איפה אתה, נוחי דנקנר? איפה את, שרי אריסון? איפה אתה, יצחק תשובה? איפה אתה, לב לבייב? איפה אתם עשירי ישראל? איפה אתם מתחבאים בזמן שהחיים פה חונקים אנשים, ואנשים קורסים תחת הגזירות הכלכליות? אולי יצחק תשובה לא שומע את הקול של העם שבו הוא חי בגלל כל הקדיחות סביבו, אולי. אולי שרי אריסון לא שומעת את הקול של העם שבו היא חיה מרוב שדרים וקולות שהיא שומעת מבפנים, אולי. אולי לב לבייב לא שומע את הקול של העם שלו בגלל רעש כריית היהלומים שמצלצל לו באוזניים, אולי. מוזרה בעיניי העובדה שקולם של עשירי המדינה אינו נשמע, בעוד כל השנה אנחנו קוראים על הרווחים האדירים שלהם במאות מיליונים ומיליארדים של דולרים וליש"טים ויהלומים ונדל"ן ומה שאתם לא רוצים. כנראה הם לא שמעו עלינו. כנראה הם מרגישים כאילו הם אינם חיים בינינו - הם מעל מזג האוויר, הם מעל הסערות החברתיות שמתחוללות כאן. החיים פה הם לא רק לבנות אולמות קונצרטים על שמכם או לתרום כסף למוזיאון שייקרא על שמכם או לתרום למחלקות בבתי חולים שייקראו על שמכם. ובאמת תודה על כל המחלקות האלה שמפארות את שמכם בקרבנו. שלא תבינו לא נכון, אף אחד לא מעוניין לקחת מהכסף שהרווחתם ביושר. אף אחד לא מעוניין לפלח לכם את התכשיטים בזמן שאתם ישנים. אף אחד לא מעוניין להגיע כבר אל מצבורי הגז שלכם בלילה ולחבר אליהם את הסיפולוקס. אבל לאנשים פשוט נמאס להרגיש שהכלכלה פה בישראל מכוונת רק למספר מצומצם של אנשים, מספר מצומצם של משפחות שיכולות להרשות לעצמן את עליות המחירים הרדיקליות. כל עוד קולם של עשירי ישראל לא נשמע בצורה ברורה (בכיכר א-תחריר או בכיכר רבין, תבחרו אתם), ככה הם נשמעים: "מה אכפת לי שמחירי הדלק עלו, אם אני ממילא טס במטוס פרטי-"; "מה אכפת לי שעלו מחירי הלחם, אם את הלחם שלי אני אוכל בפאריס במאפייה של קלודין-"; "מה אכפת לי שמחירי הדירות בשחקים, אם ממילא כל הרחוב הזה והרחוב המקביל אליו בבעלותי-"; "מה אכפת לי ממה שלאחרים אין כל עוד לי יש-". עורו, עשירי ישראל, אנשים פה זקוקים לעזרתכם, ולשם שינוי אנחנו לא מעוניינים בכסף שלכם, אנחנו מעוניינים בכסף שלנו ובסולידריות שלכם, שנרגיש שהמדינה שלנו היא מדינה של כלל אזרחיה ולא רק של עשיריה. * * * "ששש, אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו", היא לחשה. היה לי ברור שהיא לא מעוניינת שנהג המונית שלקח אותנו למלון הילטון ייקח חלק בשיחה. הפעם הראשונה ששמעתי על הדוד העשיר מגרמניה היתה בערך עשר דקות לפני שיצאנו לבקר אותו במלון הילטון. "למה הסתרת אותו עד עכשיו-", שאלתי את אמא שלי. "לא הסתרתי, הוא פשוט דוד רחוק שלנו שבא לבקר אותנו במיוחד". "מה הוא עושה-". "אני חושבת שהוא איש עסקים מאוד מצליח בגרמניה", היא לחשה. "אז הוא מיליונר...". "אל תדבר ככה", אמא שלי חשפה יותר ממה שרצתה. נכנסו ללובי של המלון, שלמרות הצעקות בעברית עילגת של צוות המלון ("אני צריך שני מוניות למשפחה הזאתי מצורפת"), הישרה עלי תחושה של חו"ל, עם התיירים הוורודים בבגדי ים מסוגננים שפגשו את השמש הישראלית, אנשי העסקים שקראו מגזינים באנגלית והדיילות של חברות תעופה זרות, שהלכו יחד כמו להקה של ציפורים נודדות. לפי כיווץ העיניים של אמא שלי הבנתי שהיא לא ממש זוכרת איך הדוד מגרמניה נראה, או שהיא מנסה לצלוף במישהו. "אני לא רואה אותם". "מי זה אותם-", התפלאתי. "הנה הם", הצביעה אמא שלי על הדוד יואל שישב עם גבר מבוגר בעל שיער שחור מדי בחליפה אפורה. "מה הדוד יואל עושה פה-". "הוא גם הדוד שלו, אם שכחת". כשהתקרבנו אליהם, מלצרית הניחה ליד הדוד מגרמניה כוס ויסקי, בעוד הדוד יואל שתה באיטיות מכוס הקולה שלו, שהיתה מלאה בקרח. "שבע דולר לכוס עם קרח-!", אמר דוד יואל לאמא שלי בעברית, כשכולו חיוכים, כדי שהדוד מגרמניה לא יבין. "אני מאוד מקווה שהוא מזמין". "הלו, אנקל ברנרד, דיס איז מיי סון", הציגה אותי אמא שלי בפני האיש הזר הזה. האיש הזר הזה קם מייד ותפס לי בלחיים ומילמל משהו בגרמנית, הוא חייך, אבל אותי זה הטריד. לפתע הוא הוציא מכיס חליפתו חבילה של טובלרון ועיניי זרחו כשהוא הגיש אותה לי. "מה אומרים-", חייכה אלי אמא שלי בלחץ. "דנקשיין", חייכתי אל הדוד החדש והאהוב שלי, התחלתי לאכול את השוקולד היוקרתי לבדי והשארתי את המבוגרים לדבר ביניהם. איכשהו הרגיש לי שיותר מהטובלרון שקיבלתי, לא ייצא כלום מהדוד הזה מגרמניה.
"מאיפה הגרלת את הדוד הזה עכשיו-", התלוננתי באוזניה של אמא שלי.
שתיקת השקשוקה
עורו, עשירי ישראל • אנחנו לא מעוניינים בכסף שלכם אלא בסולידריות שלכם • הגיע הזמן שנרגיש שהמדינה שלנו היא מדינת כלל אזרחיה ולא רק של עשיריה
, עודכן
