שיר אהבה בדואי

בחוץ אני אומרת לה, תנגני. היא פורטת על הגיטרה וארבעתן מחייכות למצלמה, אבל לא שרות. אני מבקשת שישירו, והמרחב סביבנו ריק מאדם. הן מסרבות; גברים יכולים לשמוע. המרחק למקבץ האוהלים הבא גדול, אבל המוסכמה מוחקת אותו: נשים לא שרות בחוץ. וגם השקט המדברי שולח את הקול רחוק יותר.

אנחנו נכנסות אל מבנה הפח עם הגג הנמוך, מתיישבות על המזרנים, וכשרוחמה מתחילה לנגן הן משילות את הגלימה השקופה ומתחילות. שרות מכל הלב, נעות ומסלסלות ידיים, מותחות צוואר, העיניים נעצמות, הגוף זע אחורה וקדימה, ואי אפשר להאמין שאלו אותן נשים שפגשתי בחוץ. 

כשהזמרת הדתייה רוחמה בן־יוסף, תושבת הנגב, יצאה ללקט פטריות כמהין יחד עם נשים בדואיות מהפזורה ברמת ציפורים, היא לא ידעה שזה יסתיים במופע משותף. אבל גבעות המדבר העגולות החזירו הד של הקולות הרכים, וכשהן התחילו לשיר נולד גשר שעשוי מצלילים. הנה ישראל: זמרת יהודייה שמופיעה רק בפני נשים בשל מגבלות ההלכה היהודית עולה על במה אחת עם עובדות ניקיון בדואיות, זמרות בנפשן, שמעולם לא הופיעו בשל מגבלות ההלכה המוסלמית. ביום רביעי הקרוב, במופע "שירת הלב" בפסטיבל "רוח נגבית", הן ישירו יחד בפני נשים בלבד, יהודיות ובדואיות.

לטיפה (40), אם לתשעה ילדים החולקת את בעלה עם אישה נוספת, צעירה ממנה, מקבלת אותי ואת מאיה הצלמת בנשיקות. השמות שלה ושל חברותיה שונו, ותמונותיהן טושטשו, מחשש ל... לא מדברים על החשש הזה, מהו בדיוק כבוד המשפחה, אבל מובן שיש פחד. ויש גם צניעות - שאני כדתייה מכירה, במינונים אחרים. הן יעלו על במה ויחזיקו מיקרופונים ביד, עטופות במעגל נשי, אבל גברים לא יכולים לראות את פניהן.

 

חוויה של חיבור למקום

שוב ושוב ממלאת לטיפה את כוסות הזכוכית הקטנות בתה שיבה חם ומתוק. אנחנו באוהל שלה. כאן נערכות החזרות למופע. החשמל מגיע מלוח סולארי. כשנגמר החשמל שאספה השמש, מכונת הכביסה תעצור באמצע. יש חיבור למים וביוב. אין אינטרנט. הרצפה היא בטון חשוף ועליו מחצלות. הקירות עשויים פח גלי שעליו נמתחו בדים צבעוניים. מול מזרני האירוח נמצאת טלוויזיית פלזמה מחוברת ללוויין. בעלה של לטיפה הוא פקח בשמורת הטבע עבדת. היא מתרגמת לי את השיר ששרו עכשיו, "סיאדלי יא סיאדלי": רוקח, אני מאוהב, אנא רקח לי תרופה לאהבה. "דוקטור, אני מאוהב", הגירסה הערבית שמבצע במקור זמר מצרי. 

"רוחמה היא אחות שלנו", אומרת לטיפה והן שוב מתחבקות מעל הגיטרה. לידן יושבות עביר (30), הממתינה לילדים, וסאמרה (35), אם לארבעה, חייכנית ותזזיתית, שנולדה וגדלה בירדן עד שנישאה בגיל 15 לבדואי־ישראלי ועברה אל הנגב. אחת לשנה היא מבקרת בירדן את הוריה ואחיה.

כאבים ושמחות נאספים לשירים. ההרכב בחזרות לקראת המופע // צילום: מאיה באומל בירגר

כשאני שואלת אותה על נשותיו הנוספות של בעלה היא צוחקת, "אני אהרוג אותו אם ייקח אישה שנייה". לטיפה מתווכחת איתה: "לא נכון, אישה שנייה זה יותר קל בשבילך, הוא לא מרגיש כמו שייח', יש עוד מישהי שמתחלקת איתך בעבודות לבשל לו ולכבס לו, הוא ישן לילה פה ולילה שם". 

עוד כוס תה והן ממשיכות לשיר. לא זמן לדיבורים, צריך להתכונן להופעה. "שלבי", שמבצע במקור זמר מאיחוד הנסיכויות; ו"דבקה", שיר חתונה ארוך ונהדר. ארבע נשים דתיות, מכוסות ראש, פורטות על מיתרי קול קסומים, ולרגע אפשר לשכוח את ההבדלים ביניהן. ולרגע אפשר לשכוח את כל התהומות בין יהודים לערבים. כוח נשי, כוח של מוסיקה - ושלום נח על העולם. 

מאחוריה של רוחמה בן־יוסף (30) שני אלבומים ("יהיה לך עוד", 2012; "רוקדת על חוט", 2015). לאורך הדרך מלווים אותה בעלה המפרגן יהונתן וגם בני הזוג גדי ושלומית פיינגולד, המפיק המוזיקלי והמנהלת האישית שלה, וכבר שמונה שנים שהיא חורשת את הארץ בעשרות הופעות. מופע בשם "המשבר כמבשר" יחד עם מאיה אוחנה־מורנו, אלמנתו של סא"ל עמנואל מורנו; "בואי ונרקוד" עם הזמרת החוזרת בתשובה דין־דין אביב; ועכשיו המופע "שפת הלב" עם סאמרה, לטיפה ועביר. רק נשים בהופעות שלה. את הדיסקים שלה גברים יכולים לשמוע, אבל לא לצפות בה בהופעה. 

הקשר המיוחד עם השכנות מהפזורה הבדואית, רק עשר דקות מהבית שלה ביישוב הקהילתי־דתי מרחב עם, התחיל בחורף שעבר. שלוש הנשים הבדואיות, העובדות כמנקות בבית הספר היסודי צין בשדה בוקר, הביאו שק של פטריות כמהין טריות למנהל האדמיניסטרטיבי של בית הספר, ארז לוזון. לוזון העלה לפייסבוק את תמונת הכמהין וכתב, "איזה כיף שיש לי קשרים". בן־יוסף, שכנתו, ראתה את התמונה ברשת החברתית ונפשה יצאה. 

"כתבתי לו, 'גם אני רוצה'. הוא ענה לי: 'כמה קילו להביא לך?' הגבתי: 'התכוונתי שגם אני רוצה קשרים'. הוא בדק עם סאמרה וענה שהיא יכולה לצאת ללקט איתי כמהין ביום שישי של אותו שבוע. זה פגש אותי מוכנה, כי שבוע לפני כן ראיתי בנחל חצץ בדואים ובדואיות מלקטים בבונג בוואדי והתבאסתי שאני, היהודייה, גרה פה במדבר ואין לי טיפה של מושג בחוכמה של האדמה. מתי מלקטים, מה מלקטים, איפה. הן מכירות את חבל הארץ הזה ואני אכולת קנאה. יש להן חוויה טבעית אדירה של חיבור למקום, וצריך ללמוד את זה ממי שיודע". 

 

כמהין לשיר

וכך, כמו בסיפור אגדה על יערות - רק כאן, במרחב הצהוב של הנגב - יצאו הנשים לקטוף כמהין. סאמרה, לטיפה, עביר ורוחמה. מעט עברית, מעט תנועות ידיים, הרבה לב פתוח. פטריית הכמהין גדלה מתחת לפני הקרקע וצומחת מעלה, לכיוון האור. כנראה ששמה מגיע מהכמיהה אל האור. היא נחשבת ליקרה מאוד בגלל הקושי הרב באיתורה בטבע (והצלחה מוגבלת בגידול מלאכותי). רק שינוי קל מתהווה על פני הקרקע שבתוכה חבויה הפטרייה, ואת השינוי הזה יודעים הבדואים לקרוא היטב. הפטרייה תגדל בצמוד לשורשים של צמח שמשון השלחופית, בקרקע חולית, אחרי סופת ברקים. צמח מיסטי. 

"באנו אחרי סופת ברקים", מספרת בן־יוסף. "היו שיטפונות לפני כן והכל התמלא צמחייה. במקום של הפטרייה רואים רק תלולית קטנה של חול שבור וצריך לקלוט את זה. חיפשנו הרבה זמן, הסתובבנו סביב עצמנו, עד שמצאנו. אחר כך הן הכינו תה. כשהציעו לי אוכל, חששתי שייפגעו מהסירוב שלי, הרי הגשת אוכל היא סמל לכבוד. הסברתי להן שהדת שלי לא מאפשרת לי לאכול את האוכל שלהן והן הבינו. שפה דתית זו שפה דתית. יש ישות מעלינו - בשבילן אללה ובשבילי אלוהים - ויש לה קשר לחיי היומיום שלנו. הסעתי אותן לכפר שלהן ובדרך חזרה שמתי מוסיקה. מצאתי את עצמי עם נשים בדואיות מלאות שמחה שרוקדות לי באוטו לצלילי השירים שלי".

"בשבילן אללה ובשבילי אלוהים". בן-יוסף וחברותיה להרכב // צילום: מאיה באומל בירגר

כאן נכנס כאב נשי שבן־יוסף מדברת עליו גם ביצירות שלה: הכמיהה לילד. אחרי שנים ארוכות של המתנה, שיברון לב, טיפולים וכאבים התברכה בן־יוסף בילד אחד, אליעז, בן 5 היום. היא ממשיכה לצפות ולהתפלל. 

"אחרי איסוף הכמהין היה לי איחור של כמה ימים במחזור וכבר טיפחתי איזו תקווה שאני בהריון. כשקיבלתי מחזור נפלתי לבור. הרגשתי שאין לי חשק לכלום. לסבתא שלי היה ביטוי, כשהיא היתה מתעצבנת על סבא שלי היתה אומרת, 'אני אברח לערבים'. הרגשתי שמה שאני רוצה לעשות זה 'לברוח לערבים'. קניתי לנשים הבדואיות קרמים במתנה כתודה על כך שצירפו אותי לאסיף הפטריות, נכנסתי לאוטו, ונסעתי לכפר עם חברה". 

כשנכנסה לאוהל של לטיפה הבינה שנקלעה במקרה למסיבת אירוסים. "חגיגה נשית", היא נזכרת. "בדיוק מה שהייתי צריכה. הסתפקות במועט, קיום פשוט, ושמחה. זה דיבר אלי. הבן של לטיפה התארס והיו שם המוני נשים שישבו ושרו באנרגיות טהורות. הבאתי את הגיטרה מהאוטו וניסיתי לנגן איתן. ראיתי שהן שרות מאוד יפה. האחיות של לטיפה הגיעו, יפהפיות, נכנסו עם רעלות מלאות ובתוך האוהל הסירו אותן. מישהי הדליקה מדורה בחוץ. אמרו לי: 'תשירי לנו משהו שלך'. אני מוצאת את עצמי ביום שישי, שעה לפני שבת, מחפשת שיר שיכול לחבר בינינו. התחלתי לנגן את הניגון של קרליבך ל'מזמור לדוד' ששרים בערב שבת".

עכשיו היא מזמזמת את הניגון הקרליבכי, עיניה עצומות. והנשים, להפתעתי המוחלטת, מזמזמות איתה. גם אני מצטרפת. כמה משונה. מאוחר יותר, כשסאמרה שרה את השיר שרוחמה לימדה אותה, "יש בי אהבה והיא תתעורר ותיגע", שוכחת קצת את המילים ורוחמה מתקנת, זה כבר נראה לי פחות משונה. אמנות האפשר.

"באירוסים, כשהגעתי אליהן לא הכרתי אף אחת, ואז זיהיתי את עביר, אחת הנשים שהיתה איתנו בליקוט הכמהין. ניסיתי לקשור איתה שיחת חולין. שאלתי אותה כמה ילדים יש לה. היא אמרה לי: 'אין'. זה הלם בי. היא בת שלושים ואין לה ילדים. אני בת שלושים ויש לי ילד אחד, מטיפולים. הלב שלי יצא אליה. הדמעות עלו אצל שתינו בעיניים, בלי מילים. מי כמוני מכירה את הכאב הזה, אישה שכל כך רוצה ילדים. ועביר שרה יפה מכולן. זה לא הפתיע אותי כי מדובר בכאב שמחולל בנפש דברים שמתבטאים על ידי השירה. התחלתי ללכת בבטן עם הרעיון שאנחנו צריכות להופיע יחד, שזה גשר שעוד ייבנה, אבל איזה סיכוי יש לזה? ידעתי שאני צריכה לעבור דרך הבעלים שלהן".

 

•••

אנחנו מפסיקות בשיחה. בחוץ כבר חשוך ובתוך החדר הודלק תנור גז שמפיץ חום ואור. עוד שיר אחד הן שרות: "יא חמאם", המספר על יונים שמגיעות למקום שבו מתפללים והן עפות לשמיים יחד עם התפילות. אין ספק שהיונים האלה מגיעות עד למעלה. בתה בת ה־5 של סאמרה נכנסת לאוהל ומתיישבת איתנו. סאמרה ולטיפה מסבירות לי שבחתונות הן שרות לאוזני גברים, אבל במגבלות שמזכירות לי את מגבלות ההלכה היהודית: רק קבוצת נשים יחד, ולא קול אישה יחיד, ורק כשהן נמצאות מאחורי קיר בד כך שהגברים לא רואים אותן שרות ומתנועעות.

"מוסיקה עושה טוב בלב", אומרת לטיפה. "אני שרה במקלחת, שרה כשאני שוטפת את חדר המורים והכיתות, שרה כשאני מבשלת, שרה כשיש חתונה. אם בא מישהו זר - אני מפסיקה לשיר. אנחנו אוהבות לשמוע את ג'ורג' וואסוף, אום־כולתום, קאדר אל־סאהר. אני שומעת גם מוסיקה בעברית, אבל רק של רוחמה". 

במשך תקופה הסתובבה בן־יוסף עם החלום למופע משותף בתוך הבטן, אבל לא ידעה איך עוברים את משוכת הסכמת הבעלים. כמה שבועות אחרי מסיבת האירוסים פגשה בסופרמרקט בבאר שבע את עביר, "מכוסה מכף רגל עד ראש, ורק העיניים מציצות. אני מסתכלת על העיניים ומזהה שזו עביר. התחבקנו. ראיתי שבעלה נמצא איתה בסופר. הזדמנות פז. ליד הירקות שאלתי אותה אם היא מרשה לי לדבר עם בעלה. הוא כבר היה בקופה. הבנתי שזה הזמן שלי לנסות.

"אמרתי לו, 'נעים מאוד, אני רוחמה. אני אוהבת את אשתך ושמחה שהכרתי אותה. יש לי חלום, שנופיע יחד'. הוא ענה לי, 'אנחנו לא ככה. אנחנו לא פייסבוק, לא ווטסאפ, לא יו־טיוב. הנשים שלנו מכובדות. האישה שלי לא שרה לגברים'. אמרתי לו: 'גם אני לא שרה לגברים. הנה, גם אני עם כיסוי ראש'. הוא הסתכל עלי ואמר לי, 'בסדר'".

בן־יוסף התחילה להגיע אל הצריף ברמת ציפורים, לנגן ולשיר עם הקולגות החדשות. בביתה שלה הן עוד לא ביקרו. "הקלטתי את השירים בערבית שהן שרו לי ואחר כך הפכתי את זה לשפה מוסיקלית בשביל הנגניות שלי: לילי רוזנר בגיטרה חשמלית, ליטל גרסטנר בגיטרה בס, עינת הראל על התופים, ליאת סבה הצ'לנית ואני על הפסנתר. חזרתי לנגניות וביצענו את השירים עם הכלים, עשינו לזה מבנה. אני מרגישה שכשאתה עושה משהו טוב, דברים טובים קורים".

"אנחנו אותו דבר, כולנו בני אדם", אומרת סאמרה. "הבעלים שלנו סומכים על רוחמה שתיקח אותנו רק למקומות טובים. הבנות שלנו יכולות לשיר רק בפני בנות. לא כמו במצרים, שיש זמרות ששרות. אצלנו אסור. אנחנו מתפללות בשביל רוחמה שאללה ייתן לה ילד, היא בחורה טובה. אינשאללה יהיו לה בנים ובנות. לפעמים היא מביאה לפה את אליעז הבן שלה והוא ישן על המזרנים עם שמיכה כשאנחנו שרות".

"עשינו הסכם, אני מתפללת עליהן והן מתפללות עלי", ממשיכה רוחמה. "בכל ערב שבת אני מבקשת ומזכירה בתפילות את עביר בת הגר". עביר, שמבינה עברית אך מדברת בקושי, מהנהנת. "אנחנו יכולים למצוא מרחבים של אהבה בין אנשים שחולקים דתות שונות ודעות שונות", אומרת רוחמה. "זה לא שהכל בסדר. זה לא שאני הולכת להתאסלם או אפילו מסכימה לבנייה בלתי חוקית, אבל השורש שלנו משותף. כמה זה חסר בתרבות שלנו. בעידן השיימינג והתליינים בפייסבוק כולנו הפכנו להיות שופטים. יש כל כך הרבה שנאה. בשבוע שבו קיבלתי את ההסכמה מהבעל של עביר להופעה, היה פיגוע בבאר שבע שביצע בדואי. אלו קולות שמחלישים אותי אבל אני אומרת, 'לא, צריך שגם זה ייעשה'".

 

להרגיש בבית בתל אביב

בחזרה לארז לוזון, מנהל בית הספר שבו עובדות שלוש הנשים כמנקות. עד שהגיע לשם כונתה לטיפה "המנקה". לא ידעו את שמה. עכשיו יש לה שם, והיא מופיעה בתמונות מחזור של סוף השנה, בטיול השנתי הגיעו התלמידים להתארח אצלה, והיא חלק מצוות בית הספר. לוזון הוא גם רכז תרבות תורנית במועצה האזורית רמת נגב. כשקיבל ממשרד החינוך ומהמועצה האזורית תמיכה למימון פסטיבל פיוט ומוסיקה יהודית הוא זרק את הגפרור לבן־יוסף, ומשם הכל כבר בער באש האהבה. 

בימים רביעי עד מוצ"ש בשבוע הקרוב יופיעו בפסטיבל "רוח נגבית" במרכז הצעירים בקיבוץ טללים ובמצוק של שדה בוקר להקת הלובים עם ארז לב־ארי; גולן אזולאי; הרב דוד מנחם; יגל הרוש ואנסמבל "שיר ידידות" בשירת הבקשות של יהודי מרוקו. המופע הפותח, לנשים בלבד, הוא של בן־יוסף עם הנשים הבדואיות.

שיר הנושא של המופע הוא "שפת הלב": "יש בינינו שפות, שפות, שפות/ אבל רק אחת/ שהיא שלנו/ אותה אני מבקשת". חלק מהשירים תשיר לבד על הבמה, והיתר בשיתוף הסולניות הבדואיות. בשיר אחר היא מדברת על תל אביב, "אישה סוערת, חזקה/ בתוך ליבך נקודה שבורה/ ורצון וגעגוע וצעקה/ שאפשר לשמוע/ בחמש בבוקר/ האוטו שמנקה את הכביש בדרך אלייך". היא ובעלה התגוררו במרכז תל אביב במשך ארבע שנים מחייהם, "אירחנו אנשים מכל הסגנונות כמו שרק תל אביב יכולה להציע, וזה אחד המקומות שהכי הרגשתי בהם בבית. למדתי שם ללמוד מאחרים, למצוא בתוכנו את האחדות".

 

•••

את הדיסק האחרון שלה, "רוקדת על חוט", הוציאה באמצעות תמיכת 540 גולשים באתר גיוס ההמונים הדסטארט. יש לה קהילה קבועה של עוקבים ואוהדים - ליתר דיוק: עוקבות ואוהדות - אבל הפריצה הגדולה עוד לא הגיעה. הסינגלים עוד לא השתחלו לרשימות ההשמעה.

מי שלא נכח במפגש שלה עם הנשים הבדואיות יכול בטעות לחשוד שהחיבור שלה למאהל עם המזרנים וכוסות הזכוכית מגיע משיקול יחצני־ציני. אבל לא. לחלוטין לא. הקשר הוא חם ואמיתי, ואי אפשר שלא להאמין לכנות הידיים המחבקות או כשהיא אוצרת מילים וניגונים לתוך הוויה אחת, מחברת וחולמת.

"אני מתפללת שנזכה לרקוד את החיים האלה. שאהבה תגבר על פחד, שאור יסלק חושך, שבכל יום שעובר נמצא את עצמנו קרובים יותר ללב", כתבה בחוברת הדיסק שלה.

אבל בשבת שעברה נדקרה ישראלית ברהט, אני מקשה, שואלת אם השלום שלה מתרחק מהעולם, שממשיך בשלו. "השיח יכול בקלות להיות רדיקלי", אומרת בן־יוסף. "אבל נפתח פה ערוץ שבו הלב פתוח והלב מדבר. זה כלי חזק מאוד. כל אחת מאיתנו נמצאת במקום שלה ואף אחת לא באה לשנות את האחרת ולהיות מבקרת המדינה. אנחנו לא חיות יחד ולא נחיה יחד, ולכן אין שום תחושת ביקורת או שיפוטיות.

"מוסיקה היא שפה פנימית שמחוברת לכל המין האנושי, לכל העולם הזה בכלל, ואנחנו יכולים לבחור לדבר בה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו