שני רבנים אהודים ואהובים בקהילותיהם מסתובבים בימים אלה כלא מאמינים. עולמם, כך מעידים חברים וידידים, חרב עליהם. אפשר להאמין להם; בניהם, שנטשו זה מכבר את הבית ונדדו בין המאחזים והגבעות במחוזות בנימין והשומרון, התרחקו מצור מחצבתם לא רק גיאוגרפית, אלא גם אידיאולוגית. האבות, בשר מבשרה של הציונות הדתית הממלכתית, ניסו לחנך את ילדיהם אחרת. אחד מהם אף חתם על עצומת מחאה לאחר רצח הנער מוחמד אבו חדיר. כאבם מהול עתה בספקות וגם בתחושת עלבון קשה. ספקות - מכיוון שעד לרגע זה הם עדיין מקווים שהחשדות הקשים נגד ילדיהם יתבדו. עלבון - מכיוון שהאמצעים שהשב"כ עשה בהם שימוש בחקירות נגד בניהם, היו שמורים עד כה רק לחקירות נגד מחבלים ערבים. השניים, האחד קטין והאחר בגיר, נחקרים כבר חודש ימים בחשד שהיו מעורבים בשריפתם חיים של הפעוט עלי סעד דוואבשה ושני הוריו סעד וריהאם בכפר דומא ביולי 2015. הם אינם לבד.
צילום: ארגון חוננו
בשעה ששורות אלה יורדות לדפוס, כתבי אישום בפרשת דומא - טרם הוגשו. גם רוב הצהרות התובע מתעכבות. החשודים בפרשת הרצח בדומא קשורים על פי החשד לצעירים אחרים, הנחשדים בפשעי שנאה קלים יותר, כאלה שלא הביאו למוות אלא רק לפגיעה ברכוש.
באמצע השבוע שוחרר למעצר בית צעיר בן כ־18, רועה צאן, שהיה עצור כחודש ימים, עבר עינויים ונוקה מהחשדות בעניין דומא. גם הצעיר הזה הוא בנו של רב מוכר. בני משפחתו, משפחה מוכרת ומקושרת מאוד בעולם הדתי־ציוני - זועמים ותובעים להקים ועדת חקירה. עוד כמה צעירים, שאף הם שוטטו בשנים האחרונות ב"ארץ הגבעות והמאחזים", נמצאים כבר שבועות אחדים בחקירה, שעל אודותיה אסור בינתיים לפרסם דבר וחצי דבר. אחד מהם הוא נכדו של עוד רב ידוע.
מאיר אטינגר. נחשד כי חיבר את המניפסט "למרד" // צילום: גיל אליהו-ג'יני
הפרט הביוגרפי המשמעותי ביותר שמשותף למרבית העצורים הוא העובדה שבגיל צעיר יחסית הם נשרו ממוסדות וממסגרות חינוך מסודרות, ונפלטו אל הגבעות, אל הטבע הפראי, אל ה"אין מסגרת". כשיתפרסמו השמות המעטים - לא נופתע מאוד. לבקיאים בחומר, הם אולי יצלצלו מוכרים מחקירות קודמות. אחדים מהחשודים החלו בעבירות פחות משמעותיות לכאורה, אך אט־אט הגדילו את נפח פעילותם ועברו למעשים חמורים פי כמה. דומא - כך על פי החשד - היה השיא. רבנים, ככל שידוע עתה, לא היו כלל בתמונה. לא היתה סמכות רוחנית. החשודים כנראה לא שאלו או ביקשו הסכמה מאיש, אפילו לא מרבנים דוגמת יצחק גינזבורג או יצחק שפירא שכתבו מאמרים בספר "תורת המלך" (שדן בהלכות הקשורות להריגת גויים) או שהעניקו "הסכמות" לתכניו.
מניפסט מצמרר
לפחות על פי השב"כ, המכנה המשותף האידיאולוגי של רוב החשודים יונק משני מניפסטים מהפכניים, שלא לומר אנרכיסטיים, שכתבו לכאורה משה אורבך ומאיר אטינגר. בבית המשפט תנסה המדינה להוכיח שיש קשר בין סיפור דומא למניפסטים הללו. לא בטוח שזה אפשרי.
נגד אורבך כבר הוגש כתב אישום. הוא עומד עתה לדין ומואשם כי חיבר מעין מדריך לביצוע "תג מחיר". אטינגר, נכדו של מנהיג "כך" הרב מאיר כהנא, חיבר לטענת השב"כ את המסמך המכונה "למרד" - משנה מהפכנית סדורה, שעל פי החשד ממנה או משכמותה שאבו החשודים במעורבות ברצח בדומא הדרכה והשראה.
המסמך שכתב לכאורה אורבך, תושב בני ברק, כבר פורסם בחלקו. הוא נושא את הכותרת "מלכות הזדון". יש בו חלקים שמסבירים את חשיבות "ההצתה" – רעיוניות ופיזית, והוא כולל מעין הנחיות למצית הפוטנציאלי:
"...אתה, שהחלטת שלך נמאס", נכתב שם במסגרת ההסבר לבניית תא פעילות, "צריך לחפש חבר נאמן ירא שמיים... לדבר איתו קצת על זה... לקלוט את הראש... לבדוק אם יש לו אומץ, ובסוף לקחת אותו 'לשוח בשדה' ולהציע לו את התוכנית ולקדש שם שמיים... לאחר שהורכב התא, אפשר להתחיל בפעילות. רצוי להתחיל בדברים קטנים ולא־לאט לעלות רף".
משה אורבך. מואשם כי חיבר את המסמך "מלכות הזדון" // צילום: יהושע יוסף
המסמך שבכתיבתו נחשד אורבך מונה את החומרים הדליקים במסגדים - אלה שיכולים להאיץ את הבעירה - ואחר כך עובר לאפשרות של הצתת בית: "לפעמים נמאס לפגוע ברכוש", נכתב שם, "ורוצים לתת מכה שתבאר לארורים, שאם היינו יכולים... אז פשוט רוצים להצית את הבית עצמו על יושביו".
ההבדל - מבאר כותב המסמך: "...בהצתת מסגד או רכב אין עימות ישיר עם ערבים... כך שמבחינת חומרת המעשה מצד הציונים, הוא הרבה פחות מאשר פגיעה בנפש, מה שאינו כן, כשמדובר גם בהצתה וגם אולי בניסיון לרצח, שזה הרבה יותר חמור מבחינת הציונים... (שם) אתה נתקל בעימות ישיר עם יושבי הבית... אז אם אחרי שהבנת את הסיכונים ויש לך ניסיון בהצתות למיניהן שזה דבר ממש חשוב, במיוחד כשהולכים על דברים כבדים כאלה, (ו)החלטת שאתה הולך על זה - קדימה למשימה..."
אורבך לכאורה עובר כאן לפרקטיקה: "בזה - אנו מעדיפים להשתמש עם חברינו הבקת"ב. מצטיידים ב: בקת"ב רצוי של ליטר וחצי, מצית, כפפות, רעל"פ, לום/פטיש, תיק לסחוב הכל... מגיעים לכפר ושם מחפשים בית עם דלת פתוחה או חלון פתוח בלי סורגים... לא מצאתם? מחפשים דלת חלשה שאפשר לפרוץ בקלות. מצאנו - פורצים. לא מצאנו? לא הצלחנו לפרוץ? מנסים לפרוץ חלון".
חשוב להדגיש: אורבך אינו עומד לדין בעוון ההצתה והרצח בדומא, אבל הדמיון בין ההנחיות במסמך שאיתו הוא מזוהה לבין מה שהתרחש במציאות בדומא הוא מובהק. אם אכן הרוצחים נחשפו לחומר הכתוב הזה, הם היו יכולים ללמוד ממנו לא מעט.
"למדינה יש נקודות תורפה"
גם המסמך השני, האידיאולוגי יותר, שכתב לכאורה מאיר אטינגר ושפרטים מעטים ממנו פורסמו עד כה - היה יכול לשמש כר פורה וטריגר רעיוני לפעילותם של העצורים עתה בחשד לרצח בדומא. גם בסביבתם החברתית של עצורים אלה נשמעו בעבר, כך על פי החשד, דיבורים ברוח דומה.
"למרד" מנוסח בצורה ילדותית מעט, אבל שזורים בו כל אותם רכיבים שאפיינו מחתרות יהודיות משנים עברו, ששילבו במצע הרעיוני שלהם אלמנטים מהפכניים ומלוכניים (מחתרת "גל" של יואל לרנר, או מעט מהחברים במחתרת היהודית של שנות ה־80).
ב"למרד" קובע לכאורה אטינגר: "אסור לנו להשאיר כלום לקב"ה מכל מה שקשור לשלבי הגאולה כולל הבאת המשיח, וממילא השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא בראש ובראשונה...כיצד אני מבצע את העבודה?"
"איך אדם יכול בכלל להימצא בחתונה כזו?". מתוך סרטון "חתונת השנאה"
התשובה על פי "למרד" היא חד־משמעית: "אם 'הקבלן' רואה שיש שלטון שמפריע לביצוע המשימה, ואת המשימה צריך לבצע, הוא צריך לחשוב... איך מפילים את השלטון שמפריע לנו לבנות את בית המקדש, שמונע מאיתנו את הגאולה האמיתית והשלמה".
הכוונה בהפלת מדינה, מסביר "למרד", "היא להפיל את המבנה של המדינה ואת יכולת השליטה שלה ולבנות ממסד חדש... הרעיון של המרד", ממשיך הכותב, "הוא מאוד פשוט. למדינת ישראל יש המון נקודות תורפה, נושאים שבהם מהלכים על קצה האצבעות, כדי לא לעורר מהומות. מה שאנחנו נעשה זה פשוט 'להדליק' את כל חביות הנפץ הללו, את כל השאלות והסתירות בין היהדות לדמוקרטיה, בין הצביון הדתי לצביון החילוני, בלי לפחד מהתוצאות. ערעור יכולת השלטון במדינה. זה עיקר 'הוורט' של לשבור את הכלים ואת כל הסטטוס קוו... בסופו של דבר המטרה היא ערעור יסודות המדינה עד למצב שבו היהודים מוכרחים להכריע אם הם חפצים במהפכה או בדיכוי המרד, כי לא יהיה אפשר להתעלם ממנו, או להמשיך ב'שב ואל תעשה', מכיוון שבפועל 'המרד' לא יאפשר את קיומה של המדינה".
בין היעדים שאותם מונה לכאורה אטינגר, "מחויבות של השלטון לקדם מינוי מלך; גדיעת עבודה זרה באופן מיידי, בלי להתבלבל, מייד עם העלייה לשלטון; הצהרה של השלטון על כוונתו ומחויבותו לבנות מקדש, הצגת תוכנית עבודה לביצוע הלו"ז וגירוש הגויים - כנ"ל, הצהרה, תוכנית עבודה ולו"ז סביר"; וגם - "כפייה דתית, במרחב הציבורי בשלב ראשון".
על פי עקרונות "למרד", "אין למדינת ישראל זכות קיום", ו"לכן אנו לא מחויבים לכללי המשחק... כל שלטון שאינו כפוף לתורה ומצוות הוא גזלן כפול - גם מהשם יתברך כמובן, וגם מאת הערבים שהיו כאן בארץ לפנינו... מכיוון שאין למדינה זכות קיום, אנחנו רואים בה כשלטון זר".
מחבר "למרד" מסביר כי הכוונה היא "קודם להרוס ורק לאחר מכן לבנות... כמו שכאשר בונים בניין על מקום שיש בו בית קיים, מוכרחים קודם להרוס את הקיים ורק לאחר מכן לבנות חדש. גם כאן, בארץ ישראל, קיים כיום בניין, מדינת ישראל, וכל עוד לא נסלק אותה, לא נוכל באמת להתחיל לבנות שלטון יהודי, מכיוון שברגע שהיא תזהה שההתחלה החדשה הזו מאיימת עליה, היא תמהר לחסל אותנו".
לפני שנים רבות זיהה פרופ' אהוד שפרינצק, שבמחקריו עסק בימין הרדיקלי, בטרור יהודי ובפוליטיקה קיצונית, כמה דמויות שאותן הגדיר כמהפכנים. אז היה מדובר ביואל לרנר, שנפטר בינתיים, וכן ביהודה עציון וברב ישראל אריאל, ראש מכון המקדש.
שפרינצק הלך לעולמו לפני כ־13 שנה, אבל אם היה חי כיום, בוודאי היה מצרף את אטינגר, לכאורה מחבר "למרד", אל הרשימה "המובחרת" שלו.
בנייר העמדה שלו, אטינגר כותב על פי החשד, כי יש לנקוט "סירוב פקודה אקטיבי", ו"אי הכרה בבתי המשפט". הוא גם ממליץ להתסיס את סיפור הר הבית ואף "לארגן פריצות אליו מכל הכיוונים", וכן - "לערער את היחסים בין ישראל לבין מדינות אחרות שקשורות לעבודה זרה בארץ". פעולות מומלצות נוספות: לערוך הפגנות מול כנסיות בדרישה להריסתן, וכן להעלות "דרישה של גירוש הגויים, פיצוץ העניין של ערביי ישראל, דרוזים, בדואים וכו'", וכן לפעול ל"שבירת הסטטוס קוו בין דתיים לחילונים, שבנוי על כך שלדתיים לא אכפת ממה שקורה ברחוב החילוני".
"זה לא ריח של תורה"
סיפור דומא אינו מנותק מסרט החתונה שבו נצפו צעירים מרקדים לצלילי "זכרני נא" כשרובים בידיהם, ותמונת הפעוט דוואבשה שבה נעוץ סכין, בידי אחד מהם.
המשטרה ושב"כ עוסקים עתה בזיהוי משתתפי הריקוד, אבל בינתיים ממשיכים המראות הללו להכות גלים, בעיקר בעולם הישיבות הדתי־ציוני.
"תפיסת עולם הפוכה". הרב אלי סדן // צילום: עומר מסינגר
בישיבת עתניאל שבדרום הר חברון כינס ראש הישיבה, הרב ראם הכהן (אחיו של האלוף במיל' גרשון הכהן), את התלמידים ונשא באוזניהם דברים חד־משמעיים:
"אני מזועזע עד עמקי נשמתי מהסרט של החתונה... זו לא תורה, לא ריח תורה. זה עיוות. אין מה להזדהות עם הדבר הזה", הבהיר הרב, "הוא מזעזע בכל קנה מידה. מה זה? רצח לשם רצח?... זו תורה? איך אדם יכול בכלל להימצא בחתונה כזאת? אי אפשר שיהיה לנו או למישהו חלק ונחלה עם הדבר הזה".
הרב ראם הכהן, שבשעתו ביקר את הורי הנער מוחמד אבו חדיר כדי לנחמם, הביע תקווה שבישיבתו אין אנשים שתומכים ברצח בני משפחת דוואבשה והכריז: "אם יש כאלה - שיעזבו עכשיו...זה לא תורה, וזה נזק. זה חילול ה' שאין כדוגמתו...מה שראינו בסרט, זה חילול ה' איום ונורא. אי אפשר להכיל אותו, אפילו לא במעט".
הדמות המרכזית השנייה שהגיבה בחריפות על אירועי דומא היא ראש המכינה הקדם־צבאית בעלי, הרב אלי סדן. סדן הבהיר לתלמידי המכינה שלו, ואף פירסם דברים כתובים בעניין זה בעיתון "מקור ראשון", כי "הנערים שנעצרו, בשום אופן אינם חלק מהציונות הדתית", אלא "חבורת נערים שמרדה בציונות הדתית ואימצה לעצמה דרך אנטי ציונית ואנטי ממסדית". סדן הדגיש כי תהיה זו טעות לכלול תחת הגדרה זו את כל נוער הגבעות. הוא "משוכנע שיש בגבעות גם קבוצות שלא הרחיקו לכת עד כדי כך".
הפגנות נגד עינויים שעברו לכאורה העצורים בפרשת דומא // צילום: יוסי זליגר
הרב סדן גם התייחס למשפחותיהם של העצורים, ואמר כי "העובדה שהורי הנערים הם אנשי הציונות הדתית - אינה אומרת דבר. עולמנו מלא בבני טובים שמרדו באבותיהם ופרקו עול... בכל העולם וגם במדינתנו יש לצערנו בני נוער שנפלטו ממסגרות והידרדרו לפשע, לסמים, לאנרכיזם. האם נטיל את עוון הבנים על אבותיהם, נאמר שמעשיהם הם תוצאת החינוך שקיבלו בבית? בעולמנו", אומר הרב סדן, "ניתנה הבחירה החופשית וכל אחד אחראי על בחירותיו. חבורת נערים זו עזבה את בית הוריה, ואין בינה לבין הציונות הדתית ולא כלום. תפיסת העולם של החבורה הזאת", אומר הרב סדן, "הפוכה לגמרי מתפיסת עולמנו. הם אינם מצייתים לשום רב בציונות הדתית, ועל כן מי שיש לו אחריות עליהם זו מחלקת הרווחה".
אלא שמנגד, מתייצבת קבוצת ההתייחסות האידיאולוגית הקרובה יותר של העצורים לצידם, בדגש על ידיעות ושמועות על אודות עינויים שלכאורה עברו. מול קבוצת הרבנים שהתייצבו השבוע פומבית מאחורי השב"כ בניסיונותיו לפצח את הרצח בדומא (למשל הרבנים דוד סתיו, יובל שרלו והרב ריסקין מאפרת) - אומרים אישים כמנחם בן שחר מגבעת רונן, הרב ישראל אריאל (ליבוביץ) מישיבת עוד יוסף חי ביצהר או הרב דניאל סטבסקי, שחלק מנערי הגבעות רואים בו דמות תורנית בעלת סמכות, דברים שונים בתכלית.
הרב סטבסקי למשל תוקף בחריפות את "המחלקה נגד יהודים בשב"כ", ומאשים כי אנשיה "מבצעים עינויים קשים ואכזריים נגד חפים מפשע". הוא אף מכריז כי "כל ההודאות שהוציאו האכזריים מפיהם של המעונים, אין להם תוקף הלכתי וחוקי... והן משולות כעפרא דארעא". סטבסקי אף מגדיר את "המחלקה" כ"ארגון טרור אנטישמי שמטרתו לחסל את ההתיישבות היהודית במדינת כל אזרחיה". המחלקה מתנהלת, לדבריו, כ"ארגון פשע אכזרי".
"עברנו את פרעה"
הרב אריאל (ליבוביץ) מגדיר את המניפסטים שחשף השב"כ, אלה שכתבו לכאורה אורבך ואטינגר, כ"מסמך חסמב"י וכטיוטה". הוא תובע להבדיל בין "אוהב לאויב ובין מי לנו ומי לצרנו", ומציע "לדבר עם הצעירים הללו ולהכיר את עולמם הפנימי" (הרב ליבוביץ כתב את הדברים במכתב גלוי לנפתלי בנט).
גם מנחם בן שחר מהמאחז גבעת רונן אומר דברים ברוח דומה: "יהודי לא מענה יהודי", הוא פוסק, ומכנה את המחלקה נגד יהודים בשב"כ "גוף פוליטי מאוס", ואת חוקריו "רשעים". "עברנו את פרעה ואת ספרד ואת רוסיה הנוראה ונעבור גם את מחלקת האינקוויזיציה של השב"כ", אומר בן שחר.
מי שמפתיע בעמדה ממלכתית, שונה מהדימוי שציירה לו עד כה התקשורת, הוא איתי זר, תושב חוות גלעד שבשומרון ואחיו של גלעד זר, קב"ט המועצה האזורית שומרון שנרצח בפיגוע ירי לפני 15 שנה. זר כתב בביטאון "עולם קטן" כי אמנם "ברור שמישהו בשב"כ ובבתי המשפט צריך לתת את הדין על ההתעללות בבחורים, שבדרכם המוטעית רוצים את טובת עם ישראל", אך עם זאת מבהיר: "איני מוכן לוותר על המדינה שהיא ראשית צמיחת גאולתנו. לא אוותר על אחדות בעם ישראל, על צה"ל, על כוחות הביטחון, שברור שהם עושים מלאכת קודש לעם ישראל בארץ ישראל ובכל העולם".
בניגוד לאחדים מחבריו, זר אינו פוסל את האפשרות שיהודים הציתו את הבית בדומא. אנו רוצים נקמה, הוא מבהיר, אבל ממלכתית: "אני סומך על ההנהגה, על הצבא ובכלל על כוחות הביטחון שיעשו מה שטוב לעם ישראל".
"תרבות הדומה לדאעש"
כשיתפרסמו כתבי האישום יעסקו רבים במניע וב"ערוגות" שבהן צמחו הנאשמים. מי שכבר הקדים לעסוק בכך השבוע הוא אחד מזקני השבט ביש"ע, הח"כ לשעבר וחבר מועצת יש"ע לשעבר עו"ד אליקים העצני (89) מקריית ארבע.
העצני. "מיעוט מקורבנות ההתנתקות הפך לאנרכיסט ואויב המדינה" // צילום: ליאור מזרחי
העצני סבור כי "גירוש גוש קטיף וההתנתקות" ניתקו אחדים מדור הילדים שחוו את הגירוש מן החברה הנורמטיבית: "מה חשבו להם מתכנני החורבן?"
שואל העצני, "שלא יישאר רישום בנפשם של ילדים, שראו את צה"ל ומשטרת ישראל בדמות טורים ארוכים של לובשי שחורים סוחבים משפחות באלימות מתוך בתיהן וזורקים אותם לאי שם כפליטים? וראו כנסת וממשלה, בג"ץ ותקשורת עושים שימוש במדינה עצמה להחריב את כל הנורמות שידעו בחייהם הקצרים. רוב קורבנות הגירוש הגדול", מעריך העצני, "שכחו או הדחיקו, אך נותר מיעוט שלא חזר אל הנורמה. המיעוט הזה הפך לאנרכיסט ואויב המדינה".
התובנה השנייה של העצני השבוע היא "עומק השפל של פרשת דומא, כפי שנתגלה באותה החתונה שחשפה חבורה לא קטנה של אנשים, שמתוך נשמתם נמחק הדיבר 'לא תרצח'". הצעירים הרוקדים נראו חפים מכל חרטה וייסורי נפש. האירוע המפלצתי ביטא אמירה אחת: "מותר לרצוח, מצווה לרצוח".
העצני מציע לפיכך "לבדוק היטב מה הם בניין-העל האידיאולוגי והתורה המעוותת שהולידו בקרבנו תרבות הדומה לדאעש. אסור לנו לסבול בקרבנו את התופעה הזאת אפילו יום אחד", הוא אומר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו