שלשום, בשעות הבוקר, נערך מדור הצילום של דובר צה"ל לצילום הרשמי של הרמטכ"ל החדש. אותו צילום שמצורף לעיתונים ונתלה בהמשך בבסיסי צה"ל וגם בחלק מהדוכנים בשוק. סט הצילומים כבר היה מוכן, גם הצלם והדרגות, אפילו מאפרת הגיעה במיוחד. רק דבר אחד היה חסר: רמטכ"ל.
לו נערך הצילום יממה קודם, היה צה"ל מחזיק בתיעוד נדיר - תמונה של יואב גלנט בדרגות רב-אלוף. ההחלטה לשלול מגלנט את המינוי חסכה ממנו גם את התמונה ואת ההשפלה שבצידה - עדות חיה לארץ המובטחת שאותה זכה לראות רק מנגד.
גם כך ספג גלנט כמות נכבדה של מכות - ביושרו, באמינותו, בשמו הטוב - שהותירו טעם חמוץ בפה; גם מי שסבור שהמינוי נמנע ממנו בדין, יסכים כי היה בשבועות האחרונים יותר מרגע אחד שבו נחצה גבול החדירה לפרטיות.
רשימת האחראים ארוכה, בראשה החשודים המיידיים, בסופה גם גלנט עצמו. חודשים הוא שתק, וכאשר דיבר זה היה מאוחר מדי. הוא שימר את הקרב עם הרמטכ"ל אשכנזי ועם דובר צה"ל בניהו, והתנכר לאלופים. במסיבת הפרידה של ראש המוסד דגן הוא ישב רחוק מהם, למסיבת הפרידה של בני גנץ הוא כלל לא הגיע. הקצינים ראו ונטרו. מעט מאוד אכזבה נשמעה במטכ"ל כאשר נודע כי בוטל מינויו.
גלנט משוכנע כי נכנע לאיתני טבע עצומים, שחברו יחדיו להרע לו: הרמטכ"ל, התקשורת, המבקר, היועץ. לכל אחד מהם הוא יכול היה בנפרד, אבל כאשר רעידת האדמה מתחוללת עם טייפון, צונאמי ומלחמה גם יחד אפילו הוא לא יכול לנצח. מכאן תסכולו, שמתודלק בידיעה שציבורית הוא כבר נשפט. אחד מידידיו אמר השבוע בכאב שבעוד 10 שנים, כאשר יעיינו בכרך של 2011, ימצאו אותו ביחד עם משה קצב ואהוד אולמרט.
גם אם יש בכך הפרזה, גלנט הוא האיש שלא מונה. ואהוד ברק הוא האיש שלא הצליח למנות. אינספור מילים כבר נכתבו על קסמו של ברק, שמצליח להעלים כל דבר שהוא נוגע בו. הפעם מי שנפגע זאת לא מפלגה אלא הצבא. אלמלא ראש הממשלה, היה ברק גורר את עניינו של גלנט לסיבוב נוסף בוועדת טירקל ולהתמודדות עצמאית בבג"ץ, אבל נתניהו החליט לחתוך.
לא לפני, לא אחרי
בשיחות ביניהם, ביום שלישי, כפה ברק על נתניהו את סיום כהונתו של אשכנזי ב-14 בפברואר. בדיוק ביום שנקבע, לא דקה קודם, כדי שלא ייאמר כי הדיח אותו ממניעים אישיים, ולא דקה אחר כך, כדי שלא להאריך לו אפילו בשנייה.
"אשכנזי מילא את כהונתו כפי שנקבעה על ידי הממשלה", אמר, והסביר את החלטתו בכך שלאשכנזי יש פגמים "אתיים, נורמטיביים ומקצועיים".
ברק סירב להסביר מדוע - אם אלה פני הדברים - הוא לא הדיח את הרמטכ"ל מזמן; מטרתו היתה להסיט את האש אל אשכנזי ולסדוק את תדמיתו (אשכנזי שקל להגיב מיידית אבל החליט להמתין; אפשר שיכנס מסיבת עיתונאים עם צאתו מלשכת הרמטכ"ל. טוב יעשה אם ישיב בה גם לשאלות שנותרו בפרשת מסמך הרפז).
אלא שברק, וגם נתניהו, לא העריכו את עוצמת הביקורת על מינוי רמטכ"ל זמני. סביר שגם יאיר נווה נע באי נוחות כאשר שמע על התפקיד שמייעדים לו בתיאטרון צה"ל. מן הסתם הוא גם היה מסרב, לו ניתנה לו הבחירה.
בניגוד לברק ונתניהו, נווה חי בקרב האלופים ושומע אותם. הם כועסים ופגועים. תמיד סיפרו להם שהמדינה והביטחון קודמים לכל. אז נכון שתמיד היו אינטריגות ומניעים אישיים, אבל כמאמר הקלישאה - כזה עוד לא היה לנו. ומה אם חלילה ייחטף עוד שבועיים חייל, או שחיזבאללה יתחרפן, או חמאס, ומה על השינוי האסטרטגי שאנחנו עומדים בפתחו, זה שמגיע מדרום, ומי בדיוק אמור לחפוף את נווה, ואת הרמטכ"ל שייבחר באופן קבוע-
בשיחות סגורות אמר השבוע נתניהו שלא היתה לו ברירה, נמאס לו מריבי ברק-אשכנזי, וחוץ מזה, הוא לא מאמין בחפיפות ארוכות. לטעמו, הקצינים הבכירים מכירים את האירגון.
עקרונית זה נכון, בשלושה סייגים: יש דברים שרק רמטכ"ל נחשף אליהם; אם הרמטכ"ל המיועד לא היה קודם סגן, יש לו חסר משמעותי בעבודת מטה; ברק עצמו, במנותו את גלנט בספטמבר, אמר שהוא מזדרז כדי לאפשר לו חפיפה ארוכה.
אז חפיפה ארוכה לא תהיה, אבל אמש נדמה היה כי נפתח חלון לאפשרות שחפיפה כלשהי כן תתבצע. מרד השרים שהחל ללבלב בסוגיית הרמטכ"ל הזמני, הוביל לדחיית ישיבת הממשלה ליום ראשון. סביר שנתניהו וברק ישיגו רוב, לא משום צדקתם, אלא בגלל ששרי הממשלה אדישים לנושא.
כדי למזער חלק מהביקורת ולהבהיר שמדובר בפרק זמן קצר, מתכוונים ראש הממשלה ושר הביטחון להביא לממשלה גם את שמות המועמדים לתפקיד. הרשימה תועבר ליועץ וינשטיין, שיתבקש לבדוק את כשירותם. מי שיימצא בו פגם, ייפסל.
לבער את ספיחי המסמך
הרשימה ידועה: נווה וגנץ, אייזנקוט, מזרחי ושמני, אולי עוד שם או שניים של אלופים במילואים שברק יביא. במצאי הזה - ובהינתן העובדה שבגלל המסמך ובגלל אשכנזי סיכוייו של אייזנקוט קטנים - גנץ הוא המינוי הטבעי ביותר: ותיק, מנוסה, מקובל במערכת ולא זקוק לחפיפה ארוכה.
המטלה הראשונה של מי שייבחר תהיה ביעור סופי של פרשת המסמך ונספחיה, והחזרת האמון של צה"ל בעצמו ושל הציבור בו. לצד זה הוא יידרש להוביל את השינוי האסטרטגי בתפיסת הביטחון של ישראל, פועל יוצא של אירועי השבוע החולף במצרים. אחרי שלושה עשורים של שקט מדרום, צריכה ישראל להיערך לאפשרות שתיפתח שם חזית חדשה.
רשמית מדברים אמנם על יציבות, אבל מאחורי הקלעים יש חשש גדול. צה"ל יצטרך לדרוש תוספת תקציב רב שנתית של כמיליארד וחצי שקלים למודיעין ולבניית מסגרות לוחמות.
השבוע החולף היה הראשון זה שנים שבו עיקר העיסוק לא היה באיראן: באגפי התיכנון, המודיעין והמבצעים, וגם בזרועות האוויר והים, עסקו בעיקר במצרים ובנגזרותיה. לכאורה, המומחיות של גלנט, שהגיע מהדרום, אבל גלנט היה עסוק בענייניו, ואשכנזי בפרידות.
וכך, אל מול האתגר החדש והמטריד, ואלה הישנים, נותר השבוע צה"ל ללא מפקד, ועם הרבה סימני שאלה מתי יצולם הרמטכ"ל ה-20 ומי זה יהיה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו