומים. את אריאל הביאו אל בית הרב שלו בישיבה והושיבו אותו על כורסה עם כוס מים ביד. הוא כבר שמע על הפיגוע, אבל עוד לא ידע שמדובר בהוריו. ראש הישיבה, הרב נועם פרל, התכופף אליו, החזיק לו את שתי הידיים ואמר "ההורים שלך נרצחו". "בום. הרגשתי את העולם נעצר", הוא נזכר. "איבדתי קשר. אנשים דיברו איתי וזה עבר לי ליד האוזן". מכיוון שהיה האח הבוגר הקרוב ביותר לבית, ביקשו ממנו להתלוות להודעה לאחים הקטנים: "רק קיבלתי בעצמי את ההודעה ופתאום אני צריך לבשר את זה לאחים שלי. לא יודע מאיפה היה לי הכוח".

"הסיעו אותי הביתה בג'יפ ממוגן", הוא משחזר, "בחוץ חיכתה הפסיכולוגית של המועצה, הבית היה מלא שכנים. כשנכנסתי, עוז אמר לי 'תודה שבאת'. לקחתי אותו על הברכיים, הושבתי את הודיה ורוחמה משני הצדדים שלי, ורב היישוב אמר בקול שקט שההורים שלנו נהרגו. הודיה התחילה לבכות, בכי קולני, התייפחויות. היה לי קשה לראות אותה בוכה. היא שאלה מי ישמור עלינו. הבטחתי לה שאני אשמור עליהם. רק אז שמתי לב שגם רוחמה מתמוטטת לידי, בוכה בשקט. הודיה מילמלה שהלוואי שלפחות מישהו אחד היה נשאר בחיים. אבל לא. אלה החיים החדשים שלנו".

פתאום זו המציאות שלנו

אל רות זחלו החיים החדשים האלו, חרישיים כנחש, כשהיא בפגישה עם חברות: "אמרו שהיה פיגוע, ומישהי הלכה הצידה עם הפלאפון ודיברה בשקט. אני מטבעי לחוצה ודאגנית, הייתי מתקשרת כל יום להורים שלי. בסלולרי הם לא ענו לי, אז התקשרתי הביתה ורוחמה אמרה שיש שכנות בבית. התמונה לא הסתדרה לי, משהו התחיל לחלחל". כשמישהי הגיעה במיוחד לקחת אותה ממעלה אדומים הביתה, נוספה עוד לבנה לבניין הרע הזה. בנסיעה הארוכה בחייה נדדה בין הרצון לדעת את שלום הוריה לבין הרצון לא לדעת: "רציתי שיגאלו אותי מהמצב הזה של חוסר ידיעה, אבל לא רציתי שיגידו את זה. שאלתי את עצמי, אם הם חיים - למה אני הורגת אותם, ואם הם מתים - למה אני מפתחת ציפיות". בדרך עצרו בירושלים, הכניסו אותה למשרד של בן היישוב: "כשראיתי בקבוקי מים על השולחן, הבנתי הכל. כל הסימנים היו שם. כשהוא אמר לי בפשטות, 'ההורים שלך, שניהם נרצחו', הרגשתי שאני רוצה להודות לו על כך שלא הלך סחור סחור. זה נשמע נורא לומר את זה, אבל זו היתה הקלה עצומה, לדעת מה קרה.

"אני זוכרת שצעקתי, זעקתי, צרחתי, לא ממש בכיתי. הדבר הראשון שרציתי זה להיות עם האחים שלי. כשהגעתי עלינו כל האחים לחדר, לקחנו תמונה של ההורים והתחלנו לבכות. היה לי מין סיוט כזה, לחזור הביתה ולראות בית מלא אנשים. אנחנו הרי מכירים מציאות כזאת מפיגועים, זה לא משהו שחדש לנו - והנה, אני מגיעה לבית והוא מלא אנשים, והפעם זה הבית שלי".

היום, שבעה חודשים אחרי, הם מנסים לקיים סוג של משפחה אחרת. משפחה שבה המבוגרים האחראים - דניאל ואשתו רחל - נמצאים במרחק שנים ספורות מהם. משפחה של ילדים בלי הורים. ובכל זאת הם מעידים על אווירת משפחה: שולחן שבת, עקיצות הדדיות, דאגה לאחים הקטנים, חלוקת משימות בין כולם. עם המשפחות של כוכבה אבן-חיים ואבישי שינדלר, שנספו עם הוריהם, יש להם קשר מיוחד: "זה חיבור טבעי שלא יינתק לעולם. הם מבינים אותנו ללא מילים".

התחושה היא שאתם לבד או שאנשים תומכים?

אריאל: "יש מעגלים שמחזקים. אמא של אחד החברים שולחת לי כל שבוע עוגיות תוצרת בית לישיבה וכותבת 'אנחנו חושבים עליך'. הסביבה נותנת לנו כוח: האחים, החברים, היישוב. כל מעגל נותן משהו, אבל בסופו של יום, ואת זה אני לומד רק עכשיו, בסופו של יום אתה לעצמך".

"להגיד 'אני לבד' זה כפוי טובה", ממשיכה אותו רות, מהססת אם אחיה גמר את המשפט שלו בטרם תתחיל לדבר, "כי יש הרבה שעוזרים ודואגים, הדברים הקטנים שמחממים את הלב כמו מישהי שכל יום שלישי מביאה לנו לחמניות טריות, אבל בשורה התחתונה, כן, אני לבד".

"היו הבטחות סרק של חלק מהסביבה", היא ממשיכה, "בשבעה אמרו לנו דברים כמו 'אני כאן בשבילך 24 שעות'. במצב כזה אתה נתפס בכל מה שאומרים לך, אבל אנשים ממשיכים בחיים האישיים שלהם. גיליתי שאף אחד לא יהיה שם בשבילי 24 שעות. תגיד 'אני כאן בשבילך כמה שאני יכול' ואל תגרום לאכזבות".

"בכלל, בשבעה היו משפטים מעצבנים שאנשים מדקלמים", מוסיף אריאל. "למשל, 'מותר לכם לבכות' - אני שונא את המשפט הזה. מה, אני צריך אישור ממישהו כדי לבכות? או 'תהיו חזקים'. החלטתי להיות חזק לא בגלל שמישהו אמר, אלא מתוך החלטה שאם יש דברים שאני רוצה ומאמין בהם, הפיגוע לא יעצור אותם".

הזמן לא משנה את הצער

ערכי הנתינה והמסירות שעליהם גדלו דוחפים אותם הלאה. רות התעקשה להמשיך בשירות הלאומי, ועברה לשרת קרוב יותר לבית, בבית ספר לחינוך מיוחד בגוש עציון. אריאל ממשיך בלימודים, במגמת אקולוגיה. הוא גם מדריך בבני עקיבא בסניף ארמון הנציב בירושלים, ויוצא בשנה הבאה לשנת שירות משימתית בעיירת פיתוח בדרום. שניהם מלאי קסם ואני מתאהבת בהם מייד. העיניים שלהם צועקות חיים, הצחוק שלהם מידבק, אהבת האחים שלהם מעוררת התפעלות. היא נוגעת בזרועו ברכות, הוא מתעניין בפסק זמן שלקחה עם הבחור שהיא יוצאת איתו, משתף אותה לגבי החברה שלו. בחלק גדול מהראיון הם מצליבים מבטים, מדברים בלי מילים.

"אני חיה חיים כפולים", מתארת רות. "בחוץ ממשיכה עם כל המשימות, משדרת שמחה, אבל בפנים לפעמים מפורקת. יש ימים שאני באמת לא מסוגלת לקום בבוקר מהמיטה. כל פיגוע הורס אותי. הביטחון שלי בחיים התנפץ. אני לאט לאט בונה משהו, וכל דבר קטן יכול להפיל את הבניין הזה". אריאל: "כששמענו על האסון בכרמל, כולם אמרו 'יא אללה, 40 הרוגים', ואנחנו אמרנו 'יא אללה, 40 משפחות'. עוד משפחה ועוד משפחה, מלא יתומים, אנשים כמוך, שהחיים שלהם התהפכו".

מה עבר עליכם כששמעתם על הטבח של משפחת פוגל באיתמר-

אריאל: "עכשיו זה כואב לכולם. אנשים הלכו ללוויות, היו בשבעה, בכו מול הטלוויזיה, אבל בעוד כמה חודשים זה לא ישפיע לאף אחד על החיים. הילדים יבואו הביתה עם מבחן ולא יהיה להם למי להראות, וכשאחד הילדים יתלבט לאן ללכת ללמוד לא יהיה לו עם מי להתייעץ, וכשהוא יעבור טסט לא יהיה לו את מי לשתף. תכלס, הם יישארו עם עצמם. עכשיו למדתי על בתי כנסת עתיקים בגליל, וכל כך רציתי להראות את העבודה לאבא שלי. זה היה תחום שעניין אותו. אתה רוצה את אבא, ואין. התקבלתי לשנת שירות בעיירת פיתוח, שמחתי מאוד, ולא היה לי בפני מי להתגאות. את שומעת על משפחת פוגל ברדיו וממשיכה בחייך, אבל בשביל הילדים האלה זה חיים שלמים.

"בפיגוע של משפחת פוגל ראיתי מישהי בבני עקיבא מחזיקה עיתון ביד ואמרתי לה: בואי נתערב שבעוד חצי שנה לא תזכרי איך קוראים להם. כשהיא ניסתה להתווכח איתי, נתתי לה רשימה של משפחות שבהן שני ההורים נרצחו, ועובדה: היא לא זכרה אותם. אנשים לא יכולים להגיד כל היום פוגל, פוגל, פוגל. וזה כואב, כי אנחנו יודעים מבפנים עד כמה מהר זה נשכח. זה לא שאתה מסתובב חסר ישע בלי כסף ובגדים, המדינה הרי מסדרת אותך מבחינה כלכלית. הנורא הוא שכולם במצב אחד, ואתה במצב אחר. אתה צריך להתאמץ הרבה יותר כדי להגיע לאותה נקודה שכולם יגיעו אליה".

רות: "היה לי טיול שנתי של השירות. חזרתי מלאת חוויות, ולא היה לי למי לספר. ברור לי שהקושי הגדול יהיה בנקודות השמחות בחיים: כשאתה מקבל רישיון, בחתונה. מה שהכי חסר זו הקבלה המוחלטת שאבא ואמא מקבלים אותך, בכל תנאי. אין אף בן אדם שרואה אותך כמו שהורים רואים אותך. לפעמים רע לך עם עצמך, עם האופי שלך, ואתה יודע שבאיזשהו מקום בעולם יש מישהו שבשבילו תהיה הילד, בה"א הידיעה. זה חסר וכואב".

למודי הניסיון הכואב הזה, יש לכם מה לומר לתמר פוגל-

רות: "תמר עברה יותר מאיתנו, כי היא גם ראתה הכל. מי אני ומה אני שאומר לה משהו. מה גם שהכלל היחיד שנכון לשכולים זה שכל אחד עובר את זה אחרת. אני כן יכולה לומר לה שתאפשר לעצמה את מה שנכון עבורה בהתמודדות, שתסנן את מה שפוגע בה, שתתרחק כשמתאים לה. אנשים שבקושי ידעו איך קוראים לי עוצרים אותי ברחוב ושואלים אותי איך אני מסתדרת בהיבטים הכי אישיים".

חודשים ספורים לפני הפיגוע נשלל רישיון נשיאת הנשק של יצחק בעקבות רישום פלילי על הפרת הסדר הציבורי בהפגנה, תיק שנסגר ללא כתב אישום. כשנודע דבר הרצח, התחוללה סערה ציבורית נוכח העובדה שהמשטרה ומשרד הפנים סירבו לאשר לו נשיאת נשק להגנה עצמית, מה שאולי היה מציל את חיי הארבעה. כשאני שואלת על כך את רות ואריאל, הם נחרצים: "אנחנו לא מוכנים לדבר על זה. אין לנו שום עניין פוליטי בראיון הזה".

הדפים המתחלפים בלוח השנה הופכים את ההתמודדות לקלה יותר-

אריאל: "הזמן שעובר משנה את הרגישות של החברה סביבך, לא את הצער שלך. בהתחלה חברים נזהרו אפילו לא לדבר עם אמא שלהם בטלפון כשהם לידי, והיום מדברים לידי על הלוויות ושוכחים שאני שם. אם חברים קוראים לי לבוא איתם, ואני אומר להם שלא בא לי כי אני צריך להיות לבד, הם אומרים 'יאללה, אל תהיה כבד'. אנשים חדשים, אחרי שהם שומעים מה קרה לך, הם לא יכולים לדבר איתך יותר, השיחה כבר לא אותו דבר. אני מנהל שיחות ומנסה לחשוב איך לא להגיע לרגע הזה. כששואלים במה ההורים שלך עובדים, או אם ההורים שלך מרשים לך לנסוע בטרמפים, אתה משאיר את הצד השני בהלם. בסופו של דבר אתה מצטער שהבכת את האדם".

רות: "אנשים חושבים שאחרי חצי שנה יותר קל לך להתמודד, וזה לא ככה. היום, כשקורה לי הדבר הכי קטן שלא קשור לפיגוע, זה מקבל מימדי ענק, כי על הדבר הקטן הזה מתיישב כל הכאב. אני אומרת לעצמי, 'לא מספיק שאין לי הורים, אז גם זה-'. קחי לדוגמה את הפסיכומטרי. גם ככה זה קשה, ומאז הפיגוע כל הכוחות שלי, פיזית ונפשית, נמצאים במקום אחר.

"אני לא רוצה שירחמו עלינו, אבל שיהיו רגישים, שלא ישפטו. שיבינו שאנחנו במצב מיוחד. החיים שלי התנפצו. אז בשנה הראשונה מתחשבים, נתנו לי יום חופשי בשירות, וזה מציל אותי, אבל מי ייתן לי הקלות בחיים בשנים הבאות? אני יודעת שאביט אחורה ואדע שכל הישג קטן הגיע אחרי הרבה מאמץ. אני מסתובבת בעולם כמו בן אדם שנכרתו לו שתי הרגליים, ועכשיו הוא צריך ללמוד להסתדר. הוא תמיד יהיה נכה, וחסרון הרגליים תמיד ילווה אותו, הוא פשוט ילמד את עצמו שיטות להסתדר".

חיי היומיום דורשים מכם המון תעצומות נפש.

"זה נכון, אבל אני לא מוכנה שיקראו לנו 'גיבורים'. אנחנו לא גיבורים. איזו בחירה היתה לנו? אין שום ברירה אלא לקום ולהמשיך".

אין ברירה אלא לשרוד-

אריאל: "מה פתאום, אנחנו לא שורדים. אנחנו בפירוש חיים, חיים במלוא מובן המילה".

יש שאלות באמונה? שואלים מה היה אילו אחד מהם היה נותר בחיים? למה זה קרה דווקא לכם-

רות: "אני מאוד מחוברת לאמירה שהקב"ה הוא אבי היתומים. יש בזה משהו מאוד חזק. לפעמים אני מרגישה כל כך לבד, ואז מגיעה איזו קרן אור, כמו מסר מההורים. הקשר עם ה' הופך להיות אמיתי ועמוק. אתה חוזר אליו ממקום מאוד ראשוני. לפעמים אני כועסת עליו, אבל מחוברת אליו מאוד. דרך אגב, על המחבלים אני לא כועסת, ואני לא שונאת אותם, מבחינתי הם כלום, הם אוויר. הם לא חלק מהחיים שלי. הם לא חלק מהסיפור שלי".

אריאל: "ההורים כואבים לי ביחד וכואבים לי כל אחד לחוד. אני לא שואל את עצמי מה היה עדיף, שניהם או רק אחד מהם, אבל יש לי שאלות לקב"ה. הרכז שלי ב'משפחה אחת' אומר בצחוק: 'ה' יסלח לכם, כי אתם יתומים'. הקשר שלי עם ה' הפך להיות מעבר לחיים הדתיים של קיום מצוות טכני. אתה נמצא ברמה אחרת".

המדינה הזאת מייצרת הרבה טרגדיות. יש סביבנו הרבה שכול ומצבות. למי לדעתכם יש התמודדות קשה יותר, להורים ששכלו ילד או לילדים ששכלו הורים-

רות: "זו שאלה נוראית. זה לא בר השוואה. לכל אחד השכול שלו הוא מאה אחוז שכול, והכאב שלו הוא מאה אחוז כאב, אבל באיזשהו מקום ילד שקובר הורים זה טבעי. לא בסיטואציה הזאת, אבל זה טבעי. הורה שקובר ילד זה מנוגד לטבע. לנו תהיה המשכיות. יהיו לנו חיים, אנחנו נתחתן, יהיו לנו ילדים. יש לנו תקווה שנמשיך את ההורים שלנו. להורה שאיבד ילד יותר קל ליפול".

אתם חושבים על העתיד של האחים הקטנים?

אריאל: "הקטנים חיים במציאות של ילדים, משחקים וצעצועים, אבל זה לא חיים רגילים. בניה דיקשטיין היה בן 7 כשאיבד את שני ההורים שלו בפיגוע. הוא סיפר לי על החיים שלו, כשהוא היום בן 16, וברור לי שלא יהיה לאחים שלי פשוט לגדול בלי אבא ואמא. אפשר להגיד שאני קצת לחוץ לגבי האחים הקטנים שלי. אני מרגיש סוג של אחריות לגביהם. להיות לידם, לא להיעלם כמו שאולי היה מתחשק לי. אם אני לא מגיע כמה ימים, עוז אומר לכולם שהוא חושב שאני מת".

רות: "אני שואלת את עצמי המון מה יהיה עם האחים הקטנים, אבל מצד שני אני סומכת עליהם שימצאו את הכוחות. אם אני אגור לידם אחרי שאתחתן זה יהיה מתוך רצון לגור לצידם כי הם נותנים לי כוח, כי זו המשפחה שלי ואני רוצה לראות אותם, לא מתוך רחמים עליהם". לפני שאנחנו נפרדים אריאל רוצה להוסיף משהו לגבי האחים הקטנים, מסתכל בי במבט שלא שייך לגיל 16 שלו: "אין לנו הורים, אין לנו בית. האחים זה הדבר היחיד שיש לנו".

* * *

"מי שלא הכיר את אבא ואמא לא ידע עד כמה הם משכילים"

רות ואריאל מספרים על ההורים שנתנו להם מרחב וחופש, חינכו אותם לאהוב את הארץ דרך הרגליים והשקיעו בלימודים עד יומם האחרון: "הם ראו את היופי והאסתטיקה בתחומים של רוח וידע"

יצחק וטליה (נטליה) אימס הכירו כסטודנטים בבריה"מ לשעבר. בסוף שנות ה-80 התחברו יחד ליהדות: יצחק חזר בתשובה וטליה התגיירה, והם עלו ארצה בשנת 1991.

למרות עיסוקיהם הפשוטים - יצחק עבד בעבודות מזדמנות כמו גינון, ניקיון ושמירה, טליה עבדה מעט בהנהלת חשבונות - הם היו אנשי ספר רחבי דעת ואופקים.

שניהם היו חובבי ארכיאולוגיה, היסטוריה וגיאוגרפיה, וניהלו יחד בלוג פעיל בשפה הרוסית. בהירצחה, טליה היתה בעיצומו של תרגום מעברית לרוסית של הספר "נסיך ירושלים" על אודות פרשת ההתנקשות ברוזן ברנדוט. ערב הירצחו סיים יצחק עבודת מחקר ארוכת שנים על כלי המקדש והעבודה בו, והיה שותף עם גדליה גינזבורג להוצאה מחודשת הכוללת הערות מדעיות של הספר "שלטי הגיבורים" שנכתב בידי רבי אברהם הרופא, יהודי איטלקי בן המאה ה-16.

"אבא שלי נראה איש פשוט", אומר אריאל, "אבל לכל מקום היה הולך עם תיק גב מלא ספרים. הוא היה בולע ספרי פילוסופיה והיסטוריה. מי שלא הכיר אותם לא ידע כמה הם משכילים". "שניהם היו מאוד רוחניים", מוסיפה רות, "הם ראו יופי ואסתטיקה בתחומים של רוח וידע. התחביב של אבא היה ללכת לחנויות של ספרים משומשים בשוק מחנה יהודה, שם הוא היה מוצא אוצרות, ספרים עתיקים מלאי עובש. את כולם הוא קרא".

הם היו משפחה מלוכדת, חרשו יחד את שבילי ישראל. בכל יום שישי שלפני ראש חודש ערכו טיולים בטבע בכל חלקי הארץ. "גם כשאמא שלי היתה בסוף הריון, וגם עם תינוק על הידיים, הם לא ויתרו על הטיולים המשפחתיים", מספרת רות. "כשהייתי קטן, קצת התביישתי בהם", אומר אריאל בכנות, "הם היו רוסים, ולאבא היה זקן ארוך. היו במשפחה הרבה צחוקים על הרוסיות שלהם, אבל כשגדלתי למדתי להעריך אותם. הדבר המדהים הוא המקום שהם איפשרו לנו להתפתח. הם נתנו בנו אמון מלא, סמכו עלינו שנבחר את הדרך שלנו והיתה בהם פתיחות לגבי מה שנבחר. הם נתנו לנו הרבה מרחב וחופש. אני לא זוכר שום מריבה עם ההורים".

אהבת הארץ בערה בקירבם של טליה ויצחק. בתקופת המאבק נגד עקירת היישובים בגוש קטיף עברו להתגורר בגוש למשך כמה חודשים. חברי המשפחה סיפרו כי הכדורים שהרגו אותם חדרו גם לתנ"ך שהיה צמוד אליהם, ונעצרו בפרקי ירושת הארץ בספר יהושע. בשבע השנים האחרונות התחבר יצחק לקבוצת העולים להר הבית ונעשה לפעיל מוכר בתנועות המקדש. בכל שבוע, בכל מזג אוויר, עלה להר הבית, לא פעם עם טליה והילדים. גם ביום הרצח עלה יצחק להר הבית. "בבוקר עלה להר הבית, בערב עלה לכיסא הכבוד", אמרו בהלוויה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו