עשר שנים בדיוק אחרי שהפיל אותנו מהכיסא מרוב צחוק עם "בוראט", לסשה ברון כהן נגמר האוויר. גרוע מכך, נראה שלגמרי נגמרו לו הרעיונות. "גרימסבי", קומדיית האקשן החדשה שלו, היא לא רק היצירה החלשה והסתמית ביותר שיצאה תחת ידיו עד כה. היא גם מסמלת את הפעם הראשונה שבה ברון כהן לא נוטל על עצמו כל סיכון ולא מנסה למתוח את הגבולות. והיא מציגה אותו כמי שניאות להתפלש בשאריות הקומיות הדלוחות שהותירו אחריהם עמיתיו המבריקים פחות. התוצאות בהתאם.
עד כמה המצב גרוע? ובכן, בתור התחלה, בואו נאמר שמכל סרטי הריגול הקומיים שראינו בשנה האחרונה - והיו כמה וכמה כאלה - "גרימסבי" הוא הפחות מצחיק והפחות מושקע מכולם. הוא לא מתקרב לקרסוליים של "מרגלת" החביב, בכיכובה של מליסה מקארתי. וגם "קינגסמן" לא רואה אותו ממטר. לעזאזל, בהשוואה אליו, אפילו מוצר בינוני להחריד כמו "שם קוד מלאך" נראה לפתע כמו פנינה נשכחת שלא זכתה למספיק פרגון.
ברון כהן מגלם את נובי - גבר אנגלי טיפש בן המעמד הנמוך שמתאחד עם אחיו האבוד, סבסטיאן (מארק סטרונג), לאחר כמעט שלושים שנים של נתק (הפרידה קורעת הלב ביניהם, שהתרחשה במהלך ילדותם העשוקה, מובאת לצופים בפלאשבקים היפר־מלודרמטיים). מסתבר שהאח האבוד הוא כעת מרגל־על שנמצא בעיצומה של משימה גורלית, וכמובן שנובי השיכור והאידיוט גורם לה לצאת משליטה. כתוצאה מכך, סבסטיאן מסתבך עם הבוסים שלו ונאלץ להימלט, ואחיו הלא־יוצלח מציע שיבוא להסתתר בעיר הפועלים שבה נולדו, גרימסבי. משם, השניים קופצים לדרום אפריקה, ומאוחר יותר גם לצ'ילה, והכל כדי לעצור את המזימה השטנית של פילנתרופית סלבריטאית (פנלופה קרוז), שמעוניינת למחוק אחוז נכבד מאוכלוסיית העולם באמצעות נגיף קטלני.
בניגוד לכל שאר הדמויות שברון כהן גילם על הבד (עלי ג'י, בוראט, ברונו, ואפילו זו של הדיקטטור), הדמות של נובי פשוט לא מוצלחת. המבטא שלה לא מיוחד. אין לה שום משפט מחץ שנחרת בזיכרון. והתספורת שלה היתה עשויה אולי להיות משעשעת אם השנה היתה 1995, וליאם גלאגר עדיין היה רלוונטי. בכלל, לא ברור מה הביא את ברון כהן לברוא את הדמות המיותרת והבלתי מפותחת הזאת. כיצד היא משמשת אותו? ומה הוא מבקש לבטא באמצעותה? הניחוש שלכם טוב כשלי.
על כל פנים, השילוב בין ברון כהן לסטרונג - שעושה כמיטב יכולתו לזרום בסבבה עם הטמטום הלא נגמר שמזמן לו התסריט - מוליד מהתלה בוטה, מביכה וילדותית שכל "שיאיה", ללא יוצא מן הכלל, כוללים שימוש יצירתי באיבר מוצנע כלשהו (אשכים, ישבן, פין, מחק את המיותר). בקטע אחד, נובי אמור לפתות את אשתו של הרע, שלובשת שמלה ירוקה - אבל בטעות הוא מפתה את השחקנית גדולת הגוף מ"פרשס" (כי גם היא לובשת שמלה ירוקה! הבנתם?!). בקטע אחר, סבסטיאן חוטף חץ עם רעל לאשך, ואחיו נאלץ לכרוע ברך ולמצוץ את הרעל (אתם מבינים?! זה מצחיק כי הם כאילו הומואים!!). אה, ויש גם את הקטע הקורע שבו מדביקים את דניאל רדקליף ("הארי פוטר") באיידס. מה אומר, זו הרמה, פחות או יותר. ביתר הזמן, הבמאי לואיס לטרייר ("הענק הירוק") עסוק בלפוצץ דברים ובלצלם קטעי פעולה בגוף ראשון, מה שבעיקר מוליד סחרחורת וכאב ראש.
"גרימסבי" הוא לא יותר מחלטורה במסווה של פרובוקציה חתרנית; שמונים דקות ארוכות, עצלות ונטולות כל תחכום או מקוריות ששזורות בהומור הגעלות קיצוני, צפוי וחסר כל ערך מוסף. אבל זה יהיה שקר לומר שהוא לא הצליח להצחיק אותי בכלל. הקטע האינפנטילי שבו ברון כהן מכניס את האצבע שלו דרך דמות קרטון של ילד אפריקני ומנענע אותה כאילו היתה בולבול בהחלט גרמה לי לחיוך. והגראנד־פינאלה הסופר־דבילי, שמתרחש בתוך ואגינה של פיל, כל כך מטומטם, כל כך מוגזם וכל כך דוחה, שקשה שלא לגחך בהערכה. אבל כשאלה שני הדברים היחידים שניתן לרשום בטור הזכות, המצב לא משהו, בלשון המעטה. "גרימסבי" הוא נקודת שפל עבור כל המעורבים.
"גרימסבי" ("The Brothers Grimsby"), במאי: לואיס לטרייר. ארה"ב 2016
ניקולאי קוסטר־ולדאו ב"מלחמת האלים"
האלים משתוללים
"מלחמת האלים", שמתרחש במצרים העתיקה, ושמביא את סיפורם של אל שתום עין (ניקולאי קוסטר־ולדאו, "משחקי הכס") ובן תמותה (ברנטון טוויטס, החיוור וחסר הכריזמה) שיוצאים למנוע מאל אחר (שמגלם ג'רארד באטלר, בפוזת "300") להשמיד את העולם הבא, הוא מסוג הסרטים שמומלץ לצרוך בגיל 10, רצוי בהצגת בוקר במהלך החופש הגדול. זוהי אמנם פנטזיית הרפתקאות עמוסת אפקטים, קרבות ומרדפים שמתנדפת מהתודעה רגע לאחר שצופים בה. אבל אם לא ראיתם סרט מסוג זה קודם לכן, סביר להניח שהוא יותיר עליכם חותם מסוים.
החולשה העיקרית של הסרט היא התסריט התפל שלו, שאותו חיברו מאט סאזאמה ובורק שארפלס. השניים אמנם פועלים בתוך עולם מיתולוגי עשיר ומסעיר שמציע אינספור אפשרויות מגניבות. אך הם אינם משכילים לקשור יחד את הדמויות, את המפלצות ואת ההרפתקאות הפנטסטיות שלהם לכדי חבילה אטרקטיבית וסוחפת, וכמו ב"צייד המכשפות האחרון", הביזיון הקודם שהשניים אחראיים לו, מה שאנו מקבלים במקום הוא אוסף של קלישאות ז'אנריות, חופן של דמויות חסרות הומור ומצבור בלתי נדלה של דיאלוגים בלתי שנונים בעליל, שמשחקים את עצמם למוות על פני מצע נקלה של CGI לא מאוד איכותי.
על אף מגרעותיו הלא מעטות, סרטו של אלכס פרויאס ("העורב", "עיר אפלה") אינו בזבוז זמן מוחלט. בכל זאת, יש פה קוברות ענקיות שמתעופפות ויורקות אש (תמיד דבר טוב), מרכבות שמובלות בידי זבובים מגודלים, אל מצרי עצבני שצועק את שורותיו במבטא סקוטי, ואם בכך אין די, הרי שגם השחקן זוכה האוסקר ג'פרי ראש, שמגלם את רא, אל השמש, עושה את המרב עם תפקיד המשנה הקטן והעסיסי שלו (שלא במקרה, הוא גם נראה כמו היחיד מבין המשתתפים שהבין באיזה סוג של סרט הוא משתתף). אבל הסיפור הגנרי מזדחל קדימה מנקודה א' לנקודה ב' לנקודה ג' במכאניות ובחוסר תשוקה. והתוצאה אינה מתהדרת באופי, באישיות או בפרוורטיות שבכוחם להפוך B Movie שטותי מזן זה לגילטי פלז'ר. במילים אחרות, הוא לא מספיק רע (או מופרע) כדי להיות טוב.
"מלחמת האלים" ("Gods of Egypt"), במאי: אלכס פרויאס. ארה"ב 2016
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו