אחת העבודות הבלתי נשכחות שעשיתי בימי חיי היתה חצי משרה של מורה בבית ספר קטן ומיוחד. בית הספר שלימדתי בו קצת ולמדתי המון ממוקם באזור קריית ענבים, בין עצים וסלעי בראשית. תלמידיו נחשבו מחוננים. הם לא היו גאונים מוזרים או משהו, אלא פשוט ילדים שאובחנו כאוהבי למידה באופן חשוד. הם אותרו ולוקטו בפינצטה מיישובים שונים שמסביב לירושלים, והגיעו ליום אחד בשבוע מבתי הספר הרגילים שלהם. את היום שהחסירו הם התבקשו להשלים על חשבון זמנם הפרטי, אבל אצלנו הם קיבלנו שיעורים וחוויית למידה שלא היה להם סיכוי לקבל בשום מקום אחר.
גם את המורים בחרו די טוב. היתה שם בובנאית מופלאה שלימדה תיאטרון בובות. וטרינרית שלימדה זואולוגיה למתקדמים. ילדים בכיתה ה' למדו שם אווירונאוטיקה ואנימציה מפי אנשי מקצוע שעסקו בתחומם ולא רק בהוראה, ובהפסקות הייתי עומד וצובט את עצמי כשראיתי את כולם, מורים, תלמידים בוגרים יותר ותלמידים קטנים, יושבים בין העצים ומשוחחים על דברים חדשים שלמדו.
ההפסקות בבית הספר היסודי שבו למדתי אני היו חוויות של הישרדות. ואני לא מדבר על תוכנית הטלוויזיה שבה לוקחים אנשים בבגדי ים לאי אקזוטי רק כדי לתת להם משימות שדודו טופז ז"ל נהג לתת באולפן הממוזג לאנשים לבושים. אני מדבר על הישרדות לחיים ולמוות. אני לא חושב שאי פעם ניהלתי שיחה בחצר בית הספר עם ילד שהיה גדול ממני ביותר מכמה חודשים. מהגדולים נהגנו לפחד והם מצידם נתנו לנו סיבות טובות מאוד.
באופן אישי לא היתה לי שום כוונה להפוך להיות מורה. זה קרה איכשהו. חבר טוב שלי, שלימד שם כתיבה יוצרת, אמר לי שחסר להם מורה לפילוסופיה ושהוא כבר קבע לי פגישה עם המנהל. למחר בבוקר. ושעד עולם אהיה חייב לו תודה על החוויה. מה שנכון.
מכיוון שהיה זה בית ספר קצת שונה, ומכיוון שמדובר היה בתוכנית יום למחוננים, יצא שבין התלמידים היו קיבוצניקים חילונים, ויאפים, ובני מתנחלים, וערבים מעין ראפה ועין נקובא, ואפילו כאלה שבאו ממושבים בעלי זיהוי עדתי חריף, וכך כולם למדו עוד כמה דברים חשובים מאוד שלא ניתנו להם בשום שיעור.
• • •
בשנה הראשונה עדיין הייתי מפוחד ובניתי קורס שמרני שהיה מבוסס פחות או יותר על קורסי מבואות שלמדתי פעם בעצמי. אבל הצוות עודד אותי לפתוח כפתור, להיפטר מפחד הגבהים, ולהעז קצת יותר. כך קרה שכעבור שנתיים כבר לימדתי שם מין סמינר על הפילוסופיה של הרוקנרול. אני לא מומחה בתחום, אבל ההיסטוריה של הרוק תמיד עניינה אותי ורציתי לפתוח עם התלמידים מין בית מדרש שיחקור יחד את האמירות, הסגנון והבשורה, הזרמים השונים והדמויות המרתקות שעשו את אחת המהפכות החשובות במאה ה־20. קראתי לשיעור שלי "כה אמר אלביס".
ככל שההכנות לפתיחת השנה התקרבו, כך נעשיתי יותר ויותר נרגש ונסער. כל פיסת מידע שאספתי נתנה לי את ההרגשה שהולכת להיות לנו חוויית למידה די מסעירה. ואז הגיעה אסיפת ההורים המסורתית לקראת פתיחת שנת הלימודים, וההורים הדתיים, וגם כמה מהערבים, קמו על הרגליים ודרשו לבטל את הקורס שלי. הם היו נחרצים מאוד, ואמרו שהם לא רואים שום סיבה לחשוף את הילדים המוכשרים שלהם בפני עולם של פריצות מינית, סמים וקלות דעת.
הרבה שנים חלפו מאז ואני כבר לא זוכר בדיוק איך הצלחתי להניח את דעתם. אמרתי להם שאנחנו לא עומדים להקים מועדון מעריצים לרולינג סטונז. אנחנו רק רוצים לחקור וללמוד. להבין מה עשה הרוק לתרבות המערב. מה קרה לכל ההגדרות המיושנות שקבעו פעם איך אמור להתנהג זכר לבן מבוגר. או נערה שחורה. אפילו הערתי להם על כך שההופעה שלהם עצמם מושפעת במשהו מהמהפכה של אלביס וממשיכיו, ולדעתי גם הם עסוקים מפעם לפעם בשאלה אם הם מספיק "קולים". רובם אכן הגיעו בג'ינס ובנעלי ספורט, ושידרו רוח הרבה יותר צעירה - אני בטוח - מכפי שההורים שלהם שידרו כשהיו בגילם.
לעבודת הגמר כל תלמיד היה חייב להמציא להקה שלא היתה ולא נבראה ולעצב לה עטיפת תקליט. היתה לנו תערוכה נהדרת של העטיפות האלה, שהיו חגיגה של תחכום ויצירתיות. וגם ביקורת. לעולם לא אשכח את הצרחה האדירה שצרחתי כאשר ביום האחרון ללימודים ניגשו אלי שניים, נער חובש כיפה גדולה מאפרת, וילדה ביישנית מעין ראפה וסיפרו לי שההורים שלהם - שמאוד התנגדו בהתחלה - רכשו להם לכבוד סוף הקורס מדף שלם של דיסקים - ובו קצת ביטלס, וקצת ג'ימי הנדריקס, לד זפלין, ובוב דילן ואפילו ג'פרסון איירפליין וגרייטפול דד, וכל הקלאסיקות שאפשר או אי אפשר בלעדיהן.
את רוב התלמידים יצא לי לפגוש גם הרבה שנים אחר כך. עד כמה שידוע לי איש מהם לא הפך להיות רוקר. גם לא אני. אבל תמיד חזרנו לדבר על השנה ההיא. ועל כמה זה עצוב שאי אפשר להציע תוכניות דומות גם בבתי ספר רגילים. ועל כך שזה לא היה אותו דבר אם אוכלוסיית התלמידים שלנו היתה אפילו קצת פחות מגוונת.
• • •
השבוע התפרסם שמשרד החינוך קורא לטפל מחדש בבתי הספר למחוננים. המשרד, מטעמים הכמוסים עימו, רואה במפגש החד־שבועי בין מחונני כל המגזרים הזנחה בעייתית, שחייבים למהר ולפתור. התעצבתי מאוד לקרוא את הדברים. זה מעציב שמשרד החינוך חושב שהפרדה בין מגזרים היא ערך חינוכי עליון. שהתמודדות תלמידים, אפילו מחוננים, עם בעיות פה ושם, היא דבר שצריך להימנע ממנו. זה מעציב, ואפילו מעצבן לראות שלא למדנו שום דבר. בעיקר לא למדנו שההפרדה בין מגזרים לא הופכת את הדתיים לדתיים יותר או את החילונים לחילונים יותר. הם פשוט הופכים לקיצוניים יותר, כי הם יודעים פחות, וסובלניים פחות. חוץ מזה כל הפרדה בין מגזרים היא רק הכנה להפרדה הבאה. הדתי שלא יכול ללמוד היום עם אחיו החילוני יבקש מחר להתנתק גם מדתיים אחרים (כי הם ספרדים, או מקילים מדי, או חסידיים מדי, או סתם לא מיישרים איתו קו), ואף פעם אין לדבר סוף.
אני יודע שזה מקרה כמעט אבוד, אבל רצוי מאוד ששר החינוך בנט יפסיק להרגיש צורך להתנצל על כך שהוא לא מספיק דתי עבור מישהו. שימנה כבר את עצמו למבוגר אחראי, וימנע מהקוזאקים הנלהבים מדי של ההפרדה לרוץ שוב אל מחסן המחיצות החביב עליהם ולמלא את חיינו בעוד גדר ובעוד חומה. תודה רבה. מזה יש לנו מספיק. √
(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו