כך הוקפאה ההקפאה

שבוע לא קל עבר על ראש הממשלה נתניהו אבל עוד יותר על הנשיא אובאמה. מבחינת נתניהו, היה זה שבוע של בין שריפה להקפאה, בין אש לקרח. נתניהו הספיק בקושי להיפרד מצי מטוסי הכיבוי הבינלאומי שסייע לכרמל להיחלץ מהלהבות - וכמעט בו בזמן בישר פקיד אמריקני בכיר על כישלון המו"מ עם ישראל לחידוש ההקפאה וכתוצאה מכך ביטול חבילת התמריצים שהובטחה לישראל.

החבילה הזו היתה אמורה לכלול 20 מטוסי חמקן נוספים מעבר למה שסוכם. למרבה המזל, זה קרה בשבוע שבו מטוס כיבוי מיושן הפך בישראל לפופולרי ומבוקש פי כמה ממטוס הקרב המתקדם ה-F-35.

מאז כניסתו לבית הלבן יצר אובאמה ציפיות גבוהות באזורינו, בעיקר בקרב אלה שאינם מכירים את החומר שממנו קרוצים השחקנים במזה"ת. אובאמה שאף - בתמימות רבה - לפתור את הסכסוך בתוך שלושה חודשים של הקפאה נוספת.

הוא כנראה האמין שהממשל שלו יצליח היכן שממשלים קודמים נכשלו זה עשרות שנים. מסיבות תמוהות, אובאמה סבר כי שלושה חודשים נוספים של הקפאה, מעבר לעשרת החודשים שעליהם נתבשרנו בנובמבר 2009, יביאו להסדר קבע.

אלא שאובאמה, כך נראה, לא הבין את המוקש הטמון בדרישה הפלשתינית: אלה דרשו לסכם את סוגיית גבולות המדינה הפלשתינית במשך שלושה חודשי ההקפאה הנוספים. מבחינת הפלשתינים, ההיגיון היה ברור: סימון הגבולות יהפוך את כל עניין ההקפאה למיותר ולא אקטואלי מאחר שכל צד יידע בדיוק היכן הוא יכול לבנות והיכן לא. בירושלים, לעומת זאת, הבינו מהר מאוד כי הסיכוי להגיע להסדר בנושא הגבולות בתוך שלושה חודשים - דבר שלא הצליחו הצדדים במשך 62 שנה - הוא אפסי. בירושלים גם ביקשו לדון בכל נושאי הליבה בד בבד. והפלשתינים? הם ראו רק גבולות. ואת מזרח ירושלים.

בין שאיפות למציאות

ממשל אובאמה לא הבין כי שאיפות לחוד ומציאות לחוד, לא רק במזה"ת אלא גם אצלו בבית. וכך, השבוע, נוסף על נסיגתו מדרישה להקפאה, הוא גם הגיע להסכם עם מחוקקים רפובליקנים על עיסקת חבילה שלפיה ההטבות במס שקבע ממשל בוש, לרבות ההקלות לשני המאיונים העליונים, יישארו ללא שינוי לעוד שנתיים - בדיוק כפי שדרשו הרפובליקנים. בדיוק ההפך ממה שהבטיח לעשות.

סיפור המסים, להבדיל מכישלון ההקפאה, תפס בארה"ב את הכותרות. אובאמה יכול להיות מודאג: הוא איבד תומכים ליברלים נוספים מעבר לאלה שאיבד בבחירות האמצע בנובמבר. לזה יש כמובן להוסיף את השבעתו הקרובה של קונגרס לעומתי חדש שבוודאי לא יעשה לאובאמה חיים קלים. אובדן התמימות יכול גם להיות מאוד כואב לפעמים.

במקרה "הוועדה לשינוי פרוגרסיבי", שהוקמה בעיקר כדי לסייע למועמדים דמוקרטים במירוץ לקונגרס, החלה להציג השבוע שלטי פרסום שבהם היו אמורים לראות את אובאמה מקיים הבטחות בנושא העלאת המסים לעשירון העליון.

גרוע מזה, בפרסומים חשובים בארה"ב החלו השבוע תומכים מובהקים של אובאמה לחפש אחר מועמד דמוקרטי חדש לקראת פריימריז 2012. למזלו של אובאמה, רק לפני שנתיים הוא נתפס באמריקה, וגם בעולם, כמשיח, כך שאין במגירה משהו חדש - בדיוק כמו שאין תוכנית חלופית לתוכנית ההקפאה. עכשיו מחפשים הליברלים מחליף. אפילו שמו של האוורד דין, המועמד הדמוקרטי האומלל מ-2004, הועלה השבוע כאפשרות. אובאמה יכול להתנחם שגם לינדון ג'ונסון ידע צרות דומות עם הליברלים.

יהיה שפן-

ובחזרה להקפאה: נראה שאובאמה הובל כשה תמים על ידי הפלשתינים, שהצליחו למנף את נושא ההקפאה למקסימום. בסופו של דבר, ישראל מצטיירת כילד הרע בסיפור. בדעת הקהל העולמית היא זו שהכשילה את המו"מ הישיר. בדעת הקהל העולמית הלך והתבסס קונצנזוס, שלפיו ההתנחלויות הן המכשול העיקרי לשלום. ממשלות ישראל מעולם לא הצליחו, אם בכלל ניסו, להפריך את התפיסה.

אבל הבעיה הגדולה כעת היא מה עושים. מקור דיפלומטי בירושלים סיפר כי מבחינת ירושלים, לא ידוע על קיומו של שפן שאותו ישלוף אובאמה. למעשה, הפקיד האמריקני שתידרך השבוע את הכתבים הישראלים ודיווח להם על הכישלון קבע כי כעת השאיפה היא "להגיע להסכם מסגרת בתוך שנה".

העובדה שפקיד בכיר בעילום שם הוא שהביא את הבשורה גימדה את הסיפור. דמיינו אילו כותרות היתה תופסת ההודעה לו אובאמה או קלינטון היו מעבירים אותה בעצמם. אבל כידוע, הכישלון יתום.

אלא שבמישור המדיני יש לממשל בעיה. דווקא אובאמה, שביקש לפתור את ה"סכסוך הארוך והקשה בעולם", כפי שהגדיר זאת קלינטון בזמנו, מוצא עצמו בפני הדבר הכי לא רצוי: ואקום מדיני. הוא זה שביטל את הישגי ועידת אנאפוליס, וכעת הוא מוצא עצמו בקיפאון מסוכן בתהליך השלום.

ועידות, מפגשים, שיחות ומגעים הם לא בהכרח כישלון וסתם העברת זמן, כפי שרמז בכעס באחד מטוריו האחרונים תומס פרידמן ב"ניו יורק טיימס". יש להם ערך - לשמור על להבת התקווה גם אם, בינינו, היא בדרך כלל יוצרת אשליה. השאלה הגדולה היא לאן הולכים מכאן. אפשר להניח שכל אחד מהצדדים לא רואה זאת בצורה דומה.

בארה"ב מקימים מהספסל את השחקן האפור ג'ורג' מיטשל. הוא נעלם לחלוטין בחודשים האחרונים ונדחק מהמגעים עם ישראל לטובת בכירים ממנו, שראו סיכוי להשגת הסכם. מיטשל, בינתיים, אינו מתכוון להתפטר וינסה לשקם את האמון בין הצדדים.

בתוך כך קיימו בוושינגטון שיחות עם ראש צוות המו"מ הישראלי, עו"ד יצחק מולכו, ועם ראש צוות המו"מ הפלשתיני, סאיב עריקאת. רשמית, כל אחד בנפרד כיאה לרוח התקופה. במילים אחרות, חוזרים למתכונת שיחות הדילוגים מתוך תקווה שאולי הפעם יובילו שיחות אלה באופן עקבי למשהו טוב.

אובאמה לא היה מעוניין בכישלון השיחות הישירות. בוושינגטון אומרים שמבחינתו היה עדיף לוותר כאן, גם על חשבון החלשה נוספת של מעמדו. אולי זו הסיבה לכך שהנשיא האמריקני לקח בחזרה את כל ההטבות שהבטיח לנתניהו שכללו סיוע ביטחוני ומדיני משמעותי. השאלה היא כיצד יוכל לקחת בחזרה את ברכות התודה ששיגר בחודש שעבר לראש הממשלה בעקבות הסכמתו הצפויה של נתניהו להמשך ההקפאה.

הפלשתינים ינסו למנף למקסימום את כישלון השבוע ויש להם כבר תוכנית ברורה, בעצם שתיים, שלא כל כך מסתדרות יחד.

בראיון לרשת אל-ג'זירה מיהר עריקאת להאשים את ישראל בכישלון. ואילו נביל שעת', חבר בצוות המו"מ הפלשתיני, אמר כי ממשלת נתניהו נושאת באחריות לכישלון. הפלשתינים הודיעו כי הם לא יסכימו להמשך המו"מ במתכונת של שיחות הקירבה. זהו מסר ברור לוושינגטון.

גורמים פלשתיניים רשמיים מיהרו לתקוף את ישראל, אבל את מלאכת המתקפה נגד וושינגטון הותירו לאתרי האינטרנט. באתר "אינפו-פלשתין" נכתב השבוע כי "השחצנות של המנהיגים הישראלים יכולה להיות מובנת בגלל החולשה האמריקנית.

"כניסתו לתפקיד של הנשיא אובאמה הפיחה תקווה גדולה אך פינתה מקומה לדאגה ומרירות. ניתן היה כבר לחזות בכך בהצעת התמריצים חסרת התקדים שהוצאה לישראל תמורת הארכת ההקפאה. כעת ארצות הברית לא יכולה יותר להפעיל לחץ על ישראל והיא תמיד תבחר מול ישראל בגזר ולא במקל", נכתב באתר.

אבל הקיפאון המדיני שנוצר גורם בימים אלה לכאב ראש לא קטן בירושלים. הפלשתינים יוזמים בהצלחה לא מבוטלת גל של הכרה מצד מדינות רבות בעולם במדינה עצמאית.

מי מכיר במדינה פלשתינית-

השבוע הצטרפו ארגנטינה ואורוגוואי לברזיל, שכבר הכירה במדינת פלשתין לפני שבוע. פרו ואקוודור ועוד כמה מדינות דרום-אמריקניות עתידות להצטרף. בנוסף שידרגו בשנה האחרונה מדינות חשובות, שבהן ארה"ב, צרפת, ספרד, פורטוגל ונורבגיה, את דרג הייצוג הדיפלומטי שלהן עם הרשות. גם כאן יש מדינות חשובות, ובהן בריטניה ופינלנד.

הפלשתינים רואים בהכרה ובשדרוג היחסים אלטרנטיבה חשובה לשיחות השלום. בירושלים מאמינים כי וושינגטון תמשיך להתנגד לכל מהלך חד-צדדי של הפלשתינים במועצת הביטחון של האו"ם.

"שימו לב שבין המדינות הרבות שהכירו בפלשתין אין אף מדינה המעורבת בתהליך השלום, אם זה במישרין ואם זה בכספי סיוע", אמר השבוע ל"ישראל השבוע" מקור דיפלומטי ישראלי, "בין המדינות לא תראו את ארה"ב וגם לא מדינות חשובות באיחוד, ואפילו לא את יפן או קנדה".

רוסיה, צ'כיה, הונגריה ואפילו פולין ברשימה, כירושה להכרה הסובייטית בהכרזת העצמאות של ערפאת ב-1988. 104 מדינות כבר הכירו עד עתה בפלשתין כמדינה עצמאית.

בירושלים ציחקקו השבוע על ההודעה של ארגנטינה. "אם כך, אין בכלל כיבוש", אמר מקור ישראלי, "ההודעה הארגנטינית מראה עד כמה לא מבינים בארגנטינה את הסכסוך. יותר מזה, אם הם מכירים מעתה במדינה עצמאית אז אין להם כל בעיה להעביר את השגריר שלהם למערב ירושלים". התקשורת העולמית דיווחה כי המהלך המדיני הפלשתיני נוגד את הסכמי אוסלו מ-1993 (זוכרים-).

כתבים זרים שמעו השבוע ברשות כי לפלשתינים יש חלום: לצרף את וושינגטון ליוזמת ההכרה בפלשתין כמדינה עצמאית בגבולות 1967. גם בסיוט הכי גדול שלהם לא רוצים לחשוב על כך בירושלים. מזכירים שם שיש לישראל היום קונגרס אוהד שלא יאפשר לממשל אפילו לחלום על כך.

אבל לפלשתינים יש גם תוכנית אחרת, מנוגדת: לדרוש מהאו"ם להציב את השטחים הפלשתינים תחת מנדט של האו"ם ולהפסיק לכבד את ההסכמים עם ישראל. בנוסף, לפרז את הרשות ולהטיל את האחריות לניהול הרשות על "הישות הכובשת" - ישראל. במילים אחרות, להחזיר את הכיבוש.

נביל שעת' אמר בסימפוזיון על מזרח ירושלים באוקטובר שהאופציות האלה קיימות וכי הרשות עמלה בימים אלה כדי להפוך את כל היוזמות המדיניות שלה לישימות ובנות ביצוע עד כמה אפשר - וכל זה כדי לייצר לחץ על ישראל.

אגב, ביום שבו הכירה ברזיל בפלשתין, הציג ראש הנציגות הפלשתינית בפאריס את מכתב האמנה שלו בפני נשיא צרפת. מדובר בטקס ראשון מסוגו המבטא את העלאת דרג הייצוג הפלשתיני בצרפת.

לא ברור אם שר הביטחון אהוד ברק צדק כשאמר לחברי ועדת החוץ והביטחון כי המגעים עם ארה"ב על המשך הבנייה בהתנחלויות הופסקו לאחר שבוושינגטון עברו להתעסק במשבר שנוצר עם פרסומי ויקיליקס ובעימות בין צפון קוריאה לדרומה.

אבל דווקא ויקיליקס חשף כי הפלשתינים לא בדיוק בראש מעייניה של הקהילייה הבינלאומית, כולל מדינות ערב, עם כל הכבוד להכרה של מעצמות כדורגל כמו ברזיל וארגנטינה.

"נוסח ההכרה מצד ארגנטינה מוכיח כי הם מבינים את הסכסוך כמעט כמו אובאמה לפחות עד השבוע", היה מי שאמר השבוע בירושלים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו