בקיץ 2002 פירסמה הסוכנות לפיתוח של האו"ם דין וחשבון שהיכה בהלם את האליטות בעולם הערבי. עשרות אקדמאים ומומחים, כולם ממוצא ערבי, חיברו דו"ח על "מדד הפיתוח האנושי", שבו קבעו שמדינות ערב, מהמפרץ ועד לצפון אפריקה, מפגרות אחרי רוב מדינות העולם כמעט בכל תחום אפשרי, וכי הדבר נובע משלושה גורמים עיקריים: היעדר חופש, אפליית נשים ונחשלות בצבירת ידע.
התוצאות הוצגו ללא כחל וסרק: עוני נרחב, תל"ג זוחל, תמותת תינוקות גבוהה, תוחלת חיים קצרה, אנאלפביתיות רחבת היקף ומטען תרבותי דל עד כדי בושה: מספר הספרים שתורגמו בעולם הערבי באלף השנים האחרונות שווה למספר הספרים שתורגמו בספרד במשך שנה אחת בלבד. בנוסף לכל, כמחצית מהצעירים בעולם הערבי הביעו בסקר את רצונם להגר למקום אחר לגמרי.
מאז הוצאו עוד חמישה דו"חות כאלה, כשבאחרון שבהם, שהוצא בשנת 2009 וחובר על ידי כ-100 אקדמאים ערבים, נעשה ניסיון להבין מדוע שום דבר לא התקדם מאז הדו"ח הראשון. המסקנה העיקרית היתה שבמדינות ערב יש היעדר מוחלט של "ביטחון אנושי", בשל מגוון רב של גורמים, ובהם התפוצצות אוכלוסין, מעבר מואץ לחיים אורבניים, דיכוי פוליטי, אלימות נגד נשים, סחר בבני אדם, פער בהכנסות, חוסר תעסוקה, רעב, מערכות בריאות כושלות וגם מלחמות וכיבוש זר.
החידוש הגדול בדו"חות היה בכנותם: המחברים לא התפתו להטיל את האחריות למצבה העלוב של האומה הערבית על המעצמות הקולוניאליות או על ארה"ב, ואפילו לא על הסכסוך הישראלי-ערבי. הם התחמקו אמנם מהתייחסות ישירה לשאלה הרגישה של הקשר בין האיסלאם למצב שנוצר, והותירו את דעתם בין השורות, אבל את האשמים העיקריים לא היה כל קושי לזהות: המשטרים הערביים המושחתים, הכוחניים והלא-דמוקרטיים.
כאשר פורסם הדו"ח הראשון, שנה אחרי פיגועי 11 בספטמבר, הוא נתפס כנדבך נוסף בבניית הק-ייס של הנשיא ג'ורג' בוש למען הדמוקרטיזציה, שבין היתר תדביר את מדגרת הייאוש ממנו שואב אוסאמה בן לאדן את מתנדביו. זה הסתיים, כידוע, בקול ענות חלושה, גם בשל ניצחון חמאס בבחירות שהתקיימו בעזה בינואר 2006 והקשיים בהנהגת דמוקרטיה בעיראק הכבושה, אך חשוב מכך, כי אמריקה גילתה שהיא זקוקה לכל אותם משטרים מאובנים, אוטוקרטיים ומדכאי זכויות-אדם כדי להילחם "בלי בג"ץ ובלי בצלם" בתנועות האיסלאמיות הקיצוניות שאיימו עליה. כפי שעשתה מאז שנות ה-50, כשאספקת הנפט הוגדרה כאינטרס אסטרטגי חיוני של ארה"ב, וושינגטון שוב ראתה בתמיכה במשטרים הערביים השמרניים כורח בל יגונה, גם אם אלה אינם מתנהלים על פי אמות המידה של האבות המייסדים של אמריקה.
זה איפשר לשליטים הערבים לקרוא וגם לאפסן את הדו"ח של סוכנות הפיתוח של האו"ם ולהמשיך לבצר את שלטונם תוך תשלום מס שפתיים לדמוקרטיה. אצל הצעירים הערבים - ששיעורם באוכלוסייה גבוה בהרבה מאשר ברוב מדינות העולם, וכך גם אחוזי האבטלה בקרבם - התסכול והזעם על השארתם בשוליים הגיעו לנקודת רתיחה, כפי שניבאו מחברי הדו"ח של האו"ם, וכעת הם ניצבים ברחובות תוניסיה ומצרים ומי יודע היכן עוד, בניסיון למגר את המשטר.
כ--י רו-ח? י-ז-ר-עו? ו-סו-פ-ת-ה י-ק-צ-רו-, נכתב בספר הושע. הטורנדו שמפלס את דרכו כעת בצפון אפריקה מתכוונן על המנהיגים האנכרוניסטיים, שהתעלמו מן הכתובת על הקיר, והיא תפגע גם בארה"ב, שתמכה בהם, אם לא תדע לנווט את דרכה בתבונה מעכשיו והלאה.
מודל אזורי
מי שהתגלתה השבוע כאי של יציבות בתוך ים ערבי סוער היתה דווקא הרשות הפלשתינית, שתושביה לא יצאו מגדרם לנוכח המתקפה הזדונית והמסולפת של רשת "אל-ג'זירה", שניסתה לצייר את מנהיגי הפלשתינים כבוגדים ומשת"פים. אחת הסיבות לכך, כך נראה, היא הצלחת מאמציו של ראש הממשלה פיאד להביא לצמיחה כלכלית ולביטחון אישי ואנושי, על פי המרשם של מחברי הדו"חות של סוכנות האו"ם לפיתוח.
הלקחים מהגילויים של "ניירות פלשתין" הם, כמקובל אצלנו, בעיני המתבונן. דוברי הימין, בלוליינות אינטלקטואלית ראויה להערצה, הצליחו לתרגם את הרצינות והפרגמטיות שמפגינים הנושאים ונותנים הפלשתינים בפרוטוקולים של "אל-ג'זירה" - ובכלל זאת את הסכמתם להתפשר על זכות השיבה ולשרטט מחדש את גבולות ירושלים - לעוד הוכחה ש"אין עם מי לדבר". אחרים יכלו לפרש את ההתנהלות הפלשתינית כסימן להשלמה עם הצורך ב"ויתורים כואבים" וכעדות לבגרות מאוחרת, אפשר לקוות, שאולי תשפיע לחיוב גם על העולם הערבי הסוער.
הכל בידי אללה
את הוויכוח הפוליטי של העשורים האחרונים אפשר לאפיין כסיבוב נוסף בעימות הפילוסופי עתיק היומין בין אסכולת הדטרמיניזם למאמינים ברצון החופשי. הראשונים טוענים שידם של הקיצוניים בעולם הערבי תמיד תגבר, ולכן אין הצדקה לוויתורים מצידנו, בעוד הצד השני סבור שמנהיגים אמיצים ונחושים יכולים לשנות את מהלך ההיסטוריה, כפי שהוכיחו, למשל, אנואר סאדאת ומנחם בגין.
ההתגוששות המובהקת בין שתי תפיסות עולם אלו התקיימה בממשלות האחדות הלאומית בשנות ה-80, בין יצחק שמיר הדטרמיניסטי (הים הוא אותו ים) לבין שמעון פרס האקטיביסט הבלתי-נלאה. הסכמי אוסלו, הנסיגה מלבנון וההתנתקות מעזה היו כולם תוצר של מהלכים ישראליים יזומים, אך לאחר מה שנתפס בציבור ככישלונם, נדמה שגישתו הפטליסטית של שמיר מושלת עתה בכיפה.
כך לגבי ההשתלטות של חיזבאללה על לבנון, שנתפסת כגזירה משמיים שאין מה לעשות נגדה חוץ מלהתכונן למלחמה - ולא היא. ישראל יכלה, ועדיין יכולה, לשנות באורח רדיקלי את המצב האסטרטגי בגבולה הצפוני על יד נקיטת יוזמה מדינית החלטית מול סוריה שתעצור את המכבש האיראני, תשמוט את הקרקע מתחת לרגלי חיזבאללה ותחזיר את המטוטלת המזרח תיכונית מההקצנה שאליה היא נעה עכשיו.
לשם כך צריך החלטה נחושה ליטול את גורלנו בידינו, למרות המחיר הכבד הכרוך בכך, כפי שממליצה הצמרת המודיעינית והביטחונית של ישראל, אבל אנחנו מעדיפים לראות את עצמנו כקורבנות של נסיבות שאין לנו עליהן שליטה, תכונה שאותה ירשנו, כך נראה, משכנינו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו