בלתי שבירות

הדר כהן, גיבורה בת 19, מנעה בשבוע שעבר את הפיגוע ליד שער שכם, ושילמה על כך בחייה. היא היתה אחת מתוך כ־120 בנות מחזור גיוס נובמבר של לוחמות מג"ב של המשטרה, חוד החנית של משמר הגבול, שמתגאה בשילוב לוחמות שוות ערך ללוחמים. מותה ריגש את לב העם וזיעזע את ליבן של הלוחמות הטריות. הדר היתה אחת מהן: רק שבוע לפני מותה עברה טקס השבעה,

"זה לא יוצא לי מהראש, שרק לפני חודשיים הייתי במצב שלה", אומרת רב־שוטרת אלמוג חי (19), שמשרתת בסיירת מג"ב ירושלים. "גם אני הייתי כמוה, רגע אחרי ההשבעה למג"ב, יצאתי לתרגול בשטח עם כל החששות והפחדים והגאווה של תחילת השירות, ואני מבינה מה עבר עליה. מבינה שהצורה שבה היא פעלה באירוע הזה היתה יוצאת דופן.

הדר כהן ז"ל

"הבנו שהיא מנעה פיגוע מאוד גדול, שבו היו יכולים להירצח הרבה אזרחים. היא היתה במקום הכי מוגן, בטירונות, מקום שהכי לא ציפו שדבר כזה יקרה בו. תמיד קשה לשמוע על פיגועים, אבל במיוחד כזה של טירוניות. גם אנחנו היינו שם לפני חודשיים, עם התגיות הצהובות, בהפעלה ראשונה, עם כל הגאווה שאת יוצאת ושומרת על המדינה. הדר עדיין לא סיימה את הטירונות, ובתור טירונית היא עשתה עבודה נפלאה. היא הצילה את חברתה והצילה הרבה אזרחים, תיפקדה כלוחמת לכל דבר".

גם רש"ט נעמי סרור (22) מנתניה מתקשה לעכל. "קמנו בבוקר שאחרי האירוע והבנו שאנחנו צריכות לעשות יותר לכבודה ולזכרה. הדר היתה בסך הכל חודשיים בשירות. לא סיימה עדיין את שלב ההכשרה. זה כאילו שרצחו תינוקת, אחות קטנה שלי במג"ב, המחזור הבא אחריי".

רבים תהו מה טירונית כמוה עשתה במקום כל כך נפיץ ומסוכן.

"זה לא היה מוזר שהדר היתה שם. באמצע הטירונות, אחרי ההשבעה, מתחילים לעבור הפעלות ולרדת לשטח, כדי ללמוד ולהכיר את השטח עם ליווי. אני זוכרת עכשיו כמה שאלות שאלתי בהפעלה הראשונה שלי, והנה מגיעה טירונית ומצליחה לעצור פיגוע גדול, כאילו שהיא היתה בשירות כבר שנה וחצי. אני לא בטוחה שהייתי יכולה להגיב ככה במצב כזה. האומץ שלה זה דבר גדול. היא היתה לוחמת עוד לפני הטירונות. היא נולדה לוחמת".

• • •

הן חמש לוחמות, מלאות גאווה, שמכניסות אותנו לעולם שבו גיבורות־על יכולות להיות גם נערות בנות 19. זקופות, קשוחות, דרוכות. כשהן בשטח, הן פונות לחשודים בטון נחוש וחותך, בעיניהן מבט מקפיא. לא מורידות את הנשק מהכתף גם כשאנחנו כבר הרחק מאזור החיכוך. מצהירות שמותה של הדר רק הגביר את המוטיבציה להיות טובות יותר, ערניות יותר, לדעת שבכך נמדדת הגבורה האמיתית - ביכולת להתמודד עם המפגע שמגיע מאי שם.

ארבע מהן, בדרגת רש"ט, התגייסו באוגוסט 2015, ולפני חודשיים פוזרו בין היחידות השונות. סמ"ש (סמל שני) נטלי דמסה (20), מירושלים, התגייסה שני מחזורים לפניהן. ותיקה. כולן נמצאות פה מתוך אותה תחושת שליחות, מתנדבות לשירות של כמעט שלוש שנים, הרבה מעל הנדרש מלוחמות בצה"ל.

הלוחמות בשטח. "כשהדר סיכלה את הפיגוע, היא פעלה כמו ותיקה" // צילום: זיו קורן

נטלי: "כשהדר סיכלה את הפיגוע בשער שכם, היא פעלה כמו ותיקה. אני כבר שנה וחצי בשטח, ואני לא יודעת אם הייתי מצפה ממישהי שעברה רק חודשיים של הכשרה לעשות מה שהדר עשתה. היא התנהגה בצורה יוצאת מן הכלל, באופן שראוי להערצה. חתרה למגע, הגנה על חברה שלה, הגנה על אזרחים. גיבורה".

יותר מ־650 לוחמות משרתות כיום במג״ב בקבע ובסדיר, מתוך כ־8,000 לוחמים ולוחמות. רובן בתפקידי פיקוד זוטרים, חלקן בקצונה זוטרה של החיל. במג״ב ירושלים משרתת כיום מפקדת פלוגה מבצעית. הגידול המשמעותי בשילובן של לוחמות, עוד 300 בכל שנה, עתיד להביא למצב שבו כחמישית מסדר הכוחות של המערך הלוחם תהיה לוחמות.

הבחירה להתגייס למשטרה היתה קלה עבורן. סהר אלזייד (19) תמיד חלמה להיות לוחמת. "לא ידעתי בדיוק לאן אני רוצה להתגייס, אבל היה ברור לי שזה יהיה לתפקיד לחימה. בכיתה י' החלטתי שאני רוצה ללכת למשטרה. אני מתחברת לעיסוק במניעת פשע, מתחברת לפלילי, והחלטתי לשלב בין לוחמה לשיטור. את זה אפשר למצוא במג"ב".

היא יפה וגבוהה. שיערה הארוך מסורק בקפידה לקוקו מתוח, עיניה בורקות. הבת הצעירה במשפחה של שלושה ילדים ממושב רנן שליד אופקים בדרום. אחיה ואחותה הגדולים משרתים בצה"ל כאנשי קבע.

מאוחר יותר, כשתחזור לשטח, לסיירת מג"ב 5 בדרום, יתחלף טון דיבורה הנעים, המשועשע, בדיבור חתוך ובמבט נוקב. כשהיא בתפקיד היא דרוכה, משתדלת להיות מוכנה לכל הפתעה שלא תגיע. "אני אוהבת אתגרים. רציתי להגיע למקום הזה בשביל לתרום, בעיניי זו גאווה לעמוד עם מדי מג"ב בירושלים, בעיקר בימים האלו".

רש"ט אלמוג חי (19) התאהבה בחיל בעיקר בזכות השוויון בין הבנים לבנות. "אנחנו בדיוק אותו הדבר כמו הבנים. אותה טירונות, אותם קורסים, אותן אפשרויות קידום. מתייחסים אלינו כשוות במשימות, בחיפושים, בכל דבר", הגאווה ניכרת בפניה. אלמוג היא בת בכורה למשפחה של ארבעה ילדים, שתי אחיות צעירות ואח בן ארבע, גרה במעלה אדומים ומשרתת בסיירת מג"ב ירושלים, מגינה על סביבת הבית שלה. "באתי לעשות תפקיד של גברים, ואני מאמינה שנשים יכולות לתרום. גם כתושבת האזור זו תחושה של כבוד, להגן על הבית שלי. רציתי לעשות שירות צבאי ולהתגייס להיות לוחמת, והתחברתי מאוד למג"ב.

"בסופו של דבר, הכשירו אותנו להיות באזורי חיכוך. חמישה חודשים של טירונות הכשירו אותנו לעמוד בנקודות הכי חמות, הכי קשות, לדעת איך להתמודד עם סיטואציות, איך לבדוק בן אדם, לדעת להגן על התושבים. אנחנו נמצאות בתוך גבולות הארץ, היכן שיש גם משטרה כחולה. בצבא עדיין לא נותנים לבנות לצאת מגבולות הארץ, למשל לעזה".

• • •

גל הטרור הנוכחי, שהחל בסוף ספטמבר האחרון, תפס אותן רגע לפני היציאה העצמאית ליחידות ולשטח. מאז תחילת הגל, לוחמי ולוחמות מג"ב עמדו בחזית האירועים והצליחו למנוע ולסכל עשרות פיגועים. הדר כהן ז״ל היתה הלוחמת הראשונה במג"ב שנהרגה במהלך קרב עם מחבלים, וזו היתה הפעם השנייה בגל הטרור הנוכחי שלוחמים עוצרים בגופם מחבלים. לפני חודשיים נהרג סמ״ש בנימין יעקובוביץ׳ ז"ל בפיגוע דריסה בצומת חלחול.

"איבדנו לא מעט אנשים בגל הזה", אומרת רש"ט דריה קצ'לקין (19) בקול שקט. היא תל אביבית, משרתת בפלוגה בשועפט. "איבדנו לוחמים, חברים לנשק, אזרחים. זה חיזק אותנו וגיבש אותנו, נתן לנו מוטיבציה יותר גבוהה להיות יותר דרוכים ולשמור אחד על השני ועל האזרחים בצורה הכי טובה שאנחנו יכולים.

"כשהדר נרצחה, זה גיבש אותנו. לקח אותנו למקום מאוד רציני. כאן זו היתה לוחמת, טירונית. כל מי שיכל הלך להלוויה שלה. זה כאב לכולם, לא רק מי שהכיר אותה. זה כואב לכולנו. אומרים עלינו שאנחנו חיל משפחה, וזה באמת נכון, כולנו משפחה.

"אני הייתי באמצע משמרת כשהתחילו לדווח שהיה פיגוע, וביקשו שכל מי שיכול להגיע לאזור - שיגיע", קולה רועד. היא בחורה עדינה, נראית נערה, מרחק שנות אור מהלוחמת שרק לפני שעה בדקה רכבי פלשתינים בקשיחות במחסום שועפט.

"את מתחילה להבין שאלו היו טירוניות, וזה שובר אותך. לא הכרתי אותן אישית, אבל הן משלנו. בנות שלפני חצי שנה הייתי במקום שלהן, בטירונות, כאלו שבשנה שעברה סיימו איתך תיכון, ובסך הכל התגייסו מאוחר יותר, אז הן מחזור אחד אחרייך".

"זה תמיד כואב כשיש פיגועים", מוסיפה אלמוג. "אבל כשמדובר בלוחמת, זו נקודה מאוד רגישה. ועוד יותר שהיא היתה אמורה להיות ההמשך שלנו, כאילו האחות הקטנה שלנו.

"במהלך הטירונות יש הפעלות, יציאות לשטח, וכשזה קורה אחרי פיגוע, את הרבה יותר דרוכה. את מגיעה לתגבר פלוגות שזו הגיזרה שלהן, ולומדת מהשוטרים הוותיקים, רוכשת ביטחון. לומדת מה זה שטח. ומצד שני, יש לך עדיין את בסיס ההדרכה, את הביטחון הזה שאם לא בטוחה במשהו, יש לך את מי לשאול. כך שכשאת מגיעה לשטח אחרי הטירונות, את לא מרגישה שזו הפעם הראשונה שלך בשטח. לא זורקים אותך למים העמוקים ככה סתם, יש לך את היכולת והזמן ללמוד על הגיזרה גם מהאנשים הוותיקים יותר שנמצאים איתך".

• • •

הן ראויות לתואר "מלח הארץ". הפחד והגעגועים הביתה לא מונעים מהן להיות ממוקדות מטרה. נעמי סרור, לוחמת בסיירות, לא חוששת שמשהו יקרה, להפך, "אני כאילו מחכה שזה יקרה. אני לא יודעת מתי יכול לקרות משהו, ואיפה, ואיך, אבל יודעת שזה יקרה יום אחד בשירות שלי, חס ושלום. ואני בטוחה שלא אשכח את כל מה שאני יודעת לעשות".

מבטא קל חושף את מוצאה הצרפתי. היא גדלה בפאריס, עד שלפני שנה וחצי עלתה לישראל, בלי משפחתה. עברה לנתניה, למדה באולפן, ובאוגוסט האחרון התגייסה למג"ב. "באתי כדי להתגייס. יש לי שלוש אחיות. אחותי הגדולה עלתה אחריי לפני שנה, ואחותי השנייה לפני חודש. הקטנה וההורים עדיין חיים בפאריס".

בפעילות שגרתית בשער שכם. "המקרה של הדר נתן לנו מוטיבציה יותר גבוהה להיות דרוכים ולשמור אחד על השני" // צילום: זיו קורן

כשהתגוררה בפאריס היתה חברה במשמר האזרחי של הקהילה היהודית, והתנדבה לשמור על מוסדות יהודיים. גילויי האנטישמיות, כמו הפיגוע בבית הספר היהודי בטולוז במארס 2012, הגבירו את המוטיבציה שלה לעלות לארץ הקודש, להיות חלק מהמערך הלוחם של ישראל.

"זו זכות להיות פה, להילחם פה", היא משחקת בתליון בצורת ארץ ישראל שעל צווארה, מתנה שקיבלה לגיוס מחברה. "אני בארץ שלי, יש לי נשק שאני יכולה להגן איתו על עצמי ועל האזרחים. שונה לגמרי ממה שהיה בפאריס".

איך ההורים קיבלו את ההחלטה שלך?

"הם גאים בי. הם גם פחות מודאגים, כי הם לא פה. אמא שלי לא חווה הכל בשידור חי, כמו מי שגר פה. היא יודעת שמשהו קרה רק אחרי כמה שעות. אז כל פעם, אחרי פיגוע, אני מתקשרת אליה ואומרת לה שאני בסדר, עוד לפני שהיא מספיקה לדאוג. הפיגוע בשער שכם היה בצהריים, והחברות והחברים שלי מפאריס התקשרו רק סביב עשר בערב לשאול אם הכל בסדר, כי רק אז הם שמעו על זה".

סהר: "ההורים תמיד דואגים. הם תומכים מאוד, מחזקים, ובעיניי זה הכי חשוב. הם יודעים שזה משהו שכולנו רוצות, ועבדנו קשה כדי להגיע לאן שהגענו. אנחנו עושות את זה באהבה, ומבחינתנו זו זכות להיות פה.

"לפחות במשך שנה או שנתיים אמרתי לאמא שלי: 'הבת שלך הולכת לעבוד בירושלים', ולא היתה לה כבר ברירה אלא לקבל את זה. הבת שלה תעמוד בירושלים ותילחם, ואם צריך - תמנע את הפיגוע בגופה ותגן על אזרחים".

אלמוג מודה שהפחד קיים אצל כולם, "הכל תלוי לאן מנתבים אותו. אם אנחנו מתעלות את הפחד כדי להיות יותר דרוכות, הוא מביא אותנו למקום טוב. מובן שיש חששות של הורים. אבל כשזה משהו שאת מדברת עליו הרבה זמן, ומשהו שאת רוצה לעשות, ועוד חתמת להאריך את השירות שלך כדי לעשות אותו - הם רואים שאת רוצה לבוא ולתרום ולעשות משהו לא רגיל. ההורים שלי מבינים את המצב במדינה, ראו שזה דבר שרציתי לעשות, והם סומכים על שיקול הדעת שלי, על מה שלמדתי בטירונות, על זה שיש לי נשק ושהוכשרנו להשתמש בו.

"דווקא במציאות של היום, את רוצה יותר להיות מעורבת, לתרום יותר. אני רוצה לשמור על המשפחה שלי, על האזרחים, והרי כל תפקיד הוא מסוכן. אבא שלי כבאי, ואמא שלי לא תגיד לו לא להיות כבאי כי זה מסוכן. אם כל אמא תנעל את הילד שלה בבית ותגיד שזה מסוכן להיות בתפקידים כאלו, לא יהיה אף אחד שישמור עלינו".

• • •

במג"ב מתגאים בעובדה שאצלם הלוחמות שוות ללוחמים, כולם נלחמים זה לצד זה בתיאום מושלם, ללא הבדלי מין. הבנות פה לא מחפשות יחס ג'נטלמני, על אף שגם הן מודות שנחמד שמישהו ותיק יותר יעזור ויסביר מה שצריך, גם אם צריך כמה פעמים, ונחמד שהגברים יתייחסו בכבוד.

"כשאני קמה בבוקר, אני אומרת לעצמי שעכשיו אני לא מציגה את הצד הנשי שלי", אומרת דריה. "אני שמה מסכה והופכת ללוחמת. מעבר שועפט הוא מעבר ביטחוני, שדרכו יוצאים משועפט לתוך הארץ. אנחנו בודקות את הרכבים, ואת לא יכולה לעשות מזה צחוקים. בבית אני הכי נשית, שמה לק ומסדרת שיער, אבל בשטח אני הכי קשוחה".

נעמי צוחקת. "אני אוהבת להיות אישה ולוחמת. אני עובדת רק עם בנות בפלוגה, בעיקר שוטרות מצוינות, שעברו הכשרה של טירונות 02, ואנחנו כמה לוחמות עם הכשרה של טירונות 05. הן אלו שסיכלו את הפיגוע בשער יפו לפני חודש וחצי. זה שאני בחורה, ואוהבת להתלבש ככה, ושהשיער יהיה מסודר יפה, לא אומר שאני לא יכולה להיות לוחמת. אמא שלי, למשל, היא אישה מאוד חזקה, אבל היא גם מאוד נשית".

סהר: "את יכולה להישאר 'מדוגמת' ורצינית, וגם נשית. לא ללבוש מכנסיים רחבים זרוקים, אלא במידה שלך. שיער מתוח. לא להסתיר את הנשיות שלך - אבל עדיין להיות לוחמת. על חולצות סוף טירונות של המחלקה שלנו הדפסנו: 'את לא צריכה להיות גבר כדי להיות לוחמת'. וזה בדיוק מה שאנחנו חושבות על זה".

נטלי (20), הוותיקה שבחבורה, מביטה בהן בגאווה. היא תושבת ירושלים, הבת הצעירה במשפחה של שבעה ילדים. אחד מאחיה שירת בגבעתי. "אני שמחה לשמוע מה שהן אומרות על גבורה, כי זה מראה לי איזה בנות באות אחריי. בסופו של דבר, באנו לשירות למטרה מסוימת: לשמור על שיגרת חיים שקטה. באנו לעשות את התפקיד שלנו, ואימנו אותנו כמו שצריך. בטירונות יצאנו להפעלות, והדברים האלה רק חיזקו את הידע ואת הניסיון שלנו בשטח. את הדרך שבה נוכל למנוע כל תרחיש שיכול לפגוע באזרחים. את כל הזמן לומדת, צוברת ניסיון מתוך מציאות שמתרחשת, ולומדת איך להתמודד בשטח עם כל מיני מצבים".

אלמוג: "אני חושבת שמי שרוצה להתגייס ולהיות לוחמת, שבאמת רוצה את זה, צריכה להילחם על זה. לא לוותר. יש הרבה אנשים מסביב שיגידו שצריך לוותר, ולמה לך להיות לוחמת כשאפשר לעשות משהו קל יותר. למה לחתום קבע. אבל מי שבאמת רוצה להיות פה תעבור את הטירונות, אפילו שהיא אינטנסיבית מאוד, ותראה שזה שווה הכל".

batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו