שוחד הוא שוחד וכלא הוא כלא

פרשת הולילנד אינה עוד פרשה. כתבנו זאת ואנחנו חוזרים וכותבים: היא הפרשה בה"א הידיעה במגרשי השחיתות השלטונית. היא קרחון פשע ענק ומפחיד "שמעולם", לשון פרקליט המדינה לשעבר, משה לדור, "לא פגשנו בעבר".

היא סיפור אפלולי ומרתק על אדם מושחת, בלתי ניתן כמעט לעצירה, בולדוזר אמיתי שהיה מסוגל להזיז הרים, בתים, כבישים ומה לא. איש עם קסם אישי רב שסיפור חייו בשני העשורים האחרונים מוביל לסמטאות חשוכות, לכספי שוחד במיליוני שקלים, למעשי זיוף, סחיטה, איומים, תרגילי עוקץ ורדיפת בצע כסף.

מי שנחשף לפרשה מראשיתה, כמו לדור והיועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מני מזוז, פשוט לא האמין. מי ששמע את סיפורי איש העסקים הכל יכול, שמואל דכנר - שירד מנכסיו ושוכנע בידי פרקליטיו, עוה"ד אמנון יצחקניא ואילן סובל, לפתוח את תיבת הפנדורה - חשב שהוא צופה בסרט בדיוני. איש לא האמין שכך מתקבלות החלטות בוועדות התכנון, שכך הופכים תוכניות, שכך מרפדים ומשחדים נבחרי ציבור ואנשי מקצוע.

איש לא האמין שכך ניתן היה להקים בירושלים, בעידן אהוד אולמרט ואורי לופוליאנסקי, מפלצת בטון בסדר גודל כזה.

לופוליאנסקי, השבוע. יחזור לעירייה? // צילום: נעם ריבקין פנטון

השבוע, כשהפרשה הזאת הגיעה לקו הגמר; כשנפל הפור ונקבע שגיבוריה ייכנסו לכלא; כשראש הממשלה לשעבר נשלח לשנה וחצי מאסר בפועל; כשארבעה שופטים זיכו את אולמרט מחמת הספק (באישום המרכזי) כשהם מסתתרים מאחורי אמירות מביכות - הגיע הזמן לסכם, להעיר, להאיר, ולהשיב על השאלה: מדוע הכרעת הדין הזאת מחזקת את הרושם שגם בעליון מאבדים לפעמים היושבים בו את השכל הישר.

אבל לפני כן, לא במקרה, נפתח עם הכרעת הדין בערעור אורי לופוליאנסקי; עם המתנה האדירה שהנשיא הפעיל והתזזיתי של "יד שרה" קיבל מכבודם; עם ההחלטה התמוהה בלשון המעטה של חמשת השופטים שמעוררת שאלות קשות ויוצרת תקדים מסוכן.

רישיון לפשע לחולים

לפני יותר משלוש שנים פורסם הסיפור לראשונה: ראש עיריית ירושלים לשעבר, אורי לופוליאנסקי, נאשם מספר 6 בתיק הולילנד, לקה בסרטן והוא מטופל בהדסה בידיי רופאים מצויינים.

ראשית, אנחנו מאחלים לו בריאות שלמה ואריכות ימים. שנית, יש פה ושם הרגשה משמחת שראש עיריית ירושלים לשעבר, שהורשע לפני יותר משנה בלקיחת שוחד במיליוני שקלים לטובת מוסדות שבהם הוא שולט, התאושש ומתפקד היטב.

ואכן, הסיפורים על כך שהוא חזר לשיגרה כנשיא "יד שרה", שהוא מכנס ישיבות, שהוא מקיים פגישות עבודה עם תורמים ושמצב הרוח שלו מרומם - קיבלו השבוע משנה תוקף כשראינו אותו במסגרת ראיון טלוויזיה חוגג, רוקד, מקפץ בשמחה במסיבת הניצחון שלו בתיק הולילנד. על פי ערוץ 2, כבר נשמע החולה מדבר על כך ש"הוא לא שולל לחזור לעירייה".

לא, אל תטעו: ראש העירייה לשעבר לא זוכה השבוע בערעור. שופטי העליון הציגו אותו כאדם מושחת - כגדול מקבלי השוחד בפרשה - וסמכו את ידם על כל פסיקת השופט רוזן.

למעט בנושא אחד: העונש. בגין מחלת לופוליאנסקי הם המירו בחוסר סמכות ובלי שתהיה להחלטתם אחיזה בחוק, את שש שנות המאסר בפועל בשישה חודשי עבודות שירות...

רגע, לפני שרוזן גזר את דינו של לופוליאנסקי, לא הוגש לו מכתב של הרופא הראשי של שב"ס, המבהיר שחולי סרטן כלואים בבתי הכלא בישראל ומקבלים את כל הטיפול הדרוש? שאין בעיה לקלוט בכלא גם את החולה הזה?

השופט רוזן. גילה שדווקא בעליון מנסים להוריד את הרף // צילום: גדעון מרקוביץ

הוגש גם הוגש וכבודם בעליון אמורים לדעת זאת, כפי שהם אמורים לדעת שיש בכלא בית חולים ואסירים במחלות שונות, מהן קשות, מקבלים טיפול מתאים.

אם כך, מדוע שהמורשע המיוחס הזה, רב הקשרים, לא ירצה את עונשו מאחורי סורג ובריח כמו חולים אחרים? מדוע שאחרים כן ולופוליאנסקי לא? כבודם אינם יודעים שגם השופט בדימוס דן כהן, שלקה במחלה, מרצה את עונשו בכלא? אנחנו מגלים להם סוד כמוס?

אם לא, מה צריך להיות התקדים המסוכן הזה מיום שלישי - שתמציתו: בשביל לשלוט ב"יד שרה", לרקוד ולהתראיין אני מספיק בריא, בשביל לשבת בכלא אני חולה מאוד? אנחנו שוב בסיפור של פואד בן־אליעזר החולה, שהמחלות הקשות שלו לא הפריעו לו להתמודד על תפקיד נשיא המדינה שכהונתו נמשכת שבע שנים, אבל מפריעות לו עכשיו לעמוד לדין?

"לא קיבלתי שוחד"

דקות ספורות אחרי שהמורשע בקבלת שוחד, אהוד אולמרט, שמע את פסיקת השופטים בערעורו - שבמסגרתה זוכה מהאישום הגדול יותר - הוא התחיל לקפץ בין המצלמות והמיקרופונים כדי לבשר לאומה שני דברים: האחד, הוכח לגרסתו שהוא לא היה מעורב בפרשת הולילנד; השני - הוא מעולם לא ביקש שוחד ולא קיבל שוחד.

כך, באלה המילים, שיקר שוב. כך בעצם, בדרכו, אמר לצופים: אני מרשה לעצמי לנהוג כך כי אתם בעיניי אוסף מטומטמים.

אולמרט לא ביקש ולא קיבל שלמונים וטובות הנאה באלפי דולרים מאנשי עסקים? זיכרונו שוב בוגד בו? הוא שכח את מאות אלפי הדולרים שקיבל בסתר במעטפות, את מימון האירוח שלו בבתי המלון בניו יורק ובוושינגטון בידי טלנסקי, את הסיגרים והעטים ודמי הכיס באלפי דולרים שקיבל לקראת טיסותיו לחו"ל להרצאות בתשלום?

הוא זוכר, ועוד איך, לרבות את השיחה הסודית שלו עם זקן בעת משפט טלנסקי. אולמרט יזם פגישה עם אשת סודו דאז, ניסה לתאם איתה עדויות, הוקלט בסתר אומר לה כך:

"כדי לנהוג בחוכמה אני דורש גם ממך לנהוג בחוכמה, להבין מה המשקולות פה, איפה עיקר העומס... ברגע שייצא שאני ידעתי ממך שדכנר נותן תרומה, מה פירוש הדבר? שאני שותף לשוחד, נקודה. זה הכל. אם את קיבלת כסף ולא סיפרת לי - איזו עבירה עשית?"

במילים פשוטות: אולמרט המשפטן מסביר ליקירתו שאם תאמר את האמת על הכספים שקיבלה מטלנסקי עבורו, יידעו שהוא שותף לקבלת שוחד. עם עובדות כאלה קשה כבר להתווכח.

הטעות של השופט רוזן

ערב הכרעת הדין במשפט הולילנד, אחרי שהושלמה בדיקת ההקלטות המדהימות של שיחות ההדחה והשיבוש של זקן עם אולמרט - ביקשו נציגי התביעה מהשופט דוד רוזן לקבל ראיות חדשות שקודם לכן לא נמצאו בידם.

זה קרה בשלב שבו הכרעת הדין היתה כבר מודפסת, או בהגהות אחרונות, ורוזן כנראה לא נזקק לחומר הזה. מבחינתו, הוא השלים את הירידה לחקר האמת, גיבש כבר החלטה לגבי כל אחד מהנאשמים, לטוב או לרע.

הוא טעה. אילו נחשף אז לחומרי הנפץ שהוצעו לו, אילו האזין לשיחות ההדחה ושיבוש הליכי המשפט, המשליכות באופן ישיר ועקיף גם על משפט הולילנד; אילו שמע את אולמרט מתדרך את שולה כיצד עליה להרחיק אותו מקבלת השוחד בגובה 60 אלף שקלים מדכנר; אילו קיבל את ההקלטות האלה כראיה - היתה מתחוללת מייד רעידת אדמה.

הכרעת הדין של רוזן, מותר להעריך, היתה חריפה פי כמה, נוקבת עוד יותר, קורעת לחתיכות את המסיכה של אולמרט באופן כזה שהוא לא היה מעז לערער עליה. כשנזכרים איך נהג אולמרט במשפט טלנסקי ב', אחרי שהראיות האלה התקבלו; כשנזכרים שהאיש היהיר הזה בחר אז לא לעלות להעיד - מקבלת ההערכה הזאת משנה תוקף לדברים.

ראש ההרכב, השופט סלים ג'ובראן // צילום: אורי לנץ

אבל רוזן, קצת בנאיביות, לא צפה את הירי לעברו משופטי העליון. הוא לא האמין כנראה שבמקום להעניק רוח גבית למלחמה בשחיתות השלטונית בתיק הדגל האמיתי של המדינה - יקרה ההפך; שכבודם מלמעלה יעשו הכל להוריד את הרף. שהם יקבלו החלטות מוזרות, מנותקות לעיתים מהראיות, שמשמעותן כאמור אחת: עידוד השחיתות.

רוזן היה אפוא נאיבי, זה לפחות הרושם, כשדחה את בקשת התביעה. עוד באותו היום הוא הרשיע את רוב הנאשמים, ובהם ראש הממשלה לשעבר, נטע תקווה שמבחן בוזגלו המיתולוגי קם לתחייה, חיזק את אמון הציבור במערכת המשפטית.

חיזק זמנית, צריך לומר בצער, כי השבוע קיבלנו את 1,000 עמודי הכרעת הדין בקירוב, אחרי סחבת בלתי נסבלת שהיא שערורייה בפני עצמה, וגילינו שבית המשפט העליון החזיר אותנו, כדברי גורם בכיר במערכת המשפט, לימי הכרעת הדין במשפט שמחה דיניץ ומגוהצים אחרים מסוגו ומעמדו שלא הוכח כביכול היסוד הנפשי במעשי השחיתות שלהם.

ההרכב הזה החזיר אותנו לימי נבחרי הציבור הטמבלים כביכול, שלא ראו ולא שמעו ולא יודעים מה קורה סביבם; לימים שבהם כדי להרשיע אנשים כאלה צריך לתפוס אותם ביער, בפרדס, או במקלט חשוך, לראות אותם מעבירים כספים לאור נרות, לשמוע אותם אומרים: הנה מעטפת השוחד, תודה על השוחד.

את האקדח המעשן הזה בתיקים סבוכים כאלה מחפשים רק שופטים שאינם מחוברים למלחמה בשחיתות השלטונית הלבנה. שאין להם מושג איך היא נראית. שדורשים מהפרקליטות להיכנס לקטע ההוא שבין האוזן למוח של המיוחס העבריין ולשוב ממנו עם ראיה מוחשית לכוונה הפלילית.

הטעות של כבודם

השופט דוד רוזן לא היה היחיד שקיבל החלטה מוטעית בעניין חבית אבק השריפה של שולה זקן. גם שופטי העליון - אחרי שהכשירו את קבלת ההקלטות כראיות בתיק טלנסקי והבינו את חשיבותן - סירבו לקבל אותן כראיות חדשות בשלב הערעור. למה? ככה.

מוזר, ממש מוזר, כי תפקיד בית המשפט הוא לרדת לחקר האמת, לקבל חומרים וראיות גם בשלב מאוחר, לקרוא ולשמוע, ללמוד ולהסיק מסקנות מהראיות האלה - ודאי כאלה המתארות פעילות עבריינית של נאשם באמצע משפטיו. מה יכול להיות יותר חמור מזה?

השופט עוזי פוגלמן // צילום: דודי ועקנין

בכוח הראיות החדשות היה לחזק את טענות התביעה באופן ישיר ועקיף, להציג את אולמרט כמניפולטור, כמשבש חקירות, כמתאם גרסאות ועדויות - לקרוע חלון גדול לפעילות העבריינית ממש באמצע משפטיו.

אבל השופטים דחו את הבקשה ללא סיבה הגיונית, וגרמו לכך שבפרקליטות ישקלו באיחור של שנה להוציא מהמקרר את תיק השיבוש נגד אולמרט ועו"ד נבות תל־צור ולהגיש לבית המשפט. על כל צרה שלא תבוא. אלא שפרקליט המדינה, שי ניצן, מתעקש להרדים את התיק. שוב, כמו בפרשיות אחרות, הוא טועה טעות נוראה.

החלטות מעודדות שוחד

הנה דוגמה להחלטת הרכב שופטי העליון שמשמעותה נזק רב למלחמה בעבירות הצווארון הלבן: הכרעת הדין בערעור יזם הפרויקט, הלל צ'רני, שהורשע בידי רוזן בשורה ארוכה של עבירות שוחד ונידון לעונש קל יחסית: מאסר של שלוש שנים וחצי - עונש שעליו עירערה הפרקליטות.

מה עשו כבודם? תחילה קבעו ברצינות כי במשך שנים רבות לא ידע המורשע הזה איך שליחו ונושא כליו דכנר מקדם את מפלצת הבטון בעירייה ומחוצה לה. ממש אהבל מוחלט. אחד שלא היתה לו מודעות, ומכאן שצריך לזכות אותו מחלק מעבירות השוחד. והם זיכו.

השופט יצחק עמית // צילום: דודי ועקנין

מה נשאר בתיק גם אחרי הזיכוי הבלתי נתפס הזה? חבילה גדולה של תשע הרשעות במתן שוחד בסכום שמצטבר למיליון וחצי שקלים!

ומה העונש שנגזר עליו בוועדה לרחמנות ציבורית בעליון? הכפילו את עונשו לשש שנים כמתבקש מחומרת מעשיו? החמירו במידת מה? לא בבית ספרנו: כבודם העניקו לנציג הצווארון הלבן - מתנה: עונשו הופחת ל־26 חודשי מאסר בלבד.

אמר השבוע מי שאמר במערכת האכיפה: "הנה ההוכחה שהפשע משתלם. מאוד משתלם. במיוחד כאשר הפושע הוא איש הגילדה הלבנה, המקושרת והנורמטיבית כביכול, שמערכת המשפט נוהגת בה בדרך כלל בסלחנות מפליגה.

"תראו בעצמכם מה קרה כאן: יזם מושחת נתן שוחד במשך שנים, השביח בדרך הזאת את הנכס שלו בסכומים של כ־100 מיליון שקלים, ונידון לעונש הבדיחתי. משתלם? משתלם. כדאי לקחת סיכון? לאנשים כאלה כן. לא לבוזגלו. צריך להודות על האמת".

גורם נוסף במערכת האכיפה: "אם זה העונש, אם זה הרף של בית המשפט העליון, אפשר בעצם לסגור את הבאסטה. שהרי עכשיו תיתקל הפרקליטות כל שני וחמישי ברף המגוחך הזה, ינופפו לנציגיה בהחלטות ההזויות של בית המשפט העליון וייאמר לה כזה ראה וקדש.

"נורא, נורא, נורא, מה שנבנה במשך שנים בעמל רב, נהרס עכשיו בתיק המיוחסים הזה. אני לא בטוח שהשופטים מבינים את גודל הנזק שגרמו במקרה של צ'רני, כמו במקרה של היזם אביגדור קלנר (שהורשע בשתי פרשיות של מתן שוחד ויישב שנתיים בלבד בכלא). אני לא בטוח שהם חשבו על כך שהם, במו ידיהם, מחזירים אותנו 30 שנה ויותר לאחור. שדווקא הם, שהיו אמורים להניף את דגל המלחמה, מעניקים רוח גבית לשחיתות".

מבחן השכל הישר

הביקורת הציבורית על חלק מהכרעת הדין בפרשת הולילנד אינה פוסחת על החלטת הזיכוי של אהוד אולמרט מקבלת 500 אלף שקלים שוחד - סכום נכבד שלבקשת אולמרט, כך התביעה, העביר דכנר לאח יוסי שבניו יורק.

בפרק הזיכוי הזה אפשר למצוא פנינים של ממש, נימוקים ותירוצים מביכים, בריחה מהעובדות והראיות - אבל קודם לכן תזכורת קצרה.

השופט אורן בן חקון // צילום: אורן בן חקון

לטענת התביעה, ביקש אהוד אולמרט מדכנר להעביר לאחיו יוסי, שהיה במצוקה כספית, חצי מיליון שקלים ונענה; יוסי אישר בחקירת המשטרה שקיבל מדכנר סכומים משמעותיים (בחיקור הדין חזר בו); אהוד אולמרט, כצפוי, הכחיש במשטרה שביקש מאנשי עסקים להעביר כספים לאחיו.

השופט רוזן שראה את הנאשם הזה ימים ארוכים על דוכן העדים, כמו שראה את עד המדינה, לא האמין לו. הוא כן האמין לדכנר בנושא הזה, משום שדבריו נתמכו בראיות מהותיות; משום שהתביעה הוכיחה דפוס התנהגות דומה באדיבות העד מוריס טלנסקי (העיד שלבקשת אולמרט הוא העביר בשעתו ליוסי 30 אלף דולרים); משום שהשאלה אם עבר או לא עבר הכסף נחתכה בניו יורק כאשר פרקליטו של אולמרט חזר בו ואישר בשם לקוחו: הכסף הגיע ליוסי.

אולמרט הורשע בידי רוזן, עירער על ההרשעה, ניסה לשנות את קו ההגנה בעליון ונחסם בידי השופטים. אבל אלה בכל זאת זיכו אותו כי לדעת ארבעה מהם לא הוכח מעבר לספק סביר שהוא ידע על העברת הכסף.

לפי הגיונו של השופט ניל הנדל, בהחלט סביר שדכנר ויוסי סגרו ביניהם את עניין הכסף ולא שיתפו בסודם את אהוד. היגיון מעניין, יצירתי במיוחד, שקיבל תמיכה מהשופט יצחק עמית. לדעת עמית, התרחיש שדכנר יזם בכלל את העברת הכסף ליוסי הוא תרחיש סביר...

רגע, יש בעיה: מדוע בכלל שדכנר יעביר כסף ליוסי אם אולמרט לא ביקש ממנו זאת ואין תמורה לאגרה? מדוע שאדם מנוסה ומתוחכם כזה יחליט להיפרד מסכום נכבד כל כך לטובת יוסי, שלא הכיר אישית, ויסתיר את נדיבותו החריגה מאולמרט?

לשופטים יש בעיה עם גירסת יוסי לא סיפר לאהוד, והם מנסים להתגבר עליה באמצעות סיפור מערכת היחסים העכורה בין השניים. רק שגם כאן יש להם מכשול: בחיקור הדין של יוסי בניו יורק, כאשר פרקליטת המחוז, עו"ד ליאת בן־ארי, שמעה אותו מכחיש שקיבל את הכסף - גירסה שקרית שבית המשפט השליך לסל - היא שאלה אותו כך: נניח שהיית מקבל את חצי מיליון השקלים, היית מדווח על כך לאהוד? תשובתו: כן.

כלומר, הנה עוד ראיה חשובה, מתבקשת, להפרכת טענת אולמרט שלא ידע דבר על העברת הכסף לאחיו.

אם אין די בכך, סיפק השופט עמית סיבה נוספת להרמת גבה בעניין רצינות הסיבות לזיכוי: "מי שמשחד את אחיו של ראש העיר במאות אלפי שקלים לא נזקק גם לשלוח בחגים זרי פרחים ושוקולד ללשכתו של ראש העיר כדי לקנות את ליבו".

השופט צבי זילברטל // צילום: דודי ועקנין

נו, נו, אני מניח שאנשי עסקים מסוימים, ובהם קבלנים, קוראים את הקטע הזה ומתפוצצים מצחוק. היום ברור יותר מתמיד מדוע חסרים בבית המשפט העליון לא מי שכותבים למען ההיסטוריה פסקי דין באורך של 1,000 עמודים, אלא שופטים יעילים, ענייניים, מביני עניין דוגמת אדמונד לוי המנוח, יעקב קדמי ודבורה ברלינר (נשיאת המחוזי בת"א). שופטים שמתמצאים במגרשי הפלילים.

לו הייתי שטרית

אנחנו נכנסים כאן על קצות האצבעות ממש לשדה חברתי רגיש, למגרש שהכרעת הדין כאילו מזמינה אותנו לבקר בו.

פסק הדין הזה, איך שלא קוראים אותו, יוצר תחושה של אפליה, של יחס אחד ליזמים ואנשי העסקים הלל צ'רני ואביגדור קלנר כמו לאולמרט ולופוליאנסקי, ויחס אחר למהנדס העיר אורי שטרית (שאחיו התאבד והוא היה שקוע בחובות כבדים), ולמתווך מאיר רבין.

שיהיה ברור: אין כאן צדיקים. אבל לו אני שטרית הייתי שואל את עצמי בצדק רב איך זה שאצל "הלבנים" מצאו השופטים מתחת לאדמה סיבות מקלות ונגסו בעונש אף שאצלם פרצה אש השחיתות, ואילו אצלי ואצל רבין לא מצא נסיבות מקלות.

כן, צריך לומר זאת בקול רם: יש תחושה רעה של קיפוח, של "לבנים" ו"שחורים", של העדפה לגילדה הלבנה. היא קיבלה הנחות גדולות, לא מוצדקות, הם לא.

אמור לי מי חבריך

כבר שנים מרחפת שאלה פשוטה, מתבקשת, בעניין אהוד אולמרט: איך הוא הגיע למקום שאליו הגיע. איך אדם מוכשר כזה, לא טיפש, הפך לאחד מסמלי השחיתות והנהנתנות במדינה.

התשובה על קצה המזלג: לאהוד היו תמיד שתי קבוצות חברים - אחת של אנשים נורמטיביים, שפויים, מחוברים למדינה הזאת ולתרבותה; ושנייה - אוסף של עסקנים פוליטיים, של עבריינים בפוטנציה, של נוכלים ורמאים בצווארון לבן וכחול.

ערכנו אתמול ספירת מלאי של החברים האלה, שרובם הורשעו עם השנים בפלילים, ומצאנו בהם בין השאר את שלומי עוז שנפטר בינתיים, את דודי אפל, את בני תבין שהתאבד, את רפי פלד, את דני דנקנר, את אברהם הירשזון, את יהושע הלפרין, את שולה זקן ואחיה יורם קארשי ועוד ועוד.

לקבוצה הזאת, מתברר, שבכוחה לייצר כסף וטובות הנאה, היתה השפעה גדולה עליו יותר מהקבוצה האיכותית. היא גררה אותו אחריה. אפילו רצה להתרחק מאנשיה, הוא התקשה: הוא כבר היה שבוי בידיה.

כשהטובים מתעייפים

ביום שני בבוקר השבוע, בעת טיול של אנשי מחלקתה לחבל עדולם, נשאלה פרקליטת מחוז מיסוי וכלכלה בת"א, עו"ד ליאת בן־ארי, מה להערכתה יחליטו שופטי הערעור בעליון בתיק הולילנד. היא לא היתה מסוגלת להשיב להם. הניחו לי, ביקשה, אין לי ממש מושג. אין לי שום יתרון בעניין הזה עליכם.

עו"ד ליאת בן-ארי // צילום: מוטי מילרוד

כאשר אחת הפרקליטות חזרה ושאלה אותה מה להערכתה יקרה - היא אמרה לה בערך כך: תהיה התוצאה אשר תהיה, אנחנו מבחינתו עשינו את המיטב. לא היינו עושים זאת אחרת כיום. ייחסנו לתיק הזה חשיבות עצומה, ועכשיו יאמר בית המשפט העליון את דברו. יש שופטים בירושלים.

לא בטוח שעל המשפט האחרון היא היתה חוזרת היום אחרי הכרעת הדין שמתחילה להצטייר כבת דודה רחוקה של הכרעת הדין הראשונה בתיק טלנסקי. אבל לאיש מאנשיה ומאנשי פרקליטות המדינה אין ספק שעדיין מדובר באחד ההישגים הגדולים של הפרקליטות, וכי מדובר בקו פרשת המים של המלחמה בשחיתות השלטונית.

שאלתי השבוע היכן נמצאים כיום חמשת אנשי התביעה המרכזיים - אותה חבורת לוחמים בתיק הפשע המאורגן הזה שעבדה במשך שנתיים ברציפות ממש מסביב לשעון, לילות כימים, חגים ושבתות. שאלתי היכן האנשים האלה שבקושי ראו אז את בני משפחתם והגיעו בסוף לאפיסת כוחות. נפלו ממש מהרגליים.

התשובה: ראש הצוות, עו"ד יהונתן תדמור, יצא לחו"ל לתקופה ארוכה וכיום נמצא מטעם המשרד בלימודים בבוסטון; עו"ד אתי בן־דור ממשיכה בפרקליטות, כך גם עו"ד ירון גולומב; עו"ד אביבה חפץ פרשה לטובת לימודי הוראה; עו"ד עודד קם נטל חופשה ארוכה לטובת עבודה במסעדה וכיום אחרי ניקוי הראש הממושך בחוץ, שוקל את צעדיו.

אנשים טובים באמצע הדרך שהתעייפו, אבל לא מצטערים בוודאי על השנתיים הקשות. פעם בחיים זה קורה לשליחי ציבור, וקשה להם לשכוח אותן.

* בהכנת הידיעה השתתפו עוזי דיין ומיכל שבת

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו