שיימינג ברשת: כל ההיבטים המשפטיים

בשיתוף ברק רום

מאת עורך דין משה בן בסט

המרחב האינטרנטי והרשתות החברתיות מאפשרות כיום לפרטים ליתן ביטוי לתחושותיהם ודעותיהם תוך שניות ספורות על ידי הקשה על מקש מחשב. משמעות הדבר היא, שאם בעבר היכולת להבעת עמדה היתה מוגבלת יותר, וכתוצאה מכך אף מרוסנת יותר, הרי שכיום כל שבריר מחשבה או פליטת קולמוס עלולים להיהפך ל”עובדה” מוגמרת ולהתפרסם ללא כל חסמים או פילטרים.

בהקשר זה, אחד הנושאים השנויים במחלוקת ואשר עלו לאחרונה לסדר היום בתקשורת הכתובה והמשודרת הוא נושא ההטרדות המיניות כדוגמת פרשות השר לשעבר סילבן שלום וחה”כ לשעבר ינון מגל.

בעניין מגל, פורסם לאחרונה על ידי עובדת לשעבר, רחלי רוטנר, פוסט מפורט על התנהלותו הלא ראויה של מגל במהלך מסיבת הפרידה שנערכה לכבודו. רוטנר טענה, כי באותו האירוע, השמיע מגל רמיזות מיניות בוטות העולות כדי הטרדה מינית. בעקבות פרסום זה, הגיעה תלונה נוספת של אישה אחרת שהעלתה טענות דומות מה שהביא בסופו של יום לפרישתו של מגל מהחיים הציבוריים ולהתפטרותו מכהונתו בכנסת עוד בטרם בדיקת הטענות לגופן.

אין ספק כי הדרך בה נחשפות כיום המתלוננות השונות ברשתות החברתיות בהקשר של הטרדות מיניות, גובה מהן מחיר יקר. מתלוננות אלה מעדיפות להיחשף בפומבי חלף הגשת תלונה אנונימית במשטרה, ולעיתים הן אף זוכות כתוצאה מכך לשלל תגובות והשמצות. מן הצד שכנגד; גם הנילון עצמו  – ומבלי להיכנס כרגע לשאלה אם היו דברים אם לאו - נאלץ להתמודד עם חשיפה שעלולה להביא לחיסול הקרירה המקצועית ופגיעה אנושה בחייו האישיים, עניין בעל השלכה חמורה במיוחד אם מסתבר בשלב מאוחר יותר שהדברים לא התרחשו או שנסיבות התרחשותם שונות מכפי הנטען.

בפן החיובי והנורמטיבי, התמורות שחלו בנושא בשנים האחרונות והיכולת להציף את הנושא ברשתות החברתיות ולהעלות לסדר היום הציבורי באופן מיידי, הובילו לשינוי מהותי של נורמות ציבוריות הקשורות למערכות היחסים שבין נשים וגברים בכלל, ובמקומות העבודה בפרט. תמורות אלו, מצריכות בחינה מחודשת של האיזון שבין זכויות הצדדים - המתלוננת מחד אל מול הנילון מנגד.

אדם החשוד בהטרדה זכאי להליך הוגן ולשם טוב

המודעות הגבוהה לנושא הטרדות מיניות במקומות עבודה, יוצרת לעתים מציאות בלתי מאוזנת, שבה כבודן ופרטיותן של המתלוננות, זוכים להגנה רבה יותר מזכותו של הנילון להגנה על חפותו ושמו טוב. חוסר איזון זה עלול להביא למצב שבו זכויות בסיסיות של הנילון, עלולות להיזנח עד כדי מצב שעוד בטרם הובררו עובדות המקרה, הוא כבר מצוי בחזקת אשם. כאמור לעיל, אם בדיעבד מתברר כי העובדות שונות מכפי שנטען במקור, את הגלגל כבר לא ניתן להשיב לאחור והפגיעה עלולה להיות עצומה.

האיזון בין זכויות המתלוננת לזכויות הנילון, מצוי במידה מסוימת בחוק למניעת הטרדה מינית, תשנח-1998 (החוק). מטרת החוק היא להגדיר ולהציב גבולות ולהתמודד, בין היתר,  עם מצבים עמומים.  לא בכדי, מתייחס החוק להגדרה רחבה מאד של מהי הטרדה מינית כאשר הניסיון הוא “לקפל” בתוך הגדרה זו לא רק מעשים, אלא גם מילים וביטויים עקיפים.

הטרדה מינית יכולה לבוא לידי ביטוי במעשים או במילים

החוק מגדיר את המושג התנכלות כפגיעה שמקורה בהטרדה מינית הטרדה נחשבת למינית במספר מצבים ויכולה לבוא לידי ביטוי במעשים או במילים, כמו הצעות בעלות אופי מיני או מגע. מלבד האיסור על ביצוע מעשים מגונים במקום העבודה, מציין החוק ארבע התנהגויות אסורות נוספות: סחיטה של עובד לביצוע מעשה בעל אופי מיני, התייחסות מבזה או משפילה למינו של או לנטייתו המינית, הצעות חוזרות בעלות אופי מיני והבעת התייחסות חוזרת למיניותו של העובד.

במקרים שבהם הפגיעה מתבצעת תוך ניצול יחסי מרות, יחשבו התנהגויות מסוג זה להטרדה מינית גם כאשר העובדת או העובד אינם מביעים התנגדותם למעשים. הסיבה לכך היא הקושי להביע אי הסכמה למעשיו של אדם שלו הם כפופים, מחשש שיופעלו נגדם סנקציות כמו הרעת תנאי העסקה, הפחתה בשכר או פיטורין. החוק אוסר על התנכלות בעלת רקע מיני במקום העבודה, כמו עיכוב קידומה של עובדת המסרבת להצעות מיניות, או הרעה בתנאים לאחר הגשת תלונה על הטרדה.

דומה איפוא שהחוק ביקש לצעוד כברת דרך ולכלול התנהגויות עקיפות וישירות כאחד אשר עלולות להביא לכדי הטרדה מינית. גם ההתייחסות הנפרדת שהחוק מקנה לתחום יחסי העבודה, מלמדת על כוונה זו של המחוקק. אלא, שיש שיאמרו שדווקא עובדה זאת, עלולה להגביר את הטשטוש ולהביא לחוסר איזון בין זכויות הצדדים,  שכן, לא תמיד ברור היכן עובר הגבול בין “מחמאה” תמימה לאמירה בעלת רמיזות מיניות. המשמעות אינה שיש להקל חלילה בזכיותיהן של המתלוננות מקום שיש ספק. עם זאת, מן הראוי הוא כי מתלוננת שחשה כי הוטרדה מינית, תבחר בדרך שתגשים את מטרות החוק.

אז איך מאזנים בין הזכויות?

המבחן בו נוקט בית המשפט בבואו לאזן בין חופש הביטוי מחד, לזכות לשם טוב ולפרטיות מאידך, הותווה בפרשת “אבנרי” שם נקבע כי יש ליתן לחופש הביטוי משקל רב יותר, בעיקר שעה שעסקינן באנשי ציבור כדוגמת מגל. המשמעות היא, שלכאורה, הפרסום אינו עולה כדי לשון הרע. ( ע”א 214/89 אבנרי נ’ שפירא, פ”ד מג(3) 840.).

יוזכר, כי חוק לשון הרע, עוסק בזכותו של אדם שלא להיות מושא לבוז, השפלה, לעג או שנאה בשל גזעו, מוצאו, מינו, דתו, גילו ונטייתו המינית. כאשר ההגנה המוענקת  משתרעת גם על משלח ידו של אותו אדם. מנגד, החוק דן בסייגים להגנה על שם טוב כך שבמקרים מסוימים, פגיעה כאמור לא תיחשב כלשון הרע בעיקר כאשר האדם ששמו נפגע, הינו דמות ציבורית ידועה ו/או כאשר עסקינן בעניין שלציבור קיימת זכות לדעת (ראו: סעיפים 1 ו-13-15 לחוק למניעת לשון הרע, תשכה-1965)

ואולם, בית המשפט ביקש לשים גבולות על הזכות לפרסום גם כאשר מדובר במרחב הציבורי, זאת כדי לא להביא לריקון מתוכן של הזכות לשם טוב. בעניין פלוס נגד חלוץ, קבע כב’ השופט חשין כי חלה על עיתונאי חובה לבדוק ולבחון את הידיעות שבכוונתו לפרסם בזהירות רבה ולהישמר מפני הטלת דופי לשווא. ( ע”א 5653/98 פלוס נ’ חלוץ, פ”ד נה(5) 865.)

רצוי לחשוב על ההשלכות החמורות לפני שלוחצים אנטר

המבחנים שהותוו בפסיקה חלים בהקשר של פרסום במובנו הקלאסי והמסורתי. עם זאת, יש לשקול להחיל מבחנים אלו גם בספירה הפרטית דווקא בגלל שבספירה זו, האצבע קלה יותר על ההדק.

ברמה המעשית,  עומדת בפני המתלוננת שחשה כי הוטרדה מינית, שלוש פעולות אפשרויות: האחת, לפנות אל המעסיק ולהגיש תלונה במקום העבודה. השנייה, לפנות אל ההליך הפלילי ולהגיש תלונה במשטרה, והשלישית, להגיש תביעה אזרחית בבית משפט, שבמסגרתה ניתן לתבוע הן את המטריד והן את המעסיק. לעומת זאת, פרסום האירוע ברשתות חברתיות - קל וחומר טרם בירור העובדות – עלול לגרום נזק עצום למתלוננת ולאדם החשוד בהטרדה, על כן רצוי לפנות אל הדרכים המקובלות, ולמנוע השלכות בלתי רצוניות, למרות הפיתוי של הסיפוק המיידי בחשיפה ובהתאם למבחני הפסיקה כפי שחלים גם בספירה הציבורית.

הכתבה מאת עורך דין משה בן בסט בשיתוף LawGuide.co.il

בשיתוף ברק רום