סוף עידן וינשטיין: כרוניקה של "חצי תה, חצי קפה"

ביום שני הקרוב יגיעו שש השנים הרעות של אכיפת החוק לקיצן. יהודה וינשטיין ייצא את לשכת היועץ המשפטי, שלא על מנת לחזור. שלום, ולהתראות סמוך לזירת האיגרוף במכון הכושר.

הוא כשל במילוי תפקידו. חמש שנים וחצי עיכב ומנע את ההכרעה בפרשה הנושאת את שמם של גבי אשכנזי ובועז הרפז. אין טעם לשוב ולהזכיר את התנהגותם הפגומה. מי שעסקה בנושא טוני גולדנברג אמרה דברים מפורשים לצבי הראל ב"ישראל היום": אילו לבש אשכנזי את המדים, היה צריך להעמידו לדין צבאי. 

וינשטיין משך את העניין והביאו לאבסורד. אין טעם לחזור על כל הנאמר. רק אזכור אחד: שניים מחקו מיומנו של אשכנזי רישום על מפגש עם מפכ"ל המשטרה דוד (דודי) כהן כדי להסתירו ממבקר המדינה. אם זה עובר כאי־אשמה של השחתת מסמך ממלכתי - מה כן?

אי התאמתו המהותית של וינשטיין לתפקיד נחשפה בפרשת אביגדור ליברמן. בספרה "תיק ליברמן" הציגה מנהלת המחלקה הכלכלית אביה אלף את שלל העיוותים שנגרמו במהלך החקירה. כיצד וינשטיין חמק ודחה ושוב דחה את הגשת כתב האישום. כאשר נקבע סוף־סוף שימוע, כתבה אלף בספרה, הוא הורה לנציגי הפרקליטות לשתוק כדגים. אסור לשאול, אסור להתווכח, אסור להעיר לפרקליטיו של ליברמן. מין חידוש - שימוע אילם.

למרבה המזל, נאסר על וינשטיין לקרב לתיקיו של אהוד אולמרט. במקביל הוא כשל ברקיחת עיסקת הטיעון עם יאשיהו פינטו. כה כשל, שלא רק "התנועה לאיכות השלטון" עתרה נגדו אלא גם בפי פינטו טענות מעניינות כלפיו.

אשכנזי. חמש שנים וחצי עיכב ומנע היועמ"ש את ההכרעה בפרשה // צילום: קוקו

תמיהות כאלה התעוררו באמירות שמספיקות כדי להזיק לאדם בלי להתייצב מאחוריהן, מה שמוכר משנותיו של לוי אשכול בשלטון כלגימת "חצי תה, חצי קפה". וינשטיין אמר לנתניהו ולאהוד ברק שלא שלל את מועמדותו של יואב גלנט לרמטכ"ל, ומשהם העירו כי אם כן ימשיכו לקדמו, פסק שלא ולא; וכך נהג גם בד"ר אביחי מנדלבליט, שקרץ נגדו לא לכאן ולא לכאן.

הוא מן הסתם התכוון לטוב, אבל התפקיד היה גדול מכפי מידותיו. היו שנים קשות. אולי יהיו טובות מהן.

 

 האשים - והסתלק חפוי ראש

לפתע, בעיצומה של התרדמת שהטיל על חקירת גבי אשכנזי ואחרים, ניעור יהודה וינשטיין ובודד את ד"ר אביחי מנדלבליט ועורר שאלה אם הוא ראוי להמשיך ולכהן בתפקידו כמזכיר הממשלה, וכל זאת כדי לחסום את דרכו להיות היועץ המשפטי. יותר מתמוה.

בפרוץ הפרשה הדהים אשכנזי את מנדלבליט בגלותו כי הוא מחזיק במסמך הכזב, ומה לעשות בו? מנדלבליט - אז הפצ"ר - ביקש "לישון על זה לילה". בהיכנסו למקלחת היה לו "אאוריקה" כמו האירוע הקלאסי של ארכימדס שגם התרחש בהיותו במים (פירוש המילה "מצאתי" - פתרון לבעיה שהמתמטיקאי היווני פתר כשרחץ באמבטיה). הוא יעץ לאשכנזי למסור את המסמך.

אך וינשטיין טען כי בהמשך העיד מנדלבליט שלא כראוי בלי שהביא ראיות. מנדלבליט דרש לראותן. הן מעולם לא פורסמו. וינשטיין הסתלק מהעניין חפוי ראש.

ככה אי אפשר לערער על מועמד, שזוכה לשבחים אישיים ממאיר שמגר עד מרדכי (מוטה) קרמניצר. לא התנהלותו בפרשת אשכנזי־הרפז נראית לי בעייתית (לפי הפרטים הגלויים) אלא המעבר הישיר מתפקיד מזכיר הממשלה ללשכת היועץ המשפטי שלה (זו עמדתו של קרמניצר). בג"ץ אמנם דחה את העתירה בנושא, אך אני אחזיק בדעה עקרונית זו גם אם בעוד שנים יתברר כי מנדלבליט נהג כראוי וכיועץ משפטי לא הושפע מתפקידו כמזכיר הממשלה.

אך הוא יודע היטב כי בגלל המעבר הישיר הזה; ובגלל חלקו של בנימין נתניהו בגיוס תמיכה במועמדותו; ומפני שהוא כה רצה בתפקיד - יעברו שנותיו בלשכת היועץ המשפטי תוך בקרה מדוקדקת. יתבוננו בכל תנועה שלו. הוא ייאלץ לזכות בכל קרב על כל החלטה כדי לסיים בעוד שש שנים בשם טוב ובכבוד.   

 

 עת להשליך ועת לכנוס

בעזות מצח מעוררת סלידה העניק מזכ"ל האו"ם באן קי־מון הכשר מלא לטרור הפלשתיני. הוא ודומיו ברחבי העולם, פטרו עצמם אפילו מהנימוס המחייב להביע צער על רצח יהודים בידי מחבלים. למעשה, תיאר את טרור הסכינים כמאבק צודק. נתניהו הגיב בתקיפות מהירה.

כמה ימים קודם טען השגריר האמריקני דן שפירו כאילו ישראל מקיימת שתי מערכות חוק ביהודה ובשומרון. בימים שלאחר מכן התנצל, וחזר והתנצל, על חוסר הרגישות שנשא את נאומו דווקא ביום שבו אירע הרצח הנתעב בעתניאל, אך לא נסוג בו מתוכן דבריו.

בעימות פומבי עם ד"ר נחמן שי הטיחה בו ציפי חוטובלי כי הוא יודע שהטיעון האמריקני אינו משקף את המציאות. ישראל אינה מפעילה בשטחים שתי מערכות חוק, טענה סגנית שר החוץ. נכון, אבל לא זה העניין. השאלה מה קורה בפועל חשובה רק במידה משנית. מה שעומד במרכז המחלוקת היא הסוגיה במה מאמינות ולמה מטיפות ממשלות ידידותיות לישראל.

נטייה מדינית זו הולכת וסוגרת על ישראל, והממשלה אינה מתמודדת עימה בהצלחה מפני שנרתעת מפני הצעדים הדרושים שמא תכעיס את הסמוטריצ'ים והאלקינים והחזנים והלוינים. תחת זאת עליה להכניס אצבע בסכר הנפרץ. מחרתיים יתכנסו בירושלים שגרירי ישראל בעולם. אם ידווחו אמת תתגלה התמונה החמורה כהווייתה.

זה טוב ויפה שמשה (בוגי) יעלון - מגובה בעמדת נתניהו - מנע מהמתנחלים מלחדור לשני בתים נוספים בחברון. חוק הוא חוק. אך כדי שישראל תוכל לייצב איכשהו את מעמדה הנשחק עליה להוסיף נדבך: בימים קשים אלה בזירה המדינית לא יהיו התחלות בנייה מחוץ לגושי ההתיישבות ולא תורחב הנוכחות היהודית בחברון, שהיא המוקד לאינתיפאדת הסכינים, ונא לא להפריע.

תמונת המצב כרגע מונעת מישראל חופש פעולה ביהודה ובשומרון, וזאת חייבים להבין גם תומכיה המובהקים של תנועת ההתנחלות. הרי גם הם יודעים כי "עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים". המבחן עתה אינו כמה מתגוררים ממזרח לקו הירוק אלא מה היקף תנועת החרם והדה־לגיטימציה, שכל אכלוס של בית כזה מעצים את הסערה למימדים מזיקים.

אם נתניהו אינו מוכן להתייצב בפני האומה ובפני תומכיו ולומר כי הוא מכריז על הקפאה גמורה של הבנייה מחוץ לגושי ההתיישבות כי אז יקום, אולי, אחד הרבנים בבית אל או בעפרה ויאמר בשבת בבית הכנסת לצאן מרעיתו: נחוצה הפוגה. הרפו. עד יעבור זעם.

 

 איך זה קרה לנו?

מירי רגב - שמדברת על עצמה בגוף שלישי - מזיקה לישראל יותר מבצלאל סמוטריץ'. שום אמריקני אוהד ישראל לא יבין את האמירה ש"השר שנתן (כסף) הוא השר שייקח" (את הכסף). רק  אנדריי ז'דאנוב הנודע לשמצה ניהל בצורה זו את התרבות ברוסיה האדומה עד 1948.

השרה רגב. היא לא תטיל צנזורה // צילום: דודי ועקנין

אז כיצד תחליט שרת התרבות לחלק תקציבים? התקבע ש"החייל האמיץ שווייק" לירוסלב האשק או "אמא קוראז'" לברטולד ברכט, שהיא בוודאי קראה, הם מחזות שמשמיצים את צה"ל, והיא סוגרת את הקופה? ומה על "המלט" המכפיש את שלטון המלך?

היא לא תטיל צנזורה. מוסדות התרבות הנאנקים במצוקתם הכספית יצנזרו את עצמם כדי לא לסכן את גמילות החסדים של השרה אשר ברצותה נותנת וברצותה לוקחת. איך זה קרה לנו?

 

 מנוד ראש היסטורי

בעקבות תוקפנות מצרית ב־1967 נקלעה ישראל למלחמת מגן. כיהנה בה ממשלה מבולבלת ומבוהלת ששר החוץ שלה (אבא אבן) לא קרא נכון את המפה המדינית, והעומד בראשה (לוי אשכול) גימגם בשידור לאומה, והרמטכ"ל לקה ברפיון (יצחק רבין). בנתונים אלה אילץ הציבור את הממשלה למנות את משה דיין לשר הביטחון, ובצומת זה יש עניין מיוחד באוטוביוגרפיה של מפקד הדרום האלוף (מיל') ישעיהו (שייקה) גביש, שהוציא עתה לאור את ספרו "סדין אדום".

דיין נעץ את מבע עינו האחת בתוכנית המלחמה של המטכ"ל ובזו של גביש. האלופים נדהמו שבחר בגביש. היו לו רק שתי הנחיות: להימנע מכיבוש רצועת עזה ולהיעצר 15 ק"מ מתעלת סואץ. איש לא נתן אז את דעתו לתפיסת דיין, שהאוכלוסייה הפלשתינית ברצועה היא מעמסה, וריחוק כוחות צה"ל מהתעלה יאפשר למצרים להמשיך בהפעלתה ויקטין רצונה במלחמה.

לקרוא את הדברים ב־2016 ולהתפלץ. עזה יכלה להישאר תחת כיבוש צבאי מצרי במקום ישראלי, ותעלת סואץ פעילה היתה עשויה למנוע את מלחמת יו"כ. רק שדיין מעולם לא נאבק על דעתו הנבונה, המקורית, היצירתית. יצחק (חקה) חופי הירשה לעצמו לשנות את הפקודה - כתב גביש בספרו - ולהקהות את האיסור להגיע לשפת התעלה. השאר הוא מנוד ראש היסטורי.

אלוף (מיל') שייקה גביש. לקרוא את ספרו - ולהתפלץ // צילום: משה שי

גם זהותו של הרמטכ"ל שנבחר לאחר חיים בר־לב ב־1972. דיין רצה בגביש. יריביו תמכו בדוד (דדו) אלעזר. מקורבה של גולדה מאיר השר ישראל גלילי אושפז בבית החולים. לפי "סדין אדום", אלעזר עלה אליו לרגל בהתמדה, אבל גביש סירב. דיין תמך בגביש, אך שוב לא נאבק למענו. פעם שאלתי את דיין כיצד הסכים שימנו רמטכ"ל בניגוד לדעתו. הוא משך בכתפו שגם עם אלעזר יהיה אפשר לעבוד, ובנימה של יהירות הוסיף כי ממילא הוא עצמו נמצא במקום.

אז באה מלחמת יום הכיפורים. וגם בעניין זה אפשר לומר כי השאר הוא מנוד ראש היסטורי. 

 

 אז זה היה מותר?

מה היה חטאו של מפקד גבעתי עופר וינטר? הוא גייס את האלוהים לעזרת צה"ל במלחמתו. בפקודת יום הוסיף "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" - וכמה חילונים כמעט טרפו אותו.

עד שהשבוע עיינתי בספרו הנ"ל של גביש "סדין אדום". בצרור התצלומים מופיעה פקודת יום שפורסמה בפרוץ מלחמת ששת הימים, וכך סיים אותה הפלמ"חניק החילוני: "ויהי ה' עמכם". אז, ב־67', הותר לגייס את האלוהים לעזרת צה"ל.

 

 בשירות הדמוקרטיה

 חשיפת מעשיו של עזרא נאווי ב"עובדה" היתה שירות עיתונאי חשוב. עכשיו כותש השמאל האנטי־ציוני את ד"ר אילנה דיין בשל יושרתה. מדוע יצא להגנת חופש הביטוי שלה כאשר נתבעה לדין (זוכתה) בפרשת סרן ר', אך לא הגן עליה עתה?

 מה שעושים עתה לאילה חסון גובל בלינץ'. מדברים בשעורים ומתכוונים לחיטים, מכים בה לא בגלל סימני השאלה שהציגה בחקירת נסיבות דריסתו של גל בק אלא מפני שחשפה עד דק את ההתנהלות העכורה של גבי אשכנזי ואנשיו. הפחדת עיתונאים היא מעש - מכוון או בלי שימת לב - שמחליש את נכונותם להיאבק, ומעיב על חוסנה של הדמוקרטיה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו