במחקר השואה כיום אפשר למצוא התייחסות לנושאים שנחשבו לטאבו, כאלה שהודחקו או הוסטו לשוליים במשך עשרות בשנים. אכן, החוקרים וההיסטוריונים כבר עסקו ביחסי אנשי האס.אס והאסירות היהודיות, בבתי הבושת שבמחנות הריכוז, ביודנראטים ובראשיהם, וביחסים הומוסקסואליים במחנות. ברם, עדיין נותרו נושאים רגישים לרוב.
במרכז הספר עומד נושא שטרם נחקר דיו, וזוכה עכשיו להתייחסות היסטורית נרחבת, המגובה בתיעוד עשיר מאוד: משפטיהם של יהודים, אזרחי מדינת ישראל, שהועמדו לדין בשנות ה־50 ובתחילת שנות ה־60, בעוון שיתוף פעולה עם נוגשיהם הגרמנים בגטאות ובמחנות הריכוז הנאציים. אמת, נושא זה כבר צץ ועלה לא פעם בעבר, אך "קאפו באלנבי" מאת חוקר השואה איתמר לוין מעניק לראשונה טיפול מעמיק ורציני. לוין הסקרן ניגש למחקרו בלא דעות קדומות, בלא אצבע מאשימה ומתוך כוונה כנה להאיר את הנושא, כפי שנחווה במציאות הקונקרטית של שני העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל הצעירה.
כחוט השני עוברת בספר סוגיה עקרונית, והיא שאלת ההגדרה של שיתוף הפעולה, המניעים, הגבולות והמשמעות המוסרית. יש להדגיש כי הגרמנים העמידו בפני היהודים דילמות מוסריות, שעסקו בחיים או במוות פשוטו כמשמעו ולעיתים בין גיהינום אחד למשנהו. הגבולות המוסריים והערכיים בסוגיה זו שבריריים ולעיתים מעומעמים. לוין יוצא מנקודת ההנחה, שלה אנו שותפים, כי בכל מקרה הפושע האמיתי היה הגרמני, והיהודי היה תמיד קורבנו. נקודת התחלה ומוצא שכזו מונעת מאיתנו, הקוראים, את היכולת השיפוטית והערכית בנושא שלפנינו.
כריכת הספר (יד יצחק בן צבי בשיתוף עם מורשת)
לוין ניצל לטובת מחקרו את היותו העורך המשפטי באתר חדשות ישראלי, המקנה לו בקיאות וידע באיתור תיקי משפטים, בניתוח פסקי הדין ובקריאה נכונה של חומר הראיות. הוא מצביע על העובדה כי בין אותם נאשמים - ששמם כבר לא אומר דבר למי שנולד בארץ בשנות ה־70 ואילך - אין מכנה משותף, וכי מעשי הבוגדנות וההתעללות שביצעו כלפי יהודים אחרים - אם אכן ניתן להגדירם כך - נובעים ממניעים אישיים שונים. מה שכן משותף לנאשמים הוא העובדה שכולם שימשו נושאי תפקידים, פונקציונרים (בלשון המחנות: Funktionshaeftling).
הגרמנים האצילו על האסירים במחנות מגוון תפקידים: החל מראש הבלוק, ה"בלוקאלטסטר", דרך הלבלר, ה"בלוק־שרייבר", והמנקים, ה"שטובנדינסט", וכלה ב"קאפו" - מונח שבבסיסו הגדרה ניטרלית לתפקיד של מנהל עבודה, העומד בראש "קומנדו", פלוגת עבודה שהגרמנים הטילו עליה ביצוע עבודה מוגדרת במחנות.
הקאפו הפך עם הזמן מונח בעל מטען וקונוטציה שליליים ביותר, לתיאור אסיר בעל סמכות המתעמר באחיו האסירים, יהודים כלא יהודים. בין נושאי התפקידים היו גם אסירים יהודים לא מעטים, ואין לשכוח שכל נושאי התפקידים בלא יוצא מהכלל היו אסירים בעצמם, אך בעלי פריבילגיות וטובות הנאה. חלקם ניצלו את כוחם לרעה, אך היו נושאי תפקידים, לרבות קאפו, שהשתדלו להיטיב עם האסירים ולהקל ולו במעט את תנאי חייהם הקשים.
לוין בדק בקפידה כל תיק ותיק, עיין בחומר העדויות והראיות, בפסקי הדין ובגזרי הדין, והסיק שהמשפטים התנהלו כולם כמשפטים פליליים לכל דבר ועניין, כשהרקע המוסרי, הרגיש והמורכב אינו המרכיב הדומיננטי או המכריע בהם. אמנם, השופטים שוזרים בגזרי הדין התבטאויות המנסות להתמודד לפחות חלקית עם מורכבות העבירה, אך את גזרי הדין חורצים השופטים כולם לפי חומר הראיות היבש, על פי הספר, לא פחות - ולא יותר. צודק לוין בקובעו כי לא הכל שפיט ולא לכל שאלה יש פתרון משפטי.
בסגנונו המרתק לוקח אותנו המחבר דרך המשפטים שנחרתו בזיכרון הקולקטיבי של ישראל הצעירה. למשל, משפטו של משה פוצ'יץ, שוטר בגטו ובמחנה אוסטרוביץ; משפט אלזה טרנק, בלוקאלטסטה בבירקנאו ועוד רבים אחרים.
גולת הכותרת טמונה במשפטיהם של יחזקאל אינגסטר, אחראי בלוק במחנות גריידיץ, פאולבריק ורייכנבך, המשפט היחיד שהסתיים בגזר דין מוות, אך הומתק לאחר כך, ומשפטו של המוסיקאי הירש ברנבלט, שהיה שוטר בגטו בנדין: "...בלחץ של הימים ההם שונו מושגי המוסר וערכיו, ואנשים קטנים, משכילים וחביבים כאלה (כמו ברנבלט), לא מאסו בעוגן הצלה, אף אם היה כרוך בו ההכרח לתת יד למסירת אחיהם היהודים לידי הרוצחים הנאציים... מעשי הצלה בודדים (של ברנבלט) לא מבטלים את האשמה שבמתן היד למסירת אלפים לשלטון העוין".
המשפטים משקפים היטב את האווירה הציבורית בארץ בשנים אלו: תסכול ואשמה שנובעים מחוסר היכולת לשנות את מימדי השואה ואת תוצאותיה; תשוקת הנקם האדירה, שהופנתה לכיוונים לא נכונים; וטשטוש מושגים בין הרוצח לקורבנו - אלה שימשו מעין קתרזיס לזעם המבעבע בציבוריות הישראלית והיהודית, ולמותר לציין, שהעמדת הנאשמים לדין לא פתרה בעיה זו של תסכול כלל ועיקר. הקתרזיס, החלקי לפחות, יגיע באפריל 1961, עם פתיחתו בירושלים של משפט אדולף אייכמן, המסמן עידן חדש בתודעת השואה בחברה הישראלית.
לוין ראוי לשבחים: הוא לא הותיר אבן על אבן והתאמץ לחשוף את התמונה המלאה של נשואי מחקרו. עיסוקו כעיתונאי היקנה לו כישרון כתיבה, ובחלקים ניכרים נקרא התמליל כרומן מתח בלשי. השילוב בין ההיסטוריון לעיתונאי הניב יצירה מרתקת, חשובה ובעלת עוצמה.
את המחקר עב הכרס מסכם לוין כך: "...המשפטים שתוארו בספר הוכיחו שלעם היהודי יש עוז מצפוני כדי להפנות זרקור גם פנימה, כלפי מי שבגדו באחיהם בשעת צרה, ולא רק החוצה, כלפי הרוצחים ומשתפי הפעולה והעומדים מן הצד. עוד הוכח כי לשופטי ישראל יש עמוד שדרה כדי להבדיל בין האשמים לזכאים גם לגבי תקופה נוראה זו".
*הכותב הוא היסטוריון לחקר השואה
קאפו באלנבי - העמדת יהודים לדין בישראל באשמת סיוע לנאצים / איתמר לוין
יד יצחק בן־צבי; 573 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו