לא נרדמת תל אביב

שישי: מחסומים בחושך

כמה שעות לאחר הפיגוע ברחוב דיזנגוף, והחושך נפל על תל אביב. בתי העיר אולי לא סובלים מהפסקות חשמל כמו השכנות מהשרון, אבל רחובותיה דווקא כן - תוצר של הזנחה מקומית או סנקציות של חברת החשמל, איש לא באמת מברר כאשר הסירנות מפלחות את הלילה. 

מחסומים בחושך, תחת שמיים בוכים, מבקשים לברר לאן כל אחד נוסע ולאן אחר הולך. ברחוב הירשנברג, חלק ממסלול הבריחה של המחבל נשאת מלחם, הדלתות היו עדיין נעולות והתריסים מוגפים. כתבי המשטרה רצו אחרי השוטרים שרצו אחר האזרחים שרצו הביתה. המפכ"ל החדש, רוני אלשיך, עוד לא קיבל 100 ימים של חסד וכבר "זכה" בפיגוע הגדול ביותר שידעה תל אביב ב־20 השנים האחרונות. 

המחבל הצליח להימלט מידי השוטרים, והלחץ התקשורתי גרם לכך שאלשיך מיהר לאמץ את שיטות השב"כ והרחיק במהירות את אנשי התקשורת ממקום הפיגוע. הם, מצידם, עלבו בו ובפקודים שלו כבר בעיתונים של יום ראשון, מה שהתחיל משחק של חתול ועכבר לאורך כל השבוע, שבשיאו החליטו במשטרה להפיץ אינפורמציה רק דרך הרשת החברתית פייסבוק ולא דרך הכתבים. 

ובעוד הקרב התקשורתי מתלהט, תל אביב, מצידה, היתה עסוקה בטיפול בהנגאובר מחגיגות ראש השנה האזרחית, אבל גם יצאה לבלות בשישי הגשום, כמה שעות לאחר הפיגוע. אדיר מילר הופיע באותה עת בהיכל התרבות ולא נרשמו ביטולים, הסרט החדש של סילבסטר סטאלון מילא את בתי הקולנוע. החיים נמשכו, גם אם לא כרגיל.

 

שבת: מישהו יודע מה קרה?

 

אבל בשבת בבוקר, כשהשמש רק עלתה והסתתרה מהר מאוד מאחורי העננים, המתפללים בדרך לבתי הכנסת באזור רחוב ארלוזורוב ביקשו לדעת: "מישהו יודע מה קרה? תפסו אותו?" זו היתה תחושה מוזרה, בעידן הסמארטפון, בעיר ללא הפסקה, שחייבת להיות מעודכנת אונליין. 400 מטרים משם, בבית הקפה של רשת בראסרי, מוצרים טריים הגיעו זה עתה מהמאפייה. התור לא ארוך במיוחד. לפני שלוש דקות תוחקרנו על ידי מתפללים האוחזים בידם טלית, עתה אנו נתקלים ברוכבי אופניים שסיימו את רכיבתם המוקדמת, אוחזים בכריך עם גבינה ונקניק. גם הם רוצים לדעת מה קרה. 

מרכז שוסטר ברמת אביב // צילום: קוקו

ההליכה הקצרה של שבת בבוקר מספרת את הסיפור כולו של תל אביב, שאולי סופר כל כך הרבה פעמים אבל בכל פעם מחדש מבהיר את הייחודיות שלה: דתיים וחילונים, יהודים וערבים, מוצאים מקום לכולם גם בשעה קשה במיוחד שידעה העיר. "הגשם", יגידו במקומות הבילוי במוצאי שבת, "השאיר את המשפחות בבית". כולם נהנים לשקר לעצמם מדוע העדיפו לצפות בחדשות בבית דווקא בערב החופשי היחיד בשבוע. 

 

ראשון: לשלוח את הילדים?

 

בשעה שש בבוקר ציפצפו הסמארטפונים ברחבי העיר. קבוצות הווטסאפ של ההורים המודאגים עסקו רק בשאלה אחת: האם בטוח לשלוח את הילדים לגנים ולבתי הספר? 

לעיתים נדמה שגן הילדים עצמו, על ילדיו, גננותיו ומתקניו - מתקיים הלכה למעשה בתוך קבוצות החברים הווירטואליות הללו. בימי שיגרה דנים שם מה למרוח בכריך של ארוחת עשר, או בלקחים ממסיבת חנוכה שחלפה. הפעם המסרים היו אחרים; אב אחד מסר שהתקשר לעירייה, אם מודאגת אחרת שאלה אם ההורים האחרים לא חושבים שהשומר בכניסה מבוגר מדי. בסוף, במשאל ווטסאפ מהיר, נראה שהפחד ניצח, לפחות בשכונות עבר הירקון: פחות מ־50 אחוזים מן ההורים שלחו את ילדיהם לבית הספר אליאנס, שבחצרו נמצא הטלפון שבו השתמש המחבל. 

מי שכן הגיע ללימודים, פגש שוטר בכניסה לחצר. הילדים עצמם לא באמת מתרגשים. בחמש השנים האחרונות המשטרה וכוחות הביטחון הפכו לחלק מהנוף האורבני: פעמיים בגלל הטילים והאזעקות, ופעם בגלל הטרור המשתולל. השוטר הוא לא אטרקציה מיוחדת, אבל ההורים משדרים בהלה: "אני רצה במהירות הביתה; אם אתם רוצים, תבואו אלינו", אומרת לנו אמא שאספה את הילד מהגן הסמוך. 

אבטחה מוגברת בכניסה לאחד מבתי הספר בתל אביב, השבוע // צילום: יהושע יוסף

גם נוכחות הילדים בחוגים, אחר הצהריים, היתה השבוע דלה במיוחד. "הפחד הגיע לתל אביב, אין בכלל ספק", אומר יגאל, אב לשניים. "הדיבורים הללו על בועה הם שטויות במיץ עגבניות. כל המדינה נמצאת בסכנה כל הזמן ולא נראה שום פתרון באופק - אז מה זה משנה איפה אתה גר. הממשלה מוכרת לנו שתאונות דרכים מסוכנות יותר, אבל בפועל חצי תל אביב משותקת ומפוחדת - וזה לא בגלל תאונות דרכים".

במרכז שוסטר ברמת אביב אנחנו נוחתים לפרלמנט הקבוע. משה וחבריו, בעשור השמיני לחייהם, מחייכים למרות הדאגה: "עברנו בחיים שלנו הרבה ואני עצמי שירתי בגולני, אז קשה להפחיד אותי", אומר משה, "אבל חבל לי על הילדים והנכדים שלי, שגרים באזור ולא יוצאים מהבית כי הם פוחדים". 

לשיחה מצטרפת שירה, צעירה שמתגוררת ליד מרכז שוסטר, שבו עבד המחבל בחנות הירקות המקומית. "ברור שהכרנו אותו, כולם הכירו אותו", היא אומרת, ומבהירה: "הוא מכיר כאן את כל הסמטאות ואת הכניסות האחוריות. האזור הזה נשאר בעוצר, כי הוא יכול להסתתר פה בשכונה ימים שלמים. אנחנו בלחץ; אתם חושבים שאנחנו רגילים למסוקים מעל הראש שלנו כל הלילה? אנחנו לא גרים בשטחים. זה שיש פה כמות ניידות אדירה מלחיץ אותנו ואת הילדים". 

אחר כך הטלפון של שירה מצלצל. על הקו: המנהלת של בית הספר היסודי של בנה, שמבקשת שתבוא לאסוף את הילד אף שזו רק תחילת היום. "רק שלושה ילדים הגיעו היום ללימודים", אומרת המנהלת. 

 שני: הפרנויה בשיאה

כבר בבוקר ברור לכולם שתל אביב איבדה את זה. הפחד השתלט גם על האופטימיים והוותיקים ביותר. מזג האוויר קר במיוחד, שוטרים מסתובבים בחצרות בתים ברחובות שקטים במיוחד, והכל מרגיש פרנואידי למדי. גם מוקד 100 של המשטרה מדווח על פעילות מוגברת, על חשדנות מואצת של האנשים. 

בבוקר, חיילת מבסיס בצפון העיר דיווחה שראתה מישהו שדומה למחבל באזור הבסיס; עשרות שוטרים הגיעו למקום בתוך דקות מספר. "שכל הבסיס ייכנס לכוננות", ציווה אחד מהם על הש"ג המנומנם בכניסה. "בקושי יש נשק בבסיס הזה, על איזו כוננות אתה מדבר?" ענה הבחור הצעיר שלא הבין מהיכן נפלה עליו כל ההתרחשות הזו. אחרי כמה דקות כולם התפזרו, איש לא נמצא. 

כמה שעות לאחר מכן המוכרות המתוקתקות מהחנויות בכיכר המדינה יוצאות החוצה בבהלה. לא פחות מ־14 ניידות משטרה מגיעות לכיכר וקוטעות בסירנות מחרישות אוזניים - לחרדת המטפלות - את השלאפשטונדה של העוללים בעגלות. אזרח מודאג דיווח על יריות ברחוב משה שרת, סמוך לכיכר, אבל במהרה מתגלה שלא דובים, לא יער ואפילו לא קפצונים. כתבי המשטרה והכתבים המוניציפליים מסננים קללה ואפילו לא מתחת לשפם: "שימצאו אותו כבר, הוא שיגע אותנו". אחר כך מישהו מקבל דיווח חם על מרדף אחר מכונית חשודה בכביש 6, אבל לאיש מהנוכחים כבר לא אכפת. 

זו לא אדישות אלא עצבנות קלה, תולדה של עייפות וחוסר שינה, לא רק של השוטרים בשטח אלא גם של הכתבים ואפילו של התושבים עצמם. כמה זמן אפשר לחיות במתח ובחוסר ודאות? "לא היה כזה בלאגן בתל אביב מאז מלחמת המפרץ", קובעת נחרצות תושבת ותיקה. "אפילו באזעקות בצוק איתן המצב היה טוב יותר; אז ראית אנשים ברחוב ואפילו הילדים שיחקו בגנים". 

לפארק המשחקים ברחוב תש"ח הסמוך מגיעות שתי שוטרות. המטפלות כבר צוחקות: "זו פעם שלישית היום שבאים שוטרים ומחפשים בשיחים ומאחורי הנדנדות".

ובכל זאת, בערב יש תחושה של הקלה. מקומות הבילוי ברחוב דיזנגוף יצאו במבצע של 1+1 על בירה. עוד לא תשע בערב וכבר הצעירים שוטפים את הרחובות. אז נכון שהניידות, נרות הזיכרון לצד פאב "הסימטא", וצוותי הטלוויזיה של הרשתות הזרות ששידרו ללא הרף מהמדרכות באזור הזכירו את מה שהתרחש פה לפני כמה ימים, אבל תל אביב התחילה להיזכר שתפקידה הוא להמשיך הלאה. 

קפה הלל במרכז ריק מסועדים // צילום: יהושע יוסף

שלישי: יחצנים על תנאי

כמה שעות לאחר מכן, ההימור על כך שהמחבל כבר מזמן לא בתל אביב מתחיל להישמע כאמת לאמיתה, כאשר המפכ"ל אלשיך מודיע: "המדיניות שקבענו היא להפסיק לדברר את החקירה כדי להגיע לתוצאה מהירה ולשמור על ביטחון הכוחות. עצם ההסברה עושה נזק. ייתכן שיש דברים שגם אחר כך לא נוכל לפרסם כדי לשמור על הביטחון ועל יעילות החקירה. היכן שצריך, יראו שוטרים - היכן שלא צריך, יראו פחות שוטרים. אפשר להוריד בצורה משמעותית את המתח בגוש דן". 

רגע לפני שאלשיך סיים למסור את הודעתו, הוא זרק לכיוון הכתבים: "תהיו אחראיים, כמו הציבור".

רביעי: "לא רק הצעירים"

ברביעי העניינים בדיזנגוף חוזרים למחוזות מוכרים. בעלי החנויות מדווחים על עלייה קלה בפדיון היומי, וגם אם השיגרה לא כאן - אפשר להריח אותה. הדמויות המוכרות חוזרות לרחוב, "לא רק הצעירים שיוצאים בלילה, שאותם לא מעניין אם ירו או לא ירו", כמאמר בעל פיצוצייה בדיזנגוף. 

תל אביב לא יכולה לחיות תחת מצור, והמסר של אלשיך מעביר את הפוקוס מדיזנגוף לוואדי ערה. האם לכאן הגיע המחבל? במרכז שוסטר שוב משקשקות מכונות האספרסו במרץ ולרגע יש נקודת אור: מדווחים כי שיעורי הפשיעה בעיר ירדו מאז הפיגוע.

לוחמי יחידת עוקץ נערכים לחיפושים אחר המחבל, השבוע // צילום: יהושע יוסף

בערב, פאב הסימטא נפתח שוב. כשהגיע ראש העיר רון חולדאי למקום, הוא קודם כל סגר חשבון עם הטוקבקיסטים: "תושבי ת"א לא שונים מתושבי ערים אחרות", אמר, "הדיבורים על עיר נפרדת מישראל הם קשקוש של אנשים שלא מבינים כלום במדינת ישראל".

חמישי: בחזרה לקניון

בקניון רמת אביב הרגישו השבוע היטב את הפאניקה. אם להאמין לדיווחי המשטרה, הוא היה - זמנית - באמצע אזור הסכנה. מיותר לציין שהמכירות נפגעו. נהגי המוניות יודעים לספר איך "בימים הראשונים אף אחד כאן לא הלך ברגל. כולם לקחו מוניות, אפילו לנסיעות קצרות בתוך השכונה". 

בחמישי היה נדמה שהקניון חוזר אט־אט לחיים. "ההבדל הוא בפרצוף", אומר אחד המאבטחים, "יש תחושה שאנשים נזכרו שהם באים לקנות ולבלות". יניב אברהמי, תושב השכונה, מיטיב לנסח את התחושה. "אני ובת זוגי הרבה יותר רגועים", הוא אומר, "אמנם המחבל טרם נתפס, ואי אפשר להתעלם ממה שקרה - אבל האופטימיות חזרה, ואיתה האוויר בריאות".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו