בלכתו ציווה את החיים

אהוד ברק הציל את מפלגת העבודה. אמנם הוא ניסה להרוג אותה בדרך, אבל מה שיצא לו באמת זה תרומת איברים אדירה למפלגה הגוססת. לפי דעתי, אם תבדקו טוב, בכיס הז'קט של אהוד יש כרטיס אדי. כן, הטור הזה יכיל הרבה מילים כמו מוות, גסיסה וקטרקט, כי בכל זאת מדובר במפלגה זקנה.

בלכתו אהוד ברק ציווה למפלגת העבודה את החיים. אהוד ברק הוא סמן מאוד מובהק להידרדרות הפוליטיקאים בישראל. אמנם הוא לא יושב בכלא ולא נראה שהוא בדרך לשם (עדיין לא. נדמה לי שכמה מחבריו למפלגה הזקנה מחטטים עכשיו בהרבה מאוד פחים), אבל פשעו הגדול הוא ההתנתקות מהאנשים שאותם הוא היה אמור לייצג. לראיה העמידה החד-משמעית מאחורי איש לא חד-משמעי, אחד יואב גלנט שלווילה שלו יש ברית ערים תאומות עם כוויית סיטי (גם גדול וגם מכוער).

הטובה הגדולה שאהוד ברק עשה למפלגה היא קודם כל פינוי המקום שלו. עכשיו הוואקום הזה, שהיה גם כשהוא נכח, יצטרך איכשהו להתמלא, ואם אנחנו בני מזל מישהו ראוי יבוא ויתפוס את המקום הזה, אולי שלי יחימוביץ', אולי. אולי עמרם מצנע ואולי מישהו חדש. אולי. הלוואי.

באותה מידה שאהוד ברק הקים מפלגה חדשה, הוא היה יכול להצטרף לליכוד. אבל הוא לא הצטרף לליכוד כי הוא יודע שגם שם אנשים מחכים לו בסיבוב, אז הוא בסך הכל האריך את הסיבוב שלו. אבל לצערו, סוף הדרך הפוליטית של אהוד ברק קרוב מאי פעם.

הוספת עוד מפלגה על קו האמצע הפוליטי היא דבר מיותר. אם לא שמתם לב, אנשים לא ממש ששים להחליף מפלגה כמו שהם לא מחליפים קבוצת כדורגל. מה שאהוד ברק עשה דומה למה שקרה במכבי תל אביב בכדורגל. כל מי שהוא אוהד הפועל תל אביב אמיתי בכה על היום שבו נמני עזב את מכבי. בטח ככה מרגישים גם כל אוהדי הליכוד. גם בחירת השם עצמאות למפלגה החדשה מפספסת את המטרה. עצמאות? על שום מה? איפה היה אהוד ברק כלוא?

אהוד ברק מזכיר לי את הבדיחה הזאת על האיש שגילה שיש לו גידול על האף. הלך לרופא ראשון שאמר לו חייבים לכרות את האף. הלך לרופא שני, אמר לו חייבים לכרות את האף. בסוף סיפרו לו על רופא סיני זקן שחי בהר. הלך אליו, טיפס על ההר. בדק אותו הרופא הסיני ואמר, לא צריך לכרות, ייפול לבד.

* * *

לא הבנתי למה אבא שלי מודאג. הגענו אל פתח הבניין שבו היתה העבודה החדשה שלו, אצל מיליארדר בריטי שקנה עיתון ורצה שאבא שלי יערוך אותו. זה היה הבניין הגדול במרכז העיר והוא היה בנוי בצורה ממש מוזרה. מבחוץ נראו הקומות שלו כמו פרוסות לבנות של לחם המונחות זו על זו, וחשבתי לעצמי שמי בכלל מי קורא לבניין על שם יבשת. אבל לעומת הבניינים המיושנים והאפורים שבהם הוא עבד קודם, כל שינוי התקבל אצלי בברכה.

הלכנו דרך הלובי המואר של הבניין, עלינו במעליות המוכספות והרחבות ואפילו המאוורר במעלית קירר באופן אמיתי ולא רק השמיע רעש מיותר ומלחיץ. אבל אבא שלי נראה מודאג. הוא אמנם ניסה לחייך פה ושם, אבל בעיקר נראה מודאג. את הסיגריה הוא הצית מיד כשדלתות המעלית נפתחו ואנחנו נפלטנו אל המסדרון. כשאבא שלי היה מודאג הוא היה מעשן בכל מקום - במוניות, בשירותים, במסדרון, במטוס, בחדר השינה.

"המסדרונות פה על הכיפאק", ניסיתי לרומם את מצב הרוח.

"אנחנו בקצה שלו", הוא הצביע לכיוון דלת זכוכית שניצבה בסוף המסדרון וכיבה את הסיגריה באחד העציצים.

להבדיל מבנייני העיתונים שבהם הוא עבד בעבר ושעבדו בהם רק עיתונאים, בבניין הזה עבדו כל מיני אנשים בכל מיני עבודות, והיתה שם גם שגרירות של מדינה שאת השפה שלה לא הכרתי וגם לא את הדגל, אז נקרא לה רומניה, כי זה מה שאבא שלי אמר לי כשנכנסנו לבניין. אבל אני חושד שגם הוא לא ידע.

כשנכנסנו למשרד, האנשים שבו היו עסוקים בסידורו. ארגזים ורהיטים היו פזורים בפינות החדרים. כשאחת המזכירות הבחינה באבא שלי, היא אספה את כולם ומזגה קצת יין אדום לכל הנוכחים שהחזיקו בהתרגשות כוסות חד-פעמיות.

המזכירה, שהיתה בחורה מבוגרת ונאה, מזגה לאבא שלי כוס יין מלאה מדי. אחר כך היא מזגה גם לי וקרצה אלי, כאילו לא הייתי בהרמות כוסית קודם לכן.

אבא שלי נשא כמה מילים ובירך את הבוס הבריטי החדש של כולם וסיים בכמה מילים על דרך חדשה וחזון. אחרי שכולם התפזרו נכנסנו לחדר של אבא שלי, והוא שוב חזר להיות מודאג ושוב הצית סיגריה.

"אני לא מבין למה אתה כל כך מודאג, אמרתי לך שלא תהיה לך בעיה להשיג עבודה חדשה", אמרתי בזמן שעברתי על ערימת מגזינים באנגלית, מקווה שיהיה שם "פלייבוי".

"לך תדע, אי אפשר לדעת. עוד שבועיים המיליארדר הבריטי הזה עוד ייפול מאחת הספינות שלו לתוך הים, והלך על כולנו", אמר אבא שלי בחצי חיוך והדליק סיגריה.