אחרי ששליט לוב מועמר קדאפי נשא השבוע בטריפולי את נאומו הסוריאליסטי והאפוקליפטי, אמרה קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל שדבריו היו מפחידים. היא היתה יכולה להוסיף שהם היו גם מאוד מביכים, לה ולרוב העולם המערבי.
שהרי בחמש השנים האחרונות, המג'נון המדופלם הזה, שהשבוע הכריז ג'יהאד על עמו, היה יקירם של מנהיגי העולם הדמוקרטי. מדינאי אחראי, כינו אותו, שקול ומתון, פרטנר חשוב במלחמה בטרור, הבן יקיר לי מועמר.
איזה כבוד לא חלקו לו? הוא נאם בעצרת האו"ם, היה חבר במועצת הביטחון, ישב בהנהלת המועצה לזכויות אדם, היה אורח הכבוד בכינוס הג'י-8 ואף לחץ את ידיו של הנשיא ברק אובאמה. מי שתואר על ידי הנשיא רונלד רייגן באפריל 1986 כ"כלב המשוגע של המזרח התיכון", מי שהיה במשך שלושה עשורים המממן המרכזי של הטרור הבינלאומי ומי שהקים והפיל משטרים באפריקה כראות עיניו - הפך, בן לילה, לאורח רצוי בטרקלינים הבינלאומיים, למנהיג לגיטימי בבירות אירופה, לחבר ולבעל ברית קרוב של ראש ממשלת איטליה, סילביו ברלוסקוני.
את המהפך במעמדו לא השיג קדאפי בזכות חופש הביטוי, הדמוקרטיזציה הפנימית או הרפורמות השלטוניות הנתבעים ממנו עכשיו. זכויותיו של העם הלובי, שלפתע כולם חפצים ביקרו, עניינו את העולם החופשי עד לאחרונה כקליפת השום (למעט, אולי, בקרב אותם אירגוני זכויות אדם שחברי הכנסת דנון את קירשנבאום משתוקקים כל כך לחקור). לא, קדאפי הפך לפופולרי כי עשה את רצונה של ארה"ב באותם תחומים שהיו חשובים לה: הוא התייצב לימינו של הנשיא ג'ורג' בוש אחרי אירועי 11 בספטמבר, הוא הסגיר את החשודים ושילם פיצויים לקורבנות מעשי הטרור שהוא עצמו הורה עליהם, ובראשם פיצוץ מטוס פאן אם בלוקרבי ב-1988 - והעיקר: הוא התפרק מרצון מתוכניתו הגרעינית.
בתמורה לכל אלה הסכים ממשל הנשיא בוש לבטל את הסנקציות על טריפולי, לחדש עימה את היחסים הדיפלומטיים, להחליף שגרירים, לחבק את קדאפי, להעניק לו תעודת הכשר ולהעלים עין מהמשך משטר הדיכוי מעורר האימה המתקיים בלוב זה 40 שנה. האמריקנים הגאים אפילו העניקו את התואר "המודל הלובי" לדגם המוצלח של שינוי מדיניות חוץ של משטר עוין שאינו משנה מאומה במדינה פנימה.
ויש גם את העניין הקטן הזה שנקרא נפט. לוב הרי ניצבת במקום התשיעי בעולם ברזרוות הנפט שלה, הנאמדות בכ-46 מיליארד חביות, לא פחות. פגיעה או צמצום באספקת הנפט מלוב מזעזעת את שוקי העולם, מעלה את מחירי הנפט, מעלה את מחיריהם של מוצרי יסוד ויוצרת תגובת שרשרת שבסופה ערעור
יציבותם של משטרים ופגיעה בתנאי חייהם, שלא לומר בחייהם ממש, של מיליוני אנשים ברחבי העולם. על מנת למנוע זעזוע שכזה, מוכנים מנהיגים מערביים שקולים, ככורח בל יגונה, להעמיד פנים שקדאפי נורמלי לגמרי ולהניח לו לנהוג בבני עמו כראות עיניו, כל עוד הוא לא מגזים. השבוע, בעל כורחו, הוא התחיל להגזים.
בין ביסמארק לווילסון
מדיניות המפוכחת הזו קוראים, כמובן, ריאלפוליטיק, מושג שטבע במאה ה-19 הוגה דעות גרמני בשם לודוויג פון רושאו, שקבע ש"חוק החזק" שולט בעולם המדיני בדיוק כפי שחוקי הכבידה שולטים בעולם הטבע. הקנצלר הראשון של גרמניה, אוטו פון ביסמארק, נחשב למייסטר המקורי של הריאלפוליטיק, ואחד מיורשיו המובהקים הוא הנרי קיסינג'ר, מיודענו, שגרר את הנשיא ניקסון האנטי קומוניסט לסין האדומה והעלה אותה על הדרך שהביאה עד הלום.
את האנטיתזה לקו הריאלפוליטיק מזהים היסטוריונים עם הנשיא האמריקני וודרו וילסון, מי שהנהיג את אמריקה בימי מלחמת העולם הראשונה ומי שניסה באחריתה להשתיל עקרונות של מוסר ודמוקרטיה בניהול מדיניות חוץ. בנאום "14 הנקודות" המפורסם שנשא ב-1918, קרא וילסון, בין היתר, להקמת חבר הלאומים, להכרה בזכות ההגדרה העצמית של עמי אירופה ולניהול מערכת יחסים בינלאומית מוסרית, כנה ופתוחה.
וילסון היה רחוק מלהיות פציפיסט, אך תמיכתו ברפורמות פרוגרסיביות בנושאי פנים, מחד גיסא, וכישלון ההסדרים שנעשו בתום מלחמת העולם הראשונה, מאידך גיסא, הכתימו את משנתו לנצח בתווית של אידיאליזם נאיבי. אירוניה היסטורית היא שמעוז התמיכה העיקרי בחלקים מרכזיים של משנתו של וילסון מצוי היום אצל הניאוקונסרבטיבים הימניים, הקוראים לאמריקה להוביל מהלך של דמוקרטיזציה בעולם הערבי.
המלחמה שניהל נאט"ו בשנת 1999 כדי להפסיק את רצח העם בקוסובו נחשבת למלחמה "וילסוניאנית" כמעט יחידה במינה, אך היא בבחינת היוצא מן הכלל המוכיח את הכלל שעל פיו העולם מאפשר למנהיגים מוטרפים לבצע את זממם, גם בבני עמם, מקמבודיה דרך סודאן בואך רואנדה, ואם כבר מתערבים, אז רק כשמאוחר.
כשיתברר בעתיד מה באמת קרה בלוב בימים אלה, ייתכן שהעולם יכה על חטא על שלא התגייס מוקדם יותר, אבל אם בכל זאת תינקט פעולה מהירה ותקיפה נגד קדאפי, ינמקו זאת המנהיגים, ללא ספק, בדאגה לעם הלובי, אף שבסתר ליבם הם גם יחלמו על מיליוני חביות של נפט. ככה זה, מה לעשות, בריאליטי של הפוליטיקה.
בית זכוכית
בל לפני שנתחיל לצקצק בלשוננו יתר על המידה, לפני שנתרעם על כך שמדינות העולם מוכרות את נשמתן תמורת זהב שחור (ושגם אותנו הן ימכרו ברגע שהמחיר יהיה אטרקטיבי מספיק), כדאי להיזכר שבשם אותו ריאלפוליטיק, ישראל קיימה במשך שנים ארוכות יחסים קרובים, אפילו אינטימיים, עם אחד המשטרים האפלים והנאלחים ביותר בעת החדשה, האפרטהייד בדרום אפריקה, ונימקה זאת בצורכי השעה.
ישראל גם תמכה, פירנסה וליטפה שורה ארוכה של דיקטטורים רצחניים, ובהם אוגוסטו פינושה מצ'ילה, אנאסטוסיו סומוזה מניקרגואה, אידי אמין מאוגנדה, מובוטו ססה סקו מזאיר, משטר הגנרלים בארגנטינה, ועוד ועוד ועוד, כמעט עד בלי די, מבלי שהקדשנו יותר מדי מחשבה למצב בני עמם של רודנים אלה ומבלי שאיבדנו יותר מדי שעות שינה, גם באותם מקרים שאנחנו היינו אלה שסיפקנו את האמצעים שאיפשרו להם לשמר את שלטונם ולהתעמר באזרחיהם מלכתחילה. ומי שגר בבית זכוכית, כידוע, כדאי שיתקין לפחות וילונות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו