ופתאום אנחנו בגיל של ההורים שלנו. לא שמנו לב אבל אנחנו בדיוק שם. היינו טיפה עסוקים בעצמנו, והנה הגענו לגיל שלהם. לא ביקשנו להגיע לגיל הזה, אנחנו עדיין לא ממש מוכנים. עד לא מזמן היינו העתיד ופתאום אנחנו ההווה, ממש בואך העבר. ההווה, כמו חור ניקוז באמבטיה שדרכו יורדים המים, מחכה שנעבור דרכו לצד השני, אל הצד של המבוגרים, אבל אין צד של המבוגרים, יש רק צד של ההווה. כמו שמיכה מהילדות, מלווה אותנו ההווה כל החיים. וזה מאוד מוזר להיות בגיל של ההורים שלך, זה לא ממש מרגיש נוח, זה מרגיש קצת כמו גילוי עריות. אנחנו לא אמורים להיות בגיל הזה. לראיה - השאלה מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול עדיין רלוונטית בגיל 34 להרבה מאוד אנשים. ופתאום כשאנחנו בגיל של ההורים שלנו, אנחנו מבינים שגם ההורים שלנו פתאום בגיל של ההורים שלהם. ההווה הזה הוא חתיכת ממזר חסר כבוד אמיתי. ואז אתה מבין שאולי לא היינו צריכים להיות כל כך חמו-רים כלפיהם, אולי גם הם נבהלו כשהם גילו שהם בגיל הזה. אולי גם אותם תקף ההווה הזה בכל הכוח כשהיו לא מוכנים. אולי גם הם לא תיכננו שזה ייצא ככה, הרי גם הם היו באמצע החיים שלהם כשאנחנו הופענו, אף על פי שמבחינתנו הם תמיד היו שם. וככה יוצא שאנחנו בעצם בכלל לא דור העתיד - אנחנו דור ההווה. ההורים שלנו וההורים שלהם חיו בתקופה שבאמת העולם חווה שינויים קיצוניים שחייבו אותם להתייחס לעתיד בכובד ראש. על כתפינו הם רק הניחו את ההווה הזה. ופתאום אנחנו בגיל של ההורים שלנו, נזכרים איך הם אמרו לנו כשהיינו ילדים שבעתיד לא יהיו פה מלחמות ושכשנגיע לגיל 18 לא נלך לצבא. ועכשיו אנחנו הרבה אחרי צבא, מנסים להחזיק את הראש מעל המים, למי יש כוח להיות העתיד כשהוא מנסה לשרוד את היומיום? ההווה במדינה שלנו הוא כל כך אינטנסיבי ודורסני שזאת ממש פריבילגיה להיות "העתיד". אולי בגלל זה הילדים הם העתיד, למי מהמבוגרים יש את הכוח לזה? ופתאום העולם ששייך לצעירים לא ממש שייך לנו. אפילו אני, אף על פי שאני מרגיש תקוע חזק בגיל 16, לא ממש מבין מה הם אומרים ואת הביטויים המוזרים שלהם. מה אתה מתלונן כמו איזה חנטריש, אתם בטח מצקצקים בלשונכם... אבל לפני כמה זמן ניגשה אלי ילדה שביקשה להצטלם איתי. "בן כמה אתה-", היא שאלה בזמן שחייכנו אל המצלמה הסלולרית שלה. "34", עניתי. "איכסה, איזה זקן. אתה בגיל של אמא שלי", היא ענתה. כן, איכסה. * * * מייד רצתי וזינקתי על החול החם וסימנתי את הטריטוריה שלנו בחוף הסלע בבת ים. חוף הסלע נבחר בקפידה על ידי אמא שלי. הים של חוף הסלע מגודר בסלעים ולכן היה אהוד ביותר על החרדות שלה. היא חששה שנטבע, ניסחף לקפריסין או ניחטף בידי שודדי ים. אבא שלי השתרך אחרינו עם הצידנית ביד אחת, וביד השנייה הוא שמר שהכובע שלו לא יעוף לו מהראש. להבדיל מהיומיום, שבו חבש קסקט שחור, לים הוא חבש כובע מצחייה צה"לי, שפשוט נח על הראש שלו כמו תוכי על כתף של פיראט, תוכי שבכל רגע יכול לפרוש כנפיים ולעוף. אמא שלי פרשה סדין שהביאה מהבית, ואנחנו הנחנו על כל אחת מהפינות שלו את הנעליים שלנו, כדי שלא יעוף ברוח. "אוף, איזה נודניקית", אמרתי לאמא שלי כשראיתי שהיא מחברת עדשה למצלמה שלה. לא היה לי כוח לרגשנות שלה והחול הלהיט לי את הרגליים. "אויש, אל תעשה פרצוף", היא רטנה, ואני המשכתי לפזול לעדשה ולהוציא לשון. "אז לפחות תמרח את עצמך", היא הגישה לי את בקבוק קרם השיזוף הישן, שהיה בו יותר חול מאשר קרם. "אחר כך אני רוצה תמונה אחת עם כולכם...", היא ביקשה ואני הייתי כבר עמוק במים. לצד המחנה הקטן שהקמנו שכרנו שני כיסאות נוח, על אחד נח אבא שלי ועל השני אחותי. הם היו עסוקים בתכנון הפעם הבאה שנבוא לחוף הסלע, אז הם יביאו גיר לבן מהבית ויסמנו את כיסאות הנוח כמו שהמוכרים עושים וככה נוכל לשבת עליהם בחינם. אמא שלי הניחה את המצלמה שלה בחזרה בתיק הים והוציאה את קופסאות האוכל מהצידנית אחת אחת והניחה אותן על הסדין: קופסה עם אבטיח שחתכה בבית, קופסה עם מלון שהזמן בקופסת הפלסטיק הוורודה לא עשה עימו חסד ושקית קלחי תירס שבעיניי הם מאכל מיותר. בילינו בים עד שהשמש שקעה, ואחרי שקיפלנו את הדברים שלנו אמא שלי תפסה את המוכר של הכיסאות וביקשה ממנו לצלם תמונה משפחתית שלנו. "לא רואים כלום", אמר הבחור שברור שלא היתה לו סבלנות. "אין מספיק אור", פסקה אמא שלי בעצב ולקחה ממנו את המצלמה. "לא נורא, אמא, נצטלם פה ביומולדת הבא שלך", הבטחתי לה ונישקתי אותה על הלחי.
"שם!", אחותי הצביעה על שטח ריק יחסית מזבל ומאנשים.
בחזרה להווה
ופתאום אנחנו בגיל של ההורים שלנו, נזכרים בימים שהיינו ילדים והיינו העתיד • החיים כמבוגר במדינה שלנו כל כך אינטנסיביים, שלמי יש בכלל כוח להיות העתיד-
, עודכן