שני בכירים העוסקים בביטחון הלאומי, שיש להם נגיעה ישירה למחיר ההקרבה והשכול, נדרשו השבוע להשוואה מעיקה בין יחס היהודים לנופלים במערכות ישראל לבין הערבים. משה יעלון ורוני אלשיך גיבו את הדעה הרווחת שאין דמיון. במהות זו הערכה נכונה.
בישראל מצויים בני משפחות שכולות, שלא רק מאדירות את הנופלים - זאת עושים כולם, וכראוי - אלא נושאים בליבם את העוצמה ולפיה אסור להפגין חולשה או הסתייגות וספק באשר לצדקת הדרך גם כשהמחיר יקר מכל, וכה קרוב אליהם. האם זה הופך את יקיריהן לשאהידים יהודים? לא, וממילא זה גם לא חשוב.
הנושא הנדון אינו עוסק בהרוגים הפלשתינים אלא בנותרים בחיים. לא בקבר אלא בסוכת האבלים. מסיבות שאיני יודע להסבירן, ששורשיהן אולי באמונה הדתית ובהוויה המשפחתית, פולחן השאהידים מנסה לשרטט אמת כוזבת כאילו המוות הוא הנתיב המועדף. אפשר שההתבטאויות הפלשתיניות אינן אלא ניסיון לכסות על החרדה הטבעית והפחד העמוק בשכנוע עצמי שהכל לטובה, וזה החשש המונע בעדם מלהתבונן אל המחיר האמיתי, שבפועל אין לו פיצוי ב־72 בתולות בגן עדן.
המצב היהודי שונה. גם המאמינים בחיי עולם הבא אינם מייפים ומאפרים אותם באגדות שווא ורודות ופרימיטיביות. הנכונות היהודית לשלם את המחיר הנורא מבוססת על "אין ברירה" ועל השלמה עם סיכון החיים, ולא על קידום מרצון של האובדן.
הפער אינו כה פשטני כפי שניתן, אולי, להבין מדברי יעלון ואלשיך. אין הוא בבחינת הכל או לא־כלום. אפשר גם כי "המצע קצר מהשתרע והמסכה צרה מהתכנס", וזמנם לא עמד להם לפרט את פרטי השקפתם.
לעצם העניין התוכן נכון במהותו, אבל לא מובן מאליו שכדאי היה לבטא את דעתם. מפני שכך או אחרת ברור כי מצידו האחר של המתרס נשמעים דבריהם כהתנשאות יהודית על הערבים בחותם הממלכה. לא זה מה שחסר לנו עתה ביחסים השברירים עם הפלשתינים.
על סוגיות והחלטות
השבועות האחרונים עדים למחלוקת ראויה בין צה"ל לבין המערכת המדינית־ביטחונית הממונה עליו. הוויכוח מתנהל בצינורות המקובלים ובצלילים המתבקשים בחברה מתוקנת, ולפיכך "עובר ליד האוזן" הציבורית (הצלילים שנשמעו בוויכוח על המנהרות היו חלק מעימות שבו המערכת המדינית וצה"ל ניצבו דווקא יחד כנגד האופוזיציה הימנית בקואליציה). גדי איזנקוט נוהג נכון בהתירו לראש אמ"ן הרצי הלוי להציג את עיקרי השקפתו גם אם אינם נוחים לממשלה.
ביו"ש מבעבעת תסיסת טרור הסכינים, שילך ויחמיר בהיעדר אופק לדיון מדיני. עמדת צה"ל אינה נוחה לממשלה. משתמע ממנה כי הצבא ממליץ לה להגמיש את מהלכיה המדיניים. על פי תפיסה זו הנחיצות כפולה, הן מפני שהאמריקנים והצרפתים פתחו שני מסלולים לחידוש המו"מ העקר (לדעת כולם) עם הפלשתינים, והן מפני שבהיעדרו צה"ל צופה את החרפת הטרור.
הצפי הצה"לי אינו מנותק מהמצור המדיני המתהדק שבא לביטוי אפילו מפי ידיד ישראל דיוויד קמרון אשר הביע השבוע זעזוע מההתנחלות במזרח ירושלים, בבחינת אם בארזים נפלה שלהבת.
רבים ממנהיגי העולם סבורים עתה כי אין הסדר מדיני באופק אלא "ניהול משברים", אך גם לו יש תג מחיר. עלו הצעות שנראות לי סבירות כהפסקת הבנייה לתקופה מוגבלת, או צמצומה לגושי ההתיישבות ואולי מהלך חד־צדדי נועז של היפרדות אזרחית בלי להסיג את צה"ל אחור.
השבוע שמעתי מפי האלוף בדימוס גיורא איילנד כי ראוי לחזור לרעיון מ־2004: ייערך מיפוי של ההתנחלויות, והעולם ישלים עם בנייה בשטחן בתנאי שלא ייקנו או יולאמו קרקעות ערביות נוספות. כמה שנים כאלה של בניית גורדי שחקים ואריאל תיראה כניו יורק. אז ישראל נרתעה, העיר איילנד, אולי עתה? צריך אופטימיזם להעריך שנתניהו יסכים, או שישיג לכך רוב.
קשה לא פחות סוגיית הנמל בעזה. צה"ל חושש כי חבית הלחץ ברצועה תאיץ סיבוב לחימה נוסף. הוא רומז להצעה להקים נמל בעזה (יש נוסחות מוכנות, לכאורה ייתכן פיקוח כלשהו על הסחורות הנכנסות). אך נתניהו ומשה (בוגי) יעלון חוששים לא רק מהברחת חומרי לחימה מודרניים לרצועה אלא שצעד כזה - אשר יאפשר לחדש את היחסים עם טורקיה - יטיל מעמס צבאי על צה"ל, ובעיקר יהיה למטרד על היחסים המדיניים עם מצרים העוינת לאנקרה. צה"ל יפעל בהתאם להחלטות הממשלה. אך אין ראש ממשלה בעולם שחש בנוח לדעת כי אימץ עמדה מדינית־ביטחונית הסותרת את המלצת צבאו.
להסיר את המקטורן
ההוכחה הניצחת לתבוסת ההסברה הישראלית במאבקה בחרם הפלשתיני היא אירוע תליית הכרזות ברכבת התחתית בלונדון. לא בכך שפעילי ה־BDS הצליחו לעורר שימת לב בבירה הבריטית אלא שישראל לא הקדימה אותם בהפניית מודעותם של האנגלים לטרור הסכינים. זה מחיר ההתנהלות בתוך הקופסה, בחשיבה המתנהלת במי אפסיים. לא רק בלונדון. חשובים במיוחד הקמפוסים באוניברסיטאות האמריקניות, שהוזנחו על ידי הדיפלומטיה הישראלית.
סימנים ראשונים לתבוסה זו ביצבצו כבר בשנות ה־70. רק שאז האהדה לישראל בממסד היתה כה גדולה, שניצני ההתנגדות של הסטודנטים בטלו בשישים. בינתיים פחתה האהדה לישראל לממדים ניכרים בלבד ובמקביל גאה הגל האנטישמי במכללות, ותמיכה בה שוב אינה באופנה.
ההתנהלות הישראלית מלמדת כי אינה מייחסת חשיבות לקרב ההסברתי. אלמלא כן כיצד התקציב מצוי בידי גלעד ארדן? שאם נתניהו רואה בו את השר המתאים היה עליו לשבצו במשרד החוץ. בפועל נתניהו ניתק בין החלוץ - הדיפלומטים, לבין הלוגיסטיקה - המיליונים.
יאיר לפיד ואביגדור ליברמן (הוא? שר החוץ לשעבר? לעג לרש) יכולים לחגוג כאוות נפשם על כשלי ההסברה, אבל מלאכת השיקום חייבת להתבצע. ישראל רוויה במוחות יוצרים, ב"קופירייטרים", במי שהעלו הצעות מקוריות ונדחו, באנשי מקצוע היודעים להתניע מערכת פעלולים, גימיקים. כיצד אירע שהדיפלומטיה הממוסדת עובדת בתיאום מעולה עם איפא"ק על גבעת הקפיטול, אבל לא הקימה שדולה פרו־ישראלית כזאת בקרב הסטודנטים?
ליברמן. יכול לחגוג כאוות נפשו את כשלי ההסברה // צילום: דודי ועקנין
נחוץ רענון. להסיר את המקטורנים והעניבות של הדיפלומטים המסתופפים בקוקטיילים הממסדיים שהם מקום חמים וטעים, אבל אינם דיים בשדה המערכה, בעדיפות ראשונה בגשם ובשלג בקמפוסים שם עליהם להתווכח בקול רם כמו בתנועת הנוער. בעיקר להפגין נוכחות, ולא להסתתר מבוישים, ולהפתיע, להפתיע, להפתיע.
פעלתנות חשודה
יעילותה וחריצותה של איילת שקד אינן צריכות הוכחה. היא שרת משפטים שיודעת היטב לאן פניה, וזה מה שמסוכן. שכן בתפיסתה היא תעתיק של הפרופסור דניאל פרידמן וזה איום לשינוי פני בית המשפט העליון.
למה היא מתכוונת ברצותה "למנות עוד שופטים שמרנים?" לשחוק את הפיקוח השיפוטי על ההשתלטות על קרקעות ביהודה ובשומרון לטובת המתנחלים, ולמנוע את החזרת האדמה לבעליה; ולהגביל את הבקרה על התנהלות השלטון. אין בבית היהודי שר או שרה פחות פעלתניים?
תשאלו את מרטין בובר
חידוש מרענן: יוזמת חקיקה אחת של מירי רגב ראויה לתמיכה. היא מבקשת סמכות למנוע סיוע כספי ממוסדות תרבות אשר יחרימו את ההתנחלויות. ישראל מפצירה במדינות ידידותיות לפעול נגד החרמתה. ארה"ב ובריטניה נענו. תודה. ישראל חייבת לנהוג בהתאם. אם אסור להחרים בדטרויט או במנצ'סטר את תל אביב ואריאל אין סיבה שישראל תעצום עין כאשר תל אביב מחרימה את אריאל. עד כאן.
רגב. ראויה לתמיכה על יוזמת החוק למנוע סיוע כספי ממחרימי התנחלויות // צילום: קוקו
אך חבל שד"ר אביחי מנדלבליט נתן הכשר ל"חוק הנאמנות" הפופוליסטי. הסתירה מובילה לסטירה עצמית. אם מדובר בנאמנות לשלטון החוק כי אז כל אזרח חייב בכך ממילא; ואם הכוונה לאיסור ההסתה והגזענות כי אז גם חוקים כאלה קיימים ממילא, ואין צורך במוצר משפטי חדש אלא במימוש הישן.
אלה עניינים משניים. ליבת כוונתה של רגב היא לאסור ערעור על היותה של ישראל "יהודית ודמוקרטית" וזו איוולת המערערת את שלטון החוק ופוגעת במעמד ישראל בעולם. בכל נפשי ומאודי ברצוני לראות את ישראל יהודית ודמוקרטית. אך האם לאסור ערעור על כך בחוק? כמה ממנהיגי הציונות הבולטים (מאיר יערי, הפרופסור מרטין בובר) דגלו בכינון מדינה דו־לאומית, ואיש לא שלל את תעודת הזהות הלאומית שלהם.
במניעת הדו־לאומיות צריך להיאבק בהגברת העלייה היהודית לארץ. לא בחוק שנזקו מובהק ותועלתו שואפת לאפס.
בלי שנת שמיטה
יש בפי הסתייגות אחת מהצעתו של נפתלי בנט להקדיש את שנת היובל למלחמת ששת הימים ללימוד מעמיק על ירושלים המאוחדת. איני מסתפק בה. ראוי שילמדו עליה מדי שנה. בלי שנת שמיטה.
יהודים כמעט שלא חלמו בגולה על ארץ ישראל ולא הלכו אליה אלא לירושלים (לבד מחילונים בעלייה השנייה). הם חייבים לעצמם את "ולירושלים עירך ברחמים תשוב" ו"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" ו"קריה למלך רב" ו"חזרנו אל בורות המים", מדוד המלך עד לנסיכת החרוז נעמי שמר. בלימוד כזה אין מקום לוויכוח הסרק אם מחנה הפליטים בשועפט כלול בתחום ישראל, אם לאו. גם אני סבור כעמר בר־לב שהסיפוח המופרז היה שגוי ומי ייתן ותבוא שעת הפרידה, וכל אחד יודע כי מי שימנע זאת יהיו דווקא הפלשתינים עצמם. נוח להם לבכות על חיבוק הדוב, אבל הם לא יניחו להתירו.
למה מחכים?
החודשים האחרונים הותירו שורה של פרשיות שאינן מגיעות למיצוי. להלן כמה מהן:
• הפרקליטות והמשטרה גרמו לריגוש בעוצרן רבים מבכירי "ישראל ביתנו" וכתבי אישום (או סגירת תיקים) - אין. מדוע? מה עם אמון הציבור? כנ"ל לגבי ההצלחות של המשטרה והפרקליטות בחקירת משפחות הפשע, מתי? ועוד כנ"ל לגבי האישום נגד רונאל פישר. זה עינוי דין או מריחה?
• באיזו תואנה אין הפרקליטות מביאה לידי גמר את החקירה המעיקה נגד עורך הדין נבות תל־צור? אם פניה להנחת סלב - שלא תמתין.
עו"ד בו-ארי. מדוע לא מנהלת את התביעה נגד פואד? // צילום: מוטי מילרוד
• מדוע ליאת בן־ארי, שהצטיינה במשפט הולילנד, אינה מנהלת גם את התביעה נגד בנימין בן־אליעזר? אמנם הפרקליטות קיבלה רק לפני כמה ימים את בקשתו לבטל את המשפט, אבל כדאי להזדרז ולהכריע מייד.
• האם מתחדשת בעליון הסחבת בהכרעה על פרשיות מעטפות הכסף וראשונטורס ומרכז ההשקעות? ומדוע אין שופט העליון ניל הנדל מאשר כי הוא וחבריו טעו כשלא הבחינו כי הפרקליטות ביקשה לדון כדת וכדין במסרון של שולה זקן בפרשת הכסף לד"ר יוסי אולמרט?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו