במספרים מוחלטים, אהוד ברק זכה ליותר קולות מכל אדם אחר בתולדות הפוליטיקה הישראלית. 1,790,020 ישראלים הצביעו עבורו במאי 1999, מאה אלף יותר משהצביעו עבור אריאל שרון ב-2001. נכון, מדובר בבחירות ישירות, ובכל זאת: ברק קיבל יותר קולות מדוד בן-גוריון, גולדה מאיר, מנחם בגין או יצחק רבין. הוא במקום הראשון.
ברק גם מחזיק בתואר אלוף הספרינטים לראשות הממשלה. הוא השתחרר מצה"ל ב-1 בינואר 1995, נבחר לכנסת בחלוף שנה וחצי ונשבע אמונים כראש ממשלה שלוש שנים מאוחר יותר. לרבין, גיבור ששת הימים שזכה מן ההפקר של מלחמת יום הכיפורים, נדרשו תשע שנים כדי לקפוץ לראשות הממשלה. לבנימין נתניהו לקח שמונה שנים להגיע מהאו"ם למשרד ראש הממשלה בירושלים. ברק הקדים את כולם, ובהרבה.
הוא "החייל המעוטר ביותר בתולדות צה"ל", כידוע, (אף שיש אחרים הטוענים לכתר) שנמשח למלוכה עוד בהיותו קצין צעיר: כשהייתי בצבא, והוא עוד בסיירת, הצביעו עליו כמי שלבטח יהיה רמטכ"ל, אולי גם ראש ממשלה. אני זוכר את ההתרגשות שאחזה בחיילי השריון בשבוע הראשון של מלחמת יום הכיפורים כשנודע שברק האגדי מסיירת מטכ"ל חזר מחו"ל כדי להוביל גדוד שריון בסיני; אם סופרמן בכבודו עצמו היה מגיע לחזית בחליפת גיבורי-על, ההתרגשות לא היתה רבה יותר.
אלו הן רק דוגמיות, כמובן, מביוגרפיה ייחודית של אדם שרק הציפיות האדירות ממנו האפילו על הישגיו המרשימים בפועל, ורק האכזבות הקשות ממנו גדולות מהתקוות האדירות שנתלו בו. בעיני רבים, ברק הוא החלום ושברו: מסמל של אומץ, אינטליגנציה ותחכום, הפכה הפרסונה הציבורית שלו לדמות של אטימות, נהנתנות וציניות אין קץ; מגיבור של סבנה, אביב נעורים ומבצעים עלומים - הוא עבר מטמורפוזה לקומבינטור של סוויטות, אקירוב ועוזרת פיליפינית.
שונאים אותו לא רק בגלל מה שהוא, אלא גם בגלל מה שהוא מייצג: את המעבר מהמקום שבו היינו למקום שאליו הגענו, את הפער בין מה שרצינו להיות לבין מה שנהיינו. בפסיכולוגיה קוראים לזה "השלכה": מנגנון הגנה שבו האדם משליך על אחרים את התכונות השליליות של עצמו. עבור ברק, זהו ההסבר המרכזי לצניחתו בדעת הקהל, לגלישתו מאהדה למיאוס.
במדינת הגמדים
רק רואה את עצמו - בהפוך על הפוך לסנטימטרים בפועל - כענק מוקף ננסים, כגוליבר עטוף גמדים, (כמו בגירסה החדשה והלא מוצלחת במיוחד של סיפורו, בכיכובו של ג'ק בלאק, המוקרנת בימים אלה בקולנוע.) רוב האנשים הם לברק כפי שהבריטים/הליליפוטים היו לסופר ג'ונתן סוויפט במאה ה-18: "אנשים קטנים, קטנוניים, כפויי טובה ובוגדניים, המנהלים מלחמות עקובות מדם על הבלים", כפי שנכתב בוויקיפדיה.
כך פוטר ברק את מבקריו - בפטרונות, באדנות ובזלזול ששומעיו קולטים היטב. הם - השמאל העמוק, הפוסט-ציונים, העיתונאים השטחיים, הפוליטיקאים החנפנים, המתנחלים ההזויים, היועצים הקטנוניים, האנשים הפשטניים - פשוט אינם מפותחים דיים כדי לקלוט את האבחנה החדה, את המסקנה הבלתי-נמנעת, את המעשה הנחרץ. גם כשהוא מאבד שלטון, מרסק מפלגה, מבזבז הזדמנות, יוצר מבוי סתום אסוני או הופך לאדם השנוא במדינה - זה תמיד אתם, הם, אנחנו, כולנו, אבל לעולם לא הוא. לעולם לא.
כשלוחצים אותו אל הקיר - שהרי ב"מבחן התוצאה" שלו ציוניו אינם מן המשובחים - הוא מסכים לזרוק עצם, תמיד אותה עצם, על כך שלא טרח די הצורך, לא ליטף די אגואים, לא הלך למספיק בר מצוות או חתונות, לא השתעבד כנדרש לגחמותיהם ולקטנוניותם של אלה שנטשו אותו, אלה שאינם מבחינים בין עיקר לטפל, אלה שתמיד משתנים ובכל זאת נותרים ננסים אפסים.
במרכז הבמה
וא הרי כבש בעור של זאב, או להפך, ימני שמאלן או שמאלן ימני, קשה להחליט, מתנגד להתנחלויות שמאפשר להן לפרוח, מפנה מאחזים שהופכים אצלו לקבע. הוא מוכן להחזיר את הגולן, לחזור לגבולות 67' ולחלק את ירושלים, אבל הוא מתעב דווקא את אלה שמסכימים איתו; הוא מזהיר מפני דרום אפריקה ואפרטהייד - אך מאפשר את מסע הציד נגד אלה ששותפים לדעתו. הוא היה פעם הגיבור השמאלן החביב על הימניים, והימני החביב על השמאלנים, אך מאז התהפך המצב, והימין האידיאולוגי רואה בו ותרן חסר אחריות והשמאל הקנאי רואה בו מכשיר-שרצים מדופלם, והציבור הרחב מזהה אותו, עכשיו יותר מתמיד, עם התמכרות לכיסאולוגיה בסדר גודל של ענקי המפלגה הליברלית של פעם, יורשו הרוחני של יוסף בורג הנצחי, הז-ל-יג בכל קבינט.
הוא היה מוכן לשרת אצל אריאל שרון בליכוד ואצל אהוד אולמרט בקדימה והוא מתייצב עכשיו בראש סיעה ביזארית למדי אצל נתניהו, עם ארבעה שרים ועוד הרבה תופינים על חמישיית חברי כנסת, ומבעד לשחוק בחיוך ולבוז שבעין אפשר להבין שזה אנחנו, חברים, ששוב לא מבינים.
לא מן הנמנע שברק, למרות מעמדו הרם והישגיו הלא מבוטלים, הוא ההחמצה הגדולה של דורנו, שלו וגם שלנו. איש אמיץ, משכיל, חד מחשבה, בעל כושר החלטה ויכולת שכנוע שסך כל חלקי אישיותו המורכבת, באופן טרגי למדי, מכריעים את איכות תכונותיו הנדירות. השבוע, כשהידרדר לשפל חדש, חלפה בראשי מחשבה שאולי תנעם לו עוד פחות מקיתונות השנאה והטינה שספג: שבכל זאת יש בו משהו, לא תאמינו, מעורר רחמים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו