שני קומיקאים בני 30 חיים בניו יורק. הוא הומו, היא בזוגיות עם מישהו, ושניהם בודדים. הם מצייצים הרבה, עובדים מעט, וחושבים שהם סופר שנונים וחדים, רק שהם בקושי לנה דנהאם. במקור, "Difficult People" היתה צריכה להפוך בתרגום ל"אנשים קשים", אבל בילי וג'ולי אינם קשים. הם פאתטים. כשזה לא עצוב, זה מכמיר לב.
סיטקום שגיבוריו מיואשים הוא עניין מאוד לא נעים, והדבר היחיד שעובד לטובתם של בילי וג'ולי הוא התקווה כי בסוף ייפלט לאחד מהם פאנץ' מוצלח. זה קורה איפשהו בסוף פרק הבכורה, כשג'ולי מעוותת שמות של שני ילדים באוזני הוריהם - סחים ניו יורקים אליטיסטיים, מגיע להם - אבל זו לא סיבה לצפות ב־20 הדקות שקדמו לפאנץ' ההוא. בשביל אחד, באמת?
הקומדיה האמריקנית לא צריכה את "מרושעים" כדי להרגיש נורא ואיום, ומי שצריך באמת ללמוד מהסידרה הם יוצרים. לפניכם אור אדום. ראו לאן חוסר מקוריות, פחד משתק והרצון לעשות "ME TOO" יכול להוביל אתכם. זוכרים את "וויל וגרייס"? אז הנה הגירסה הבלתי נסבלת שלהם. בילי הוא מלצר זעוף וחסר טקט - שבמציאות היה מפוטר בחמש דקות הראשונות של ההתלמדות - ושחקן החולם על פריצה. ג'ולי היא קומיקאית המנסה לפלס דרכה בתעשייה דרך רביצה בבית קפה, ויחד הם צמד עילאיים ומתנשאים, יהודים כמובן (להכניס כאן: שפע סטריאוטיפים על יהודים אמריקנים, כולל האמא המטפלת המשוגעת של ג'ולי).
עיקר עיסוקו של הצמד הוא להחליף רפליקות מושחזות במהירות 300 קמ"ש לשעה, שבהן מאוזכר כל מה שחי, נושם ומצייץ במרחב הווירטואלי. אולי על הנייר זה אמור לעבוד, אבל הנבירה האובססיבית בתרבות הפופולרית (מדגם לא מייצג: ביונסה, צ'לסי הנדלר, ג'וליאנה רנסיק) מעיד על עולמן הרדוד והשטחי של הדמויות, והאמירה המסוות כאילו הן לועגות לטיפוסים כאלו הולכת לאיבוד תחת מטר של ציוצים חסרי פואנטה. בילי וג'ולי הם שני אנשים איומים, וכל מה שקורה להם מגיע להם. וכאן מגיעה ההשוואה ל"סיינפלד".
"סיינפלד" הפכה לאגדה טלוויזיונית בגלל שהיא אמרה משהו על העולם. מאחורי המוטו "סידרה על כלום", היא ספרה סיפור עגול ומלא על החברה האמריקנית. היא סיפרה על בדידות ומיזנתרופיות ועל חוסר הרצון להתבגר ולהתמסד, היא הראתה כיצד חברים הם תחליף למשפחה, היא איווררה את הפחד מקביעות, מילדים, מזיקנה, ועשתה את הכל באלגנטיות ובמופת של סאבטקסט. "מרושעים" לא שמעה על כל אלה. גיבוריה יורים את הכל בפנים באופן ישיר וחסר תחכום. בילי מתאר את הצורך בעדכונים מרשתות חברתיות "כאילו אני לוחץ על תרופה נגד כאב בביה"ח", וג'ולי מצרפת להמנון, "ואני מחפשת את האישור שהייתי צריכה לקבל מאמי ממגיבים באינטרנט". הכל מובא על כפית גדושה היישר לתוך גרונם של הצופים. אין טיפה של נחת. או סרקזם. או אמירה.
בשלב זה בחייה "מרושעים" היא הוכחה שלא מספיק להחליף רפליקות מהירות כדי ליצור קומדיה, צריך גם לטעון אותן בהומור. כרגע היא לא "סיינפלד", ואפילו לא "בנות גילמור" (היוצרים היו יכולים להיעזר בדיאלוגים בין רורי ולורליי, בית ספר לכתיבה עילית). ברגעים המעטים הסבירים שלה "מרושעים" מזכירה את "בנות", וזהו גם מקור חולשתה. הצופים התרגלו לדמויות גסות רוח, נרקיסיסטיות ואיומות. פגשנו אותן בדרמות, ראינו אותן מחריבות את חייהן, נקלעות לתהומות, מתפלשות בהרס עצמי. אנחנו לא זקוקים לעוד כאלה. ואם ממש נקלע למצוקה, יש את ערוץ "האח הגדול".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו