חג הפסח הוא בראש ובראשונה חג הולדתו של עם ישראל - החג שמציין את המסע הארוך מן השעבוד והגלות אל המולדת המובטחת. האם הוליווד, או הקולנוע בכלל, מתייחסים לחג זה ולמשמעות זאת? האמת היא שכמעט ולא. כשאנו מתבוננים מעט במדף הקולנועי המוקדש למצרים העתיקה, אנו חייבים להודות שהיבטים אחרים של ההיסטוריה והתרבות המצרית, ולאו דווקא יציאת מצרים, הם המככבים בקולנוע העולמי. להוציא סרט אחד, שנעשה פעמיים בהפרש של 30 שנה, על ידי אותו במאי (ססיל בי. דה מיל), הלוא הוא "עשרת הדיברות", אין שום התייחסות ליציאת מצרים בקולנוע. הפעם הראשונה שבה נעשה "עשרת הדיברות" היתה ב-1923. מדובר היה בסרט אילם, בשחור-לבן, שהפך לאחד הסרטים המצליחים ביותר אי פעם. הימים היו אז ימי התפרקות ערכי המוסר המסורתיים של החברה האמריקנית הפוריטנית. נשים חדשות נכנסו אז לזירה: נשים מעשנות, נואפות, משוחררות מבחינה מינית. מי שביים את רוב הסרטים על הנשים הללו היה ססיל בי. דה מיל. המנהיגים הפוריטנים התרעמו וקראו לפעולה נגדו ונגד סרטי הזימה המשחיתים את נפש הנוער. אלא שאז גילה דה מיל שהוא בעצם דתי אדוק, ועשה תפנית של 180 מעלות. הוא עשה סרט ענק ומדהים על יציאת מצרים: התעללות של נוגשים מצרים בעבדים העברים, הסנה הבוער, מכות מצרים, חציית ים סוף, קבלת לוחות הברית. אלא שדה מיל, שועל ערמומי ותחמן לא קטן, השאיר לעצמו מרווח ביטחון קטן ונוח כדי להבטיח הצלחה: את סצנת עגל הזהב. האם היא לא כתובה בתנ"ך? האין היא קדושה כמו הסצנות האחרות? ולכן הוא ביים אותה כאורגיה אחת גדולה, הילולה מינית מתירנית כמו בכל סרטיו ה"חוטאים" מקדמת דנא. הגירסה השנייה של הסרט יצאה ב-1956, רגע לפני הסיקסטיז וההתרופפות הסופית של ערכי המוסר המיני האמריקני. הפעם היה זה עם צ'רלטון הסטון ("בן חור") בתפקיד משה רבנו. גם הפעם היתה זו הצלחה גדולה, וזהו, נגמרה יציאת מצרים לדורות בקולנוע. הפרעונים היתה עוד התמודדות קולנועית עם יציאת מצרים, אבל בקולנוע מסוג אחר, אמנותי ויומרני יותר. אנתוני ברג'ס, הסופר האינטלקטואלי שכתב את "התפוז המכני", כתב גם תסריט על משה רבנו, ובמאי איטלקי לא ידוע במיוחד ביים את הסרט עם ברט לנקסטר בתפקיד משה רבנו. ברג'ס ביקש להיכנס אל תוך נשמתו של מנהיג מיוסר, מסוכסך עם עצמו ועם עם שלא מבין לרוחו, אינטלקטואל שממציא מושגים דתיים חדשניים אבל לא מסוגל להתמודד עם אומה המבקשת הנחיות פשוטות. הסרט היה כישלון חרוץ, ואולי כישלונו המוחלט סתם את הגולל על סרטי יציאת מצרים. אז מה יש לנו בכל זאת בקולנוע? כל מה שתרצו לדעת על ההיסטוריה והתרבות המצרית הגדולה ועל המלכים הפרעונים הגדולים שהצליחו להשתלט על שטח כה רחב ולבנות מערכת שלטון אבסולוטי מן המצליחות בהיסטוריה. יש את "פרעה" של יז'י קבלרוביץ' הפולני; "ארץ הפרעונים" של הווארד הוקס ו"עמק המלכים" של רוברט פירוש. הרבה סרטים הוליוודיים עסקו בצאצאית יפהפייה, מלכותית וקטלנית של השושלות הפרעוניות, האישה הכי חושנית בהיסטוריה המצרית: קליאופטרה. המחזאי ברנרד שאו כתב מחזה בשם "קיסר וקליאופטרה" שעובד לקולנוע עם ויוויאן לי. שייקספיר כתב מחזה ושמו "אנטוניוס וקליאופטרה", שחלק ממנו נכנס לתסריט של "קליאופטרה" עם אליזבת טיילור וריצ'רד ברטון - שהפך לאחד הכישלונות הגדולים ביותר בהיסטוריה הקולנועית. אינדיאנה ג'ונס אבל בעיקר אוהב הקולנוע לעסוק בכל אותם מרעין בישין הקשורים עם עולם החרטומים והקללות שבאו עלינו עם פתיחת קברי הפרעונים ושלל החנוטים האחרים בהיסטוריה המצרית. אולי הענף המרכזי של סרטי האימה ההוליוודיים הוא סרטי המומיות. קברי הפרעונים, המושכים את כל רודפי הבצע בעולם והמוגנים על ידי קללות עתיקות, מככבים גם בסרטים מעט יותר יוקרתיים, כמו חלק מהרפתקאותיו של אינדיאנה ג'ונס או "סטארגייט". כך שיש מה לראות.
