לא שותקות

הריון, לידה או טיפולי פוריות. יש דברים שהם תחום נחלתן הבלעדית של נשים, לטוב ולרע. באופן טבעי, הטרדות מיניות נחוות בצורה שונה על ידי גברים. גבר יצליח להבין מהי הטרדה, אך רובם הגדול לא יצליח לתפוס את עומק ההשפלה. גברים לא יבינו את המבטים העורגים ממישהו שאת לא מעוניינת בו, לא יבינו כיצד כשאת נמצאת בדיון ענייני, פתאום ודווקא בעיתוי הכה מביך, מישהו ימצא לנכון להחמיא לך על מה שאת לובשת, ויוסיף קריצה, ובכך יקטע לך את חוט המחשבה ואת הביטחון העצמי. הם לא יבינו את הנגיעות שאינן במקומן, את הרמיזות, את צקצוקי הלשון. לא משנה באיזה מעמד את, כמה ילדים יש לך, אם את רווקה, נשואה, נערה, ילדה, הבת של, אחות של, עובדת עם.

בשנים האחרונות מתחוללת מהפכה בתחום ההתמודדות עם הטרדות מיניות בחברה הישראלית. חדשות לבקרים אנחנו שומעים על פרשות כאלה ואחרות, שנראה כאילו פושות בכל רובדי החברה, והיריעה קצרה מלהזכיר: מפרשות הניצבים במשטרת ישראל, דרך אנשי תקשורת כעמנואל רוזן ועד פוליטיקאים ושרים בכירים בממשלה, כשר הפנים הפורש סילבן שלום. 

בשנת 1998 נחקק בארץ החוק לאיסור הטרדה מינית. החוק הביא לשינוי חברתי־תודעתי מרחיק לכת, בהופכו התנהגויות יומיומיות שנחשבו מקובלות עד אותה עת, לאסורות על פי חוק, ויתרה מכך: החוק הביא לכך שהטרדה מינית הוכרה כפוגעת בזכויות היסוד הבסיסיות לכבוד ולשוויון. לפי ממצאי המחקר של ד"ר אורית קמיר, המוצגים בדו"ח איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית לשנת 2014, יותר משני שלישים מן המתלוננות בכל סוגי ההליכים השיגו הכרה בטענותיהן וכ־80% מהתיקים הפליליים והמשמעתיים שעניינם הטרדות מיניות הובילו להרשעות.

ההערכות המקובלות הן שמרבית הנשים עוברות במהלך חייהן הטרדה מינית, לפחות פעם אחת. למרות זאת, נתוני התלונות על הטרדה מינית נמוכים הרבה יותר, לרבות הטרדה מינית במקום העבודה. כמו כן, למרות 17 השנים שחלפו מאז חוקק החוק, במקומות עבודה רבים סביבת העבודה עודנה מאפשרת את התרחשותן של הטרדות מיניות. מן הנתונים שאספו מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, עולה כי כ־300 פניות בשנה האחרונה היו בנושא פגיעה מינית במקום העבודה - נתון גבוה כשלעצמו, אם מתחשבים בעובדה שרבים מהמקרים אינם מדווחים בשל חשש המתלוננות לאבד את מקום העבודה. 

 

"אני חושבת שפרשת סילבן שלום מוכיחה שכאשר נשים אמיצות מחליטות למרוד, למרות ואולי בגלל איומים מפורשים מאשת השר, זה ניצחון לכלל הנשים" // צילום: מיכל פתאל

זהבה גלאון

"מקווה שגברים יחשבו פעמיים"

יו"ר מרצ, זהבה גלאון, שחשפה את פרשת איציק מרדכי, מובילה בשנים האחרונות את המאבק בהטרדות מיניות ובמעשים מגונים בכפייה. היא חושבת שנותרה דרך ארוכה מאוד לעבור. בשיחת טלפון היא אומרת שכיום אנו עדים לשני תהליכים מקבילים, המפרים זה את זה: ראשית, מתחוללת מהפכה משמעותית בתחום ההטרדה והתקיפה המינית; אנשים מתפטרים כשהם חשים שהחבל על צווארם מתהדק, הודות לחקיקה משמעותית שנעשתה בתחומים אלה בשני העשורים האחרונים.

שנית, יש תחושה שנשים הפסיקו לשתוק. כלומר, למרות שהן חוששות מאוד להתלונן, הן עדיין מדברות על זה ומעדיפות למסור עדות לנשות ציבור במערכת הפוליטית או בתקשורת, ולא למשטרה.

"אני חושבת שפרשת סילבן שלום מוכיחה שכאשר נשים אמיצות מחליטות למרוד, למרות ואולי בגלל איומים מפורשים מאשת השר, זה ניצחון לכלל הנשים", אומרת גלאון. "אני מקווה שגברים יחשבו פעמיים לפני שהם יאמרו או יעשו משהו".

איפה עובר הגבול, לדעתך? גברים רבים אומרים לי שכבר אי אפשר להחמיא לנשים. אולי בעצם הם לא יכולים להבין מהי התחושה להיות מוטרד?

"הטרדה מינית היא לא גזירת גורל או מכת טבע. גברים הם אמנם גברים, אבל הם לא אידיוטים והם צריכים להבין שיש נורמות ברורות בחברה מתוקנת של מה מותר ומה אסור; ואם לא מבינים, יש חוקים מאוד ברורים שאמורים לעזור להם. ההיררכיה של הכוח מציבה אותם בעמדת שליטה; לרוב, הם יהיו המנהלים, לכן הם גם ירוויחו יותר, אך כל זה לא נותן להם את הזכות להטריד נשים או לנצל את כוחם לרעה. זהו תהליך ארוך של למידה והפנמה, ומי שלא מפנים, שייתן על זה את הדין".

ובכל זאת, האם היית מציעה לקרובת משפחה, חברה או לא עלינו, בתך, להגיש תלונה על הטרדה מינית?

"זו דילמה גדולה. זו אחריות כבדה לעודד נשים להתלונן. אני חושבת שלו אני הייתי נפגעת, הייתי מתלוננת, וכך הייתי מציעה לכל אישה. אבל לא הייתי יכולה לבוא בטענות לנשים שלא רוצות להתלונן. המתלוננת הופכת למוקד העניין המרכזי, ואז עומדות בפניה שתי אפשרויות: להתלונן או להניח לאיש שפגע בה, ולקחת סיכון שהוא יפגע גם בנשים אחרות. בשנה האחרונה תשעה ניצבים פרשו מהמשטרה על רקע פרשות מין, מה שמסביר את חוסר האמון במשטרה וחוסר רצון הנשים להתלונן במשטרה, שבה בכירי הצמרת הניהולית חשודים בעצמם. זה אומר שגברים בגוף היררכי חזק עדיין חושבים שהם יכולים להפעיל כוח על נשים, וזה מרתיע נשים מלהתלונן".

כיצד היית רוצה לראות את החברה הישראלית בעוד עשור?

"הייתי רוצה לראות חברה שוויונית, שבה אין פערי כוח בין גברים לנשים, בייצוג פוליטי, בפערי שכר, בתפקידים בתעסוקה, בעובדה שעדיין נשים ממשיכות להיאנס, להירצח ולהיסחר בשוק הזנות רק משום שהן נשים. לכשנתגבר על הפערים הללו, נוכל לדבר על עולם שוויוני שבו נשים יהיו שוות לגברים".

מהו המסר האופטימי שלך לנשים?

"אתן לא אשמות, ויש מי שנלחם בבעלי השררה והכוח עבורכן".

"נודע לי על מרצה באוניברסיטת בן גוריון שהטריד סטודנטיות. ראש המחלקה ניסה להצדיק זאת, לתדהמתי, בכך שהמרצה מתגרש. אותו מרצה קיבל קידום וקביעות". גילה גמליאל // צילום: קוקו

גילה גמליאל

"הדיון בהטרדות סובל מבורות"

השרה לשוויון חברתי וחברת הכנסת מטעם הליכוד מתארת תמונת מצב דומה. "כל ההתנהלות, השיח והדיון הציבורי סביב הטרדות מיניות לוקים בבורות רבה. מצד אחד, אנחנו רואים שינוי דרמטי באפס סובלנות ובגישה חיובית לנושא. המסר שלפיו נשים צריכות להגיע למקום עבודתן בלי לחשוש שיטרידו אותן באופן מיני עבר. מצד שני, אנו עדים לחוסר האמון מצד נשים להתלונן במשטרה, וכאן צריך לעשות בדק בית מקיף".

איך בחייך האישיים והציבוריים נחשפת לנושא?

"כשקידמתי את החוק המסדיר יחסי מרות בין סטודנטים למרצים, היו כאלה שהרימו גבה. יש שלא הבינו איך אני בחוצפתי פוגעת ברומנטיקה בקמפוסים". 

מאיפה הגיע הרעיון ליזום חוק שכזה?

"לפני קרוב לשני עשורים, כשהייתי יו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת בן־גוריון, נחשפתי להרבה מאוד תלונות של סטודנטיות לגבי הטרדות מיניות ממרצים. אחת התלונות היתה על מרצה שהטריד כמה סטודנטיות באחת המחלקות, וראש המחלקה ניסה להצדיק זאת, לתדהמתי, בזה שאותו מרצה מתגרש".

ומה עלה בגורלו של אותו מרצה? 

"הוא קיבל קידום וקביעות".

מה, לדעתך, צריך לעשות כדי שהמסר יחלחל?

"צריך להטמיע במערכת החינוך את הזכות של ילדים וילדות, נערים ונערות ומבוגרים על גופם ולהצמיד לזה את השוויון המגדרי בשיח על הזכות על הגוף שלנו. צריך להתחיל אפילו מגיל הגן. צריך להעביר את המסר, ללמוד ולשוחח עליו גם במקומות עבודה וכמובן במשטרה. אני סומכת על המפכ"ל החדש, שיבצע למידה והשתלמויות לכל הגורמים שאמורים לכפות ולאכוף את החוק סביב ההיבטים של הדיון המגדרי. זה קורה אבל לא מספיק. כמו כן, בסיור שערכתי לאחרונה באחד מבתי הספר של צעירים בעלי מוגבלויות, אחת הצעירות סיפרה שהגישה תלונה על אונס. היא הרגישה שבמתן העדויות שלה היא נאנסת מחדש. גם כאן צריך לחשוב מחוץ לקופסה, איך אפשר לפשט את התהליך כדי שהטראומה לא תחזור שוב. צריך להקל על המתלוננות. כל התיאורים הגרפיים מיותרים".

"אחרי פרשת מגל גברים טענו שב'וואלה' שררה אווירה מתירנית, ורק חלק מזה היו הטרדות מיניות. 'אז לא נחמיא יותר', הטיחו בי. עניתי להם 'מצער, אך לא נורא'". רויטל סויד // צילום: רמי זרנגר

רויטל סויד

"פייסבוק - בית הדין החדש"

רויטל סויד, עורכת דין וחברת כנסת מטעם המחנה הציוני, משווה את השינוי המתחולל בתחום ההטרדות המיניות לשינוי שהתרחש בתחום האלימות במשפחה. 

"בעבר ההתייחסות מטעם הממסד לאישה שהופעלה נגדה אלימות במשפחה היתה שווה לאפס, והיום אם אישה מתקשרת למשטרה, היא מטופלת מייד על ידי הרשויות. בעוד עבירות אינוס ומין 'קלאסיות' תמיד קיבלו יחס מחמיר בבתי המשפט, השתרשה בארץ נורמת התנהגות שנשים וגברים ספגו בצבא, שלפיה אפשר להתעסק עם נשים". 

את נקודת המפנה סויד תולה בפרשת איציק מרדכי. "היום העונש שהוא קיבל, עבודות שירות, נחשב מגוחך, אולם אז זה נחשב לעונש חמור מאוד. זוהי הפעם הראשונה שהתייחסו למעשיו כאל פשע. ואז התחלנו להפנים, כולל בחקיקה מתאימה ובבתי המשפט, שהטרדות מיניות הן דבר אסור".

מה, לדעתך, השינוי שעברנו בנושא ההטרדות?

"היום נשים אולי מפחדות להתלונן, אך בעבר זו כלל לא היתה אפשרות. התהליך שאנחנו עברנו ועוברים הוא להגדיר את המעשים כעבירה פלילית, אך בעוד בתי המשפט יחסית חיבקו את המתלוננות, לא היתה היערכות נכונה לשמור על המתלוננות והן היו חשופות להתקפות, להכפשות ולפלאי 'כיכר העיר החדשה': הרשתות החברתיות. זה נורא לראות את התגובות, זה כמו לעבור אונס. כל הכפשה או טוקבק גורמים למתלוננת לחוות את החוויה הנוראית מחדש, ורבות מהן שואלות את עצמן, למה אני צריכה את זה?

"אחרי שפורסמה פרשת ינון מגל, גברים רבים טענו שבמערכת 'וואלה' שררה אווירה מתירנית, ורק חלק מזה היו הטרדות מיניות. 'אז לא נחמיא ולא נחזר יותר', הם הטיחו בי. אז עניתי להם: 'מצער, אבל לא נורא'. אני לא רוצה לפגום ביחסים שבינו לבינה, אבל אם המחיר לאפשר את הדבר הזה הוא השפלה ותקיפה של חלק מהנשים, אז לא צריך".

כעורכת דין מנוסה, את חושבת שמן הראוי לעשות שינוי בחוק הקיים?

"החוק עצמו מספק לחלוטין, אבל אין לשפוט מתלוננות שלא רוצות להתלונן, כי אנחנו עוד לא מצליחים לשמור עליהן. ובכלל, את השינוי הגדול חייבים להתחיל מהחינוך בבתי הספר. עדיף שהחיזור ייפגע, ולא אנחנו".

עליזה לביא // צילום: דודי ועקנין

עליזה לביא

"אמרתי 'לא', לזה אני מתכוונת"

ח"כ מטעם יש עתיד, לשעבר יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי, מדברת על השינוי המתחולל בחברה הדתית־לאומית שממנה הגיעה. "זו עבודה קשה וסיזיפית עם עבודת רגליים רבה. לפני 15 שנים הקמתי את פורום הנשים הדתיות 'קולך' כדי לחזק את מעמדה של האישה. תחום ההטרדות המיניות צמח מהשטח; נשים דתיות, לאומיות וחרדיות, החלו לפנות אלינו, וכך הקמתי את הוועדה למניעת הטרדות מיניות".

להעלות לסדר את נושא ההטרדות המיניות במגזר הדתי־לאומי והחרדי זה דבר קשה מנשוא; בייחוד במקרים כמו פרשת מוטי אלון או הרב מהצפון.

"זה כלל לא היה נושא או מושג שדנו בו בחברה הכללית, ובייחוד בחברה שלנו. כשהתמניתי ליו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי בכנסת ה־19, ובאתי עם יוזמות חקיקה לקידום נשים, לא חשבתי שהנושא של הטרדות מיניות יהיה נושא שאדרש אליו כל כך. לימים גיליתי שבשירות הלאומי אין כלל חובת דיווח על הטרדה מינית. היום יש הדרכה ותיאום בין העמותות, ולבנות יש כתובת".

כיצד את תופסת את השינוי שהתחולל בחברה הדתית?

"יש היום לאן לפנות, אך זה לא מספיק. אף אחד לא מדבר עם ילדים על חינוך מיני או על שוויון מגדרי. לא סתם כתבו 'כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת' - זו היתה הנורמה ששררה אז בחברה. ובכן, כשאני אומרת 'לא', אני מתכוונת ל'לא'".

את חושבת שהיום גם יותר ויותר גברים מוטרדים או שזו נחלתן של נשים?

"לפני עשרה ימים יצאה בפעם הראשונה עדות של מתלונן שנפגע ממי שאיני יכולה לקרוא לו רב. הוא יצא בשם שלו והוא אבא לשני ילדים. אני לא מסכימה עם הטענה הזאת. אמנם גברים פחות מדברים ויכול להיות שהמספרים אחרים, אבל היום גם גברים מוטרדים, ולא מעט".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו