קווי הדמיון בין "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" ל"קריד", הספין־אוף/סיקוול/אתחול מחדש לסידרת "רוקי", די מדהימים. בשני המקרים מדובר בפרק השביעי בסידרה שהחלה את דרכה אי אז באמצע שנות השבעים. בשני המקרים היוצרים החליטו למלא את סרטם בכמות נדיבה של מחוות, רפרנסים וקריצות לפרקים הקודמים בסידרה, תוך כדי שהם מבצעים שינויים מרעננים ולא מובנים מאליהם, שמעדכנים את הנוסחה המנצחת ל־2015. ובשני המקרים זה מרגיש פחות כמו מיחזור ויותר כמו מיקסוס מחדש.
הגיבור של "קריד" הוא אדוניס (מייקל בי. ג'ורדן), בנו מחוץ לנישואים של אפולו קריד, חברו הטוב/יריבו המושבע של רוקי (שכזכור, חטף מכות רצח בזירה מדראגו, המפלצת הסובייטית האימתנית, ב"רוקי 4", ומת). כעת, אדוניס - או דוני, כפי שהוא נקרא בפי חבריו - רוצה להוכיח את ערכו. הוא אמנם חולץ ממעגל העוני, הפשע והאלימות בידי אשתו של אפולו (פליסיה רשאד, "משפחת קוסבי") כאשר היה צעיר, וגדל בנוחות מירבית באחוזת ענק בלוס אנג'לס, אך משהו בתוכו בוער, ואינו מרפה. הוא רוצה להמשיך בדרך של אבא שלו, ושום דבר לא יעצור אותו. לראיה, לאחר שורה של קרבות מוצלחים (וחצי־חוקיים) בטיחואנה, הוא מתפטר מעבודתו כיועץ השקעות ועובר להתגורר בפילדלפיה. שם, כך הוא מקווה, יוכל לשכנע את רוקי (סילבסטר סטאלון, כמובן) לאמן אותו, ולהפוך למתאגרף מקצועי. אולי אפילו לאלוף.
אתם לא באמת צריכים שאספר לכם מה קורה בהמשך. אני בטוח שאתם יכולים לדמיין כיצד רוקי מגיב להצעה של דוני. איך בהתחלה הוא אומר "אין סיכוי, קיד". איך הוא מתרכך בהדרגה. איך הוא מסכים לבסוף. איך השניים הופכים באיטיות אך בבטחה ל־BFF's. וכיו"ב.
החדשות הטובות הן שהמהלכים העלילתיים הצפויים והבלתי נמנעים האלה מבוצעים באופן מושלם. כי דוני הוא לא היחיד שיש לו מה להוכיח. גם ריאן קוגלר, הבחור הצעיר שכתב את התסריט וביים, בא לעבודה כדי לשכנע אתכם שהוא הדבר האמיתי, והוא בהחלט מצליח. הסרט שלו מתקדם מנקודה לנקודה בביטחון עילאי, וקוגלר אינו עושה תנועה אחת שאינה במקום. הוא מניח את היסודות למעשייה הנוכחית במהירות וביעילות (ובליווי פסקול מוצלח ביותר). הטיפול שלו בקרבות מרשים ומעיד על כישרון ניכר (אחד משיאי הסרט הוא קרב לא קצר שמובא כולו בשוט אחד), והאופן המכובד שבו הוא לוחץ על בלוטות הדמע נמנע מלהיות צ'יזי, מניפולטיבי ו/או פתטי.
במילים אחרות, אין ספק שהוא מכיר, מבין ואוהב את הסידרה הזאת. ואין ספק שבזכותו "קריד" הוא אחד מהחלקים המוצלחים ביותר שלה.
גם ג'ורדן - שכיכב בסרט הביכורים המוערך של קוגלר, "Fruitvale Station" מ־2013 (ושהחל את דרכו כילד בסידרת המופת "הסמויה") - יוצא מ"קריד" וידו על העליונה. כבר שנים שמדברים עליו כעל "הדבר הגדול הבא", אך עד היום הוא קצת התקשה למצוא את התפקיד שיאפשר לו להתפוצץ על המסך. אז הנה, התפקיד סוף סוף הגיע, וג'ורדן לא מפשל. הנוכחות והכריזמה שלו אינן מוטלות בספק. וגם את המבחן הפיזי הוא עובר בהצטיינות יתרה.
בתחילת הסרט קצת חששתי שיהיה לי קשה לרצות בהצלחתו של דוני. בכל זאת, העובדה שהוא מתגורר באחוזה מפוארת ועובד בסקטור הפיננסי קצת מונעת ממנו להיות אנדרדוג. אבל ככל שהסיפור התקדם, כך הלכו חששותיי והתפוגגו, וכך החלו הדמעות לזלוג מעצמן. עלילת המשנה הרומנטית, שמשדכת את דוני עם מוסיקאית בתחילת דרכה (טסה תומפסון), מאפשרת לו להפגין את הצד הרך והמתחשב שלו. רגעי הגאות והשפל הרבים שהוא חווה סוחטים ממנו תגובות כובשות לב, שלרגע אינן נראות מאולצות. והדינמיקה שלו עם רוקי משעשעת, נוגעת ללב וחסרת כל מאמץ.
מה שמביא אותנו לסילבסטר סטאלון, שיחגוג 70 בקיץ הקרוב. מילים רבות כבר נכתבו על כישורי ההישרדות המדהימים שלו ועל היכולת העל־טבעית שלו להישאר רלוונטי. אבל קצת פחות מילים נכתבו על כישרון המשחק שלו (כי מה כבר אפשר לומר על האיש שכיכב ב"אוסקר! אל תיגע בבת שלי" וב"עצור, או שאמא שלי יורה"?). מצד אחד, סטאלון נשען כאן על כל השטיקים המוכרים. הכובע, הכיסא המתקפל, כדור הגומי, הגמלוניות - כולם נוכחים, כמובן. אך אין ספק שהחיבור לקוגלר ולג'ורדן, הצעירים והרעבים, מוציא ממנו את המיטב, ולטעמי, "קריד" מסמן את נקודת השיא בקריירה הארוכה והמפותלת שלו; את הנקודה שבה כל מה שהוא עשה עד היום מתנקז, מתחבר ומשתדרג על מנת להוליד את ההופעה האולטימטיבית.
הרוקי של "קריד" הוא איש זקן, עייף ומאוד בודד. אדריאן, פולי ומיקי עברו כולם מן העולם, וכל שנותר לו הם הזיכרונות מה"גוד אולד דייז". עם זאת, משהו בתוכו מתעורר לחיים ברגע שדוני נכנס לחייו, וסטאלון לוכד את המשהו הזה בצורה מושלמת. שיחות המוטיבציה, חוכמת החיים, המונולוגים המרגשים, הפאנץ'־ליינים - סטאלון מעולם לא היה חד יותר או אנושי יותר. בשלב מסוים הוא אפילו פוצח בריקוד קטן. והטוויסט ההכרחי שמגיע בשלב מאוחר של הסיפור דואג להציג אותו כפי שלא ראינו אותו מעולם.
בטקס האוסקרים של 1977 "רוקי" עקף את "נהג מונית" בסיבוב וזכה בפרס הסרט הטוב ביותר, בפרס העריכה הטובה ביותר ובפרס הבמאי הטוב ביותר. עם זאת, סטאלון, שהיה מועמד בקטגוריית המשחק (כמו גם בקטגוריית התסריט המקורי), הלך הביתה בידיים ריקות. 39 שנים אחר כך, יש לו כעת סיכוי ממשי לבצע תיקון היסטורי ולסיים את הקריירה כמו אלוף אמיתי. לא יודע מה איתכם, אבל אני לגמרי בפינה שלו. רוקי! רוקי! רוקי!
"קריד" ("Creed"), במאי: ריאן קוגלר. ארה"ב 2015
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו