זאת כנראה אחת הכתבות הקשות שאכתוב בחיי. לא בגלל מסך דמעות שמשתלט ומכסה באמצע הכתיבה - הרי כבר ערכתי ראיונות רבים עם משפחות שכולות, וכבר סובבתי את מסך המחשב בגרון נשנק, לא מסוגלת להמשיך לכתוב. גם לא בגלל יפי אישיותו של הנופל שנרו כבה - הרי כולם היו טובי לב ומוכשרים. רס"ן דגן ורטמן, הלוחם הבכיר ביותר והמבוגר ביותר שנפל במבצע עופרת יצוקה שהחל לפני כשנתיים, היה אדם שקשה לכתוב עליו אמת בלי שזו תיתפס כהגזמה פראית.
כל מי שוורטמן, איש קבע שבכלל היה בעיצומה של חופשת לימודים והתעקש להיכנס לעזה עם פרוץ המבצע, נגע בו מדבר על דמות ניסית, אגדית, לא אמיתית. בשנתיים שחלפו מאז נפילתו נקראו 25 ילדים דגן, על שמו. פקודיו ומפקדיו משוכנעים שלולא נהרג היה הופך ברבות הימים לרמטכ"ל צה"ל. רבנים בכירים בטוחים שהיה צומח להיות רב גדול, ענק תורה מופלא. אביו סבור שדגן, בפשטות ובענווה האופייניים לו, היה משלב בחייו עיסוק בחקלאות.
"לא יכול להיות שהוא מת, ובעצם, לא יכול להיות שהוא היה חי", כתב חברו יצחק בזק, "יש כאלה שאחרי מותם אומרים עליהם: התהלך בינינו מלאך ואנחנו לא ידענו. אבל אנחנו ידענו, ואמרנו, וצעקנו, ודיברנו מאחורי גבו, ובפניו (עד שחטפנו סטירה), וקינאנו וניסינו להידמות לו - וכשלנו. ושוב ניסינו, וכמעט התייאשנו. עוד בחייו".
אני קוראת את המכתבים הרבים שהגיעו למשפחה לאחר שנהרג, שומעת את החברים, את העדויות על אדם שקורץ מחומר אחר, את הסיפורים על היכולות הפיזיות נדירות, על החתירה לשלמות במידות הנפש, על מפקד נערץ שהיה כולו פשטות וצניעות, ולא מצליחה לחבר את הפאזל. תלמיד חכם אמיתי, כזה שחובש את ספסלי בית המדרש משש בבוקר ועד שתיים בלילה, ומפקד פלוגה בגולני, כזה שיודע לשיר את כל השירים של הפלוגה. "זה לא נכון לומר שדגן עסק בחיבורים שבין קודש לחול, שהיה מין גשר בין חומר לרוח, הוא פשוט היה אחד", מנסה אחיו הצעיר כרם (24) לדייק את דמותו של דגן, "אנחנו חיים באקווריום שיש בו הגדרות לכל דבר, ודגן הגיע מחוץ לאקווריום הזה ובכלל לא ידע על קיומן של ההגדרות. היה לו עולם מושגים מפותח, עתידי".
"פשוט ישראלי"
בן 32 היה דגן בנופלו. בנם השלישי של ד"ר אלי ורטמן, נוירולוג, ודבי, פסיכותרפיסטית, מהיישוב מעלה מכמש בבנימין. שמות הילדים ארצישראליים ויפים, כמו המשפחה: שחר, מעיין, דגן, תמה וכרם.
דגן, בעל מיומנויות פיזיות המתאימות לסיירות, התקבל ליחידת שלדג, אבל דחה את גיוסו כדי לינוק תורה בישיבת הר המור. היה הראשון שמדליק את האור בבית המדרש, והאחרון שמכבה אותו. "ראינו את האישיות שלו צומחת מהמפגש עם סוגיות לגבי הדור שלנו, דור של תחיית עם ישראל", מספר האח הבכור שחר (36), "גדולתו נבעה מהקודש. התורה הצמיחה את כוחותיו, לא כחלק מהחיים אלא כל חייו נבעו והתעצמו ממנה".
משלדג המשיכו לפנות אליו, שנה אחר שנה, אך כשהחליט להתגייס, אחרי שש שנים בישיבה, ביקש להגיע דווקא לגולני, לגדודים, "למקום שבו עם ישראל נמצא". למרות הפערים, בחור הישיבה בן ה-24 שהתגייס לגולני עם בני ה-18 מצא שפה משותפת עם כולם. "הוא לא היה מגזרי, לא ניסה לגייס מישהו לאיזו אג'נדה ולא קיטלג אנשים", מספרת אמו דבי, "הוא היה שייך לעם ישראל והאמין בעם ישראל. פשוט ישראלי".
כחייל וכקצין התבלט ביכולות מקצועיות בסטנדרטים לא מוכרים לצד ענווה חריגה. כשהחמיאו לו, היה נראה שהוא במצוקה. פעם התבקש להצטרף לנבחרת של גולני לקראת מירוץ התבור, אך סירב לעזוב את אימוני הפלוגה שהיו חשובים בעיניו יותר מאשר מחנה האימונים למירוץ. המג"ד נאלץ להתערב והצליח לשכנע את דגן רק אחרי שטען באוזניו שהוא לא מייצג את עצמו אלא את חטיבת גולני כולה. כשזכה במקום השלישי בצה"ל קיבל המג"ד שיחת טלפון בהולה מקצינת הספורט, שסיפרה לו שדגן פשוט נעלם. אחרי בירור קצר התברר כי דגן, בצניעותו, סירב לקבל את הגביע, וקצינת הספורט נאלצה לקבלו במקומו.
"בצה"ל היה פעם נוהל בשם אדמה בוערת", מספר מי שהיה מג"ד 13, אבינועם סטולוביץ, "לפי הנוהל, כשיש סיכון גדול חייבים לרוץ ממקום למקום והליכה רגילה אסורה. יום אחד בטירונות הגיעו אלי מפקדיו של דגן בהלם ולא הצליחו להבין למה דגן הגדיר לעצמו עצמאית נוהל אדמה בוערת, למה הוא רץ כל הזמן ממקום למקום. הוא פשוט היה קל כנשר ורץ כצבי".
גם בבית המדרש היה רץ. התביעה שלו מעצמו היתה טוטאלית. אם היה מפסיק את לימודיו כדי לצאת לשירותים הוא היה יוצא בהליכה מהירה וחוזר בהליכה מהירה. "אף פעם, אבל באמת אף פעם, לא ראיתי אותו בבית המדרש במצב של הליכה רגילה", מספר אפרים קופלד, שלמד איתו בישיבה.
התמסר בשלמות
כשהתמסר לתורה, עשה זאת בשלמות, וכשהתמסר לצה"ל, עשה זאת בשלמות. הוא חתם שוב ושוב על שירות קבע והיה מיועד להפוך לסגן מפקד גדוד בגולני. כשהיה חניך בקורס מ"כים גילו מפקדיו בארבע בבוקר שדגן הוסיף עמדת ש"ג עצמאית בגלל ערפל כבד. כשהתחיל תפקיד כמפקד מחלקה (מ"מ) עלה על הג'יפ של הסיור ויצא לסיור היכרות בגיזרה. "המג"ד של הגיזרה ראה איזה האמר משוטט מחוץ לצירים, עולה על ההרים ויורד טראסות", סיפר המ"פ ארז אלקבץ, "ודגן השיב לו: אני צריך להכיר את הגיזרה, אי אפשר להישאר רק על הצירים". דגן הציב רף גבוה לעצמו ולפקודיו ומתח את סרגל המאמצים המקובל שמגדיר את קצב האימונים. החיילים של דגן עבדו קשה יותר, אינטנסיבי יותר, עם משקלים גבוהים יותר, והוא איתם. במטווחים היה זוחל איתם על האדמה. ראשון.
"בהתחלה החיילים היו ממורמרים", אומר רועי זילברשטיין ששימש סגנו בפיקוד על פלוגת טירונים, "אבל מהר מאוד הם הבינו שגם המפקד שלהם לא בא לשחק משחקים אלא לבנות פלוגה רצינית ומאומנת, גם אם זה אומר לרוץ עשרה קילומטרים יותר או לישון פחות. המרמור התחלף בתחושה של גאוות יחידה. זאת היתה תוצאה של דוגמה אישית".
לפי עדויות חייליו ושותפיו לסגל הפיקוד דגן לא ישן יותר משעתיים בלילה. בסוף שגרת לילו היה עובר בין החיילים ומוודא שכולם מכוסים. "כשביקשו ממני להיות הסגן של דגן לא הסכמתי", נזכר זילברשטיין, "לא רציתי להיות סגן מפקד של טירונים. אבל המג"ד אמר לי: 'אם אתה רוצה חוויה משמעותית בחיים שלך, כדאי לך להיות הסגן של דגן'".
כמפקד פלוגת מסלול בעוטף עזה קבע דגן נורמות צה"ליות חדשות על הגדר. היה חותך בעצמו את גדר המערכת בכל פעם שזיהה משהו חשוד ורץ פנימה בחתירה למגע, לפעמים לבדו. באחד הימים התבקש לסגור שער בגדר הרצועה, באזור שנקרא גבעת הצלפים. "היו יריות בלי סוף", מספר אחד החיילים, "ירי מדויק ומדוד. אבל דגן ירד מהרכב בקומה זקופה ללא פחד, לא התכופף ולא מיצמץ, כי בתפיסה שלו לא מתכופפים לפני האויב. הכדורים שרקו סביבו והוא המשיך ללכת באותו קצב, סגר את השער וחזר לג'יפ". במקרה אחר, מספרים החברים, כשהפלוגה נקלעה למארב מרגמות בתוך עזה, דגן קפץ מהרכב עם הקשר שלו והתחיל לרוץ על הגדר, ימינה ושמאלה, מושך את הירי אליו ומחפה על החיילים שישבו בתוך הג'יפ.
סיפור נוסף על דגן הפך לדוגמה שבה משתמש אלוף פיקוד הצפון גדי אייזנקוט, כהדגמה למה שהוא מצפה מהחיילים. באימון ברמת הגולן, כשישב בישיבה אצל המג"ד, שמע שרועה סורי החשוד כתצפיתן חיזבאללה נמצא סמוך לגבול. דגן יצא מהישיבה בריצה והחל לנוע פנימה לעבר השטח הסורי. עם יכולת הריצה הגבוהה שלו, הוא הותיר את הקשר מאחוריו והמשיך לבדו בריצה מהירה במעלה ההר. בשלב מסוים הוריד את הווסט, כדי להקל בריצה. מהמפקדה עלו מולו בקשר ואמרו לו שהוא עבר את הגבול הסורי ועליו לעצור, אבל הוא המשיך לרוץ עד שתפס את הרועה. דגן מסר את הרועה החשוד לסמ"פ, הסדיר את הנשימה וחזר להמשך הישיבה אצל המג"ד.
לא טבעי לעולם
אבל דגן ורטמן, שהיה לאגדה בחייו, הלך תמיד בראש מורכן וצנוע ובמבט מבויש. כשקיבל מצטיין פלוגתי בטירונות הסתיר זאת מהוריו. כשנבחר לקבל תעודת הצטיינות בקורס מ"כים, ביקש מהוריו שלא יגיעו לסיום הקורס ואת תעודת המצטיין האוגדתי הם קיבלו רק לאחר מותו. את תעודת מצטיין הרמטכ"ל מצאה אמו חבויה במגירה במקרה, כשסידרה את החדר ואת אות המצטיין הגדודי של חלקו הראשון של קורס הקצינים ניאות לקבל רק אחרי שמפקד הקורס איים עליו בהדחה. בסוף הקורס הוא נבחר שוב למצטיין, אך הפעם הצליח לעמוד בסירובו ולא קיבל את האות.
"הדרגות לא הצליחו לעשות לו כלום", מספרת אמו דבי, "להפך: ככל שהוא קיבל יותר כוח בצבא, כך הוא ויסת את עצמו כדי להישאר עניו. הוא הפסיק לישון על מיטה ועבר לישון בג'יפ, אחר כך על כיסא במשרד, אחר כך על הרצפה".
"גם כשהיה מגיע הביתה, היה נזרק דווקא על השטיח שלמרגלות המיטה, ישן עם מדים ונעליים", מוסיף אביו אלי, "לי הוא אף פעם לא הסביר, אבל לחבר שלו הוא אמר פעם שאדם לא צריך להיות גבוה, והצביע על שיירת נמלים שעברה לידו. רק בשבתות הסכים לעלות על המיטה".
למה לדעתכם הוא הסתיר מכם את ההצטיינות? למה לא לעשות נחת להורים-
"בעיניו ההצטיינות לא היתה חשובה, כי היא לא אמת. דגן היה מכונת אמת. מה שלא מהותי לאמת שלו, לא נדבק בו".
בכניסה לביתו של אחד מתתי האלופים שפיקדו על דגן תלויות שתי תמונות: התמונה המפורסמת של הילד היהודי מגטו ורשה המרים ידיים, ומולה תמונתו של דגן ורטמן. בעיניו, דגן ייצג את התשובה הציונית לילד מהגטו. "הרבה פעמים אחרי לכתם של אנשים לעולמם, יש נטייה לעשות אותם יפים יותר, חכמים יותר, נפלאים יותר", מספר דורון אלוני, אחד המפקדים בפלוגה של דגן, "אבל כל מה שאני מספר על דגן יכולתי לספר אחד לאחד כשעוד היתה נשמה באפו".
החברים והחיילים חוזרים ומדווחים על תחושה שהיתה להם שדגן לא אמיתי, שאין אנשים כאלה באמת, שהיה בו משהו לא טבעי לעולם הזה. דגן היה אדם שנוסך רוח טובה בכל הסובבים אותו, מוצא טוב בכל אדם, לוקח על עצמו עוד ועוד משימות ועומד בהן ללא קושי.
"אבל כמה שחתר לשלמות, לא היה בו ולו צליל קטן של ביקורתיות", מספר כרם, אחיו הצעיר, "בדרך כלל כשאתה פוגש אדם גדול זה מיד מאיים עליך, נותן תחושה שאתה גרוע מולו. אבל אצל דגן זה לא היה. אנשים לא חשו חסרי ערך מולו, להפך - הוא העצים את כל מי שעמד לידו. הוא היה נלהב מהחיילים שלו, אנשים שנראים לנו כאילו פשוטים, היה אחוז התפעלות מהם. לא בחזה מנופח אלא באמת מתוך ראיית האור שבכל אחד".
החיילים הלכו אחריו בעיניים עצומות, והוא דאג להם כאב. "היה לו חשוב שישרתו אצלו כמה שיותר חיילים בודדים. דגן ביקש אותם", מספר אלוני, "בכל פעם שיצא הביתה הוא היה עובר בבתי חיילים עם בעיות ת"ש (תנאי שירות) ודואג להם. הוא טיפל בכל בעיית ת"ש קטנה בעצמו. השיג להם מקרר, מיקרוגל, מצרכים. כל מה שצריך". הוא היה נכנס לבתי החיילים ופותח את המקרר, ואם הוא היה רואה שהמדפים ריקים הוא היה יוצא לעשות קניות, חוזר וממלא את המקרר. כמ"פ הגיע הביתה ממש עם כניסת השבת, רק לאחר שעבר בבתי החיילים הנזקקים וערך עבורם קניות מכספו. מפעם לפעם אף הופיע בסניף הבנק שלו וביקש להעביר סכומי כסף גדולים לחשבונות שונים. רק לאחר שנהרג התברר שתמך בכמה מחייליו שמשפחותיהם נקלעו לקשיים, ובכל פעם הפקיד עבורם אלפי שקלים. כשפקיד הבנק, חבר ילדות של דגן, הבין את המתרחש ובירך אותו על מעשה החסד, דגן הצטנף בתוך עצמו ואמר בשקט: "שטויות, מה כבר יש לי לעשות עם משכורת כל כך גבוהה-".
בעת ביצוע תוכנית ההתנתקות שהה דגן בחופשה קצרה בין תפקידים. "הוא התנדב לסייע לארוז בתים של משפחות בכפר דרום. ברור היה שהלב נחמץ אצלו, אבל לא שמענו ממנו מילה אחת של ביקורת על הצבא", מספר אביו, "בתפיסה שלו בונים פה עם, בונים גאולת ישראל, ויש קווים ארוכים לצעוד בהם".
במלחמת לבנון השנייה, באחת ההקפצות בדרך לקרב, עצר את הרכב וקפץ ממנו החוצה. "החיילים שלו סיפרו לנו שראה ילדה ערבייה מבוהלת ובוכה", מספר אביו, "הוא עצר כדי להרגיע אותה בחיוך וליטוף, ורק אז המשיך בנסיעה אל הקרב. זה היה דגן".
חיבור נדיר בין תורה למעשה
בחופשת הלימודים האחרונה שלו חזר ורטמן לישיבת הר המור, שהיתה עבורו בית רוחני. הוא נלחם על הזכות לצאת לחופשת לימודים שלא לצורך אקדמי, כדרישת הצבא, אלא על טהרת הקודש. "הוא לא היה יכול לשאת את המחשבה שמישהו סופר לו את דפי הגמרא לצורך ציון", מספר אחיו שחר. "אני לא יודע להעיד על עצמי אם הייתי טוב או לא", כתב דגן באחד המכתבים שהשאיר אחריו, "את זאת ישפטו חייליי ומפקדיי. אך מה שעשיתי ומי שהייתי נבעו מאותן שנים של לימוד בישיבה".
גם בשנותיו בצבא שילב לימוד תורה בהתמדה ובסדרי גודל לא רגילים. את הניווטים בבה"ד 1 עשה בריצה מהירה כדי להספיק ללמוד עוד כמה דפים מאחד הספרים הקטנים שהיו מונחים דרך קבע בכיסו. המפקד שלו בקורס קצינים כתב למשפחה שדגן ייצג גשר בין האבות המייסדים של האומה ובין מכונניה בעת הזאת: "יש בקרבנו אנשי תורה גדולים, ויש בקרבנו אנשי מעשה גדולים, אך חיבור שלם, אחד, הרמטי, בנשמה אחת ובגוף אחד, לא זכיתי לראות עד אשר פגשתי בדגן".
"באחת השבתות ישבנו בבית הכנסת בבסיס, וכל אחד למד לעצמו משהו", מספר בנימין קרפלס, חייל של דגן, "מאחוריי ישב מישהו שלמד מסכת בבא קמא. פתאום דגן נכנס, כולו מאובק מפתיחת ציר של הבוקר, ניגש אליו ושאל באיזו סוגיה הוא. דגן ישר התחיל לדבר על כל המהלך של הסוגיה, פשט ורש"י, ראשונים ואחרונים, כאילו יצא עכשיו משיעור בישיבה. כאילו כל השעות האחרונות הוא לא היה עם העיניים על הגדר והאצבע בשמורת ההדק. כאילו כל מה שבאמת העסיק אותו זאת הסוגיה הזו. באותם רגעים לא ידעתי מה לחשוב. אני יושב פה כבר כמה זמן, בקושי מצליח להתרכז בספר פשוט, ודגן חוזר מאובק מפתיחת גדר וישר ניגש לספר".
התייצב על דעת עצמו
כשהחלה הלחימה במבצע עופרת יצוקה היה דגן בעיצומה של חופשת הלימודים, אך לא היה צריך לקרוא לו. "פתאום, תוך כדי ההכנות, ראינו אותו נוחת בגדוד", סיפר סגן אלוף אורן כהן, מג"ד 13 של גולני, "הוא אמר לי, 'אם אתה נכנס, אני נכנס איתך, לא מעניין אותי כלום. אני נכנס עם וסט להילחם'". והוא נכנס, חדור אומץ ורוח לחימה. בשבוע הראשון למבצע הספיק לעשות את הישר והנכון בעיניו: להוביל חיילים להגנה על מדינת ישראל, לפרוץ זקוף, לחסל מחבלים, להשרות ביטחון על החיילים.
יום לפני שנהרג, נתקל חוד הכוח במארב קשה. החיילים נשכבו וחיכו להוראות. "דגן ניגש בקור רוח אל המ"מ והתחיל לנתח איתו את הסיטואציה בנחת", מספרת דבי את ששמעה מפי החיילים, "מסביב הכל אש, ירי ללא הרף, אבל דגן יושב עם המ"מ, מתאר לו את האפשרויות, את הכשלים, מחכה שיגיע בעצמו לפתרון. פשוט חנך אותו באמצע מארב. והכל בשקט ובנינוחות".
עשרה ימים אחרי תחילת המבצע, בצום עשרה בטבת, נהרג רס"ן דגן ורטמן מפגיעת פגז טנק של צה"ל במבנה שבו שהו בצפון הרצועה כתוצאה מטעות בזיהוי. בתקרית נהרגו גם סמל ניתאי שטרן ורב"ט יוסף מועדי ונפצע מפקד חטיבת גולני דאז, אל"מ אבי פלד.
"ניסו להוציא מאיתנו כעסים, תלונות", מתייחס אלי לעובדה שבנו נפל מירי כוחותינו, "אבל אנחנו לא כועסים. זו מלחמה, ומלחמה מוסרית, וזו אחת התוצאות שלה. העובדה שהכי קשה לי היא שהוא לא נפרד ממני באותו בוקר כשיצא לדרום, אבל אני מתנחם בכך שעשה את מה שהיה נכון בעיניו לעשותו. קשה לנו שדגן איננו, קשה מאוד, אבל יש דברים שהם חזקים יותר מהחיים. יש דברים שמוסרים עליהם את הנפש".
בעיצומם של ימי השבעה אמרה תמה שאם היה שומע אחיה על נפילתו שלו, בוודאי היה אומר: "הלו, בונים כאן אומה, ואם יש מחירים, אז יש". כרם, בן הזקונים, משוחרר טרי מגולני, מחזק את דברי אחותו: "אנחנו יוצאים מעמדה של אמונה, שדברים לא קורים סתם. זה לא אנחנו בחרנו. בחרו בנו לסחוב את האלונקה הזאת, של האובדן, אז נסחב. אבל בחשבון הכללי, כל מחיר שיידרש - אנחנו ניתן. אנחנו לא מתגרים בגורל אבל גרים בהתיישבות, משרתים במילואים, בונים פה אומה. גם אחרי שדגן נפל".
"אנחנו בפירוש לא שאהידים", ממשיך אותו אלי, האב, "אנחנו חפצי חיים ואוהבי חיים, אבל מונעים על ידי משמעויות. אנחנו רואים סביבנו מתח תרבותי שמשפיע על הפרט. יש שטחיות, בעיקר בתקשורת, והתעלמות ממשמעות קיומנו בארץ. התנהגויות כאלה מוחקות את הערך העצמי של האדם. נורא קל להידבק בקצף, בשטחי, אבל זה קודם כל נזק אסטרטגי. החיבור בין המיידי לאינסופי הוא יסוד עם ישראל בעולם. אני לא מכיר מערכת אחרת שבאידיאל שלה יש נשגבות כל כך יומיומית. כל זמן שלא נהיה מספיק עמוקים להבין את מהלך חיינו ההיסטורי, נחיה חיי זיוף שההבל שלהם יכה בנו, ופתאום לא נבין למה אין לנו כוח. סבא שלי עלה לארץ מפולין, ניצל מהשואה. הבן שלו, הדוד שלי, נפל פה ב-48'. הבן שלי נפל ב-2009. אנחנו משלמים את המחירים, ויודעים שיש להם משמעות".
יש נחמות-
"הצער על שדגן נפל הוא עמוק וקשה", אומר כרם, "והנחמה היא במה שהוא נפל. זה לא מישהו שאהב לגלוש גלישת גלים ומת בים. זה מישהו שחי למען עם ישראל ומת למען עם ישראל, כשהמושג עם ישראל ממשיך לחיות אצלנו. אנחנו לא חיים בדמיונות או באשליות, אבל יש יציקה של עופרת יצוקה בתוכנו שגדלה והולכת".
מאיפה שואבים את הכוחות-
אלי: "הבטרייה שלנו היא הניסיון להבין את סוד הקיום של עם ישראל. דגן אמר גם לחיילים שלו שאם יקרה לו משהו הוא לא יפחד אלא יקבל את זה בשמחה. כוחות מסוימים בנפש מועצמים על ידי האחריות הישראלית. לחיות חיי חופש אמיתיים, חיי חירות ובנייה, זה לא דבר קל. אצל דגן כל רגע מרגעי הקיום היה רגע של קידוש החיים, ואחרי לכתו הוא מכריח אותנו לחיות חיים של אמת, מחזק בנו את ההבנה שאין חיים בלי משמעות".
והארץ מלאה דגן: 25 ילדים נקראו על שמו בשנתיים
דגן, המסור בשלמותו לתורה ולצבא, לא הספיק להקים משפחה, אבל מאז נפילתו מתבשרת משפחתו בכל כמה שבועות על ילד נוסף שנקרא על שמו של יקירם. עד היום המניין הידוע להם כולל 25 דגנים בכל רחבי הארץ. "אין הרבה נחמות בשכול, אבל יש משהו בידיעה שקיימים ילדים שירצו לדעת למה קראו להם דגן, וישאלו וילמדו על דגן", אומרים הוריו, "אנחנו לא מחפשים את ההנצחה האישית אלא את רוחו של דגן שלא נפגעה".
"מזמן הבנו שדגן הוא לא רק שלנו", מוסיפה האחות תמה (31), "לפני שנה כתבתי מכתב לזוג שקרא לבנם על שם דגן, ואמרתי להם שרציתי להודות, אבל מצד שני אחד הדברים שהתבהרו לנו מאז הסתלקותו זה שדגן ממילא לא רק שלנו".
אם כתבתי שאישיותו של דגן היתה חידה מופלאה, הרי היכרות קצרה עם משפחתו מספקת חלק מהתשובה. אצילות היא תכונה המאפיינת בדרך כלל את מי שחסר דבר מה: אצילותו של העני, של הנוטה למות, של ההורה השכול מרגשת אותנו פי כמה מאצילותו של מי שיש לו. בבית ורטמן - בית צנוע וחם, שבו ספרי קודש גודשים את הקירות - יש תחושה של שלמות, אצילות הנובעת מן היש. במפגש איתם מזדחלת אלי בושה: כמה טובים וערכיים יכולים להיות. דבי וד"ר אלי ורטמן הם אנשים מפעימים, חד-פעמיים, עם מטען שורשי חזק. הם מלאי אמון בעם הזה ועצומי אהבה לארץ הזאת. כך חינכו את ילדיהם.
* * *
הלקחים נלמדו: המערכת שתזהה חיילי צה"ל בכל מקום
ארבעה מתוך עשרת חללי צה"ל במבצע עופרת יצוקה נפלו באירועי ירי כוחותינו על כוחותינו - דו"צ בעגה הצבאית. שתי התקריות החמורות אירעו באותו היום, 5 בינואר 2009, כשפגז שנורה בשוגג מטנק צה"לי פגע בחפ"ק של חטיבת גבעתי וגרם למותם של רס"ן דגן ורטמן, סמל ניתאי שטרן ורב"ט יוסף מועדי, ולפציעתם של 20 חיילים נוספים ובהם גם מפקד חטיבת גולני דאז, אל"מ אבי פלד.
בתקרית נוספת שאירעה באותו היום בגיזרה אחרת ברצועת עזה נהרג סרן יהונתן נתנאל ז"ל, קצין בחטיבת הצנחנים, כתוצאה מירי בשוגג של טנק לעבר מבנה שבו שהו לוחמי הצנחנים.
מיד לאחר התחקירים הראשוניים של שתי התקריות המצערות, הפיץ חיל השריון עוד במהלך עופרת יצוקה הוראות וחידוד נהלים באשר לירי במהלך לחימה.
כמו כן, בצה"ל מנסים למצוא פתרונות טכנולוגיים לבעיה המטרידה. ואכן, מאז המבצע הגבירו ביחידות הטכנולוגיות בצבא את הניסיונות למצוא פתרונות למקרי ירי של כוחותינו על כוחותינו. אחד הפתרונות המשמעותיים ביותר, שעשוי לצמצם משמעותית את המקרים, נמצא כבר בשלבים ראשונים של הטמעה. מדובר במערכת הצי"ד (צבא יבשה דיגיטלי) המאפשרת למפקדים בשטח ובמטה לראות את המיקום של כל כוחות צה"ל בגיזרה מסוימת וכך להגביר משמעותית את התיאום ביניהם. המערכת המתקדמת מוצפנת ואפשר לכבותה בכל מקרה של אובדן או נפילה בשבי.
בצה"ל מציינים כי אף על פי שהמערכת עתידה לצמצם משמעותית את מקרי ירי כוחותינו על כוחותינו, מקרים כאלה עדיין עלולים לקרות בלחימה.
לילך שובל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו