"דם יהודי אינו הפקר". את הסיסמה הזו אנו שומעים לא מעט, בעיקר אחרי פיגועים כאלו ואחרים. אבל אתם בטוחים שלמילים האלו יש גם כיסוי? כמעט בכל יום אנחנו שומעים על עוד אבן, על עוד ניסיון רצח, על עוד דקירה, עוד דריסה. ההתרעות ("פוּשים") בטלפון לא פוסקות, ואתה "מחליק" אותן הצידה, כי כמה כבר אפשר לקרוא. נגמרה יכולת ההכלה שלנו לזוועה הזאת. לא רוצים לשמוע עוד.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
לפני 30 יום גם אני קיבלתי התרעת מבזק חדשות בטלפון הנייד מאתר חדשות, על עוד פיגוע דקירה בצומת הגוש. כמו שהתרגלתי לעשות, החלקתי אותה הצידה. הרגשתי שאני כבר לא יכולה לקרוא על עוד פיגוע, לשמוע על עוד מחבל שדקר יהודי, על עוד יהודי חף מפשע שחייו כבר לא יחזרו להיות אותו הדבר.
לא העליתי בדעתי שהפעם מדובר באחותי, הדר בוכריס, שנדקרה באכזריות ונפצעה באורח אנוש. לא העליתי בדעתי שהיא תחיה רק עוד כמה דקות לאחר הדקירה. לא העליתי בדעתי שאני זו שאספיד אותה יום לאחר מכן.
בגיל 21, אחרי שחזרה מהטיול הגדול בהודו, ולפני שהתחילה את מסלול חייה, היא נלקחה בידי אדם שפל. נפש מוארת שכובתה. היו בה שמחת חיים, אופטימיות והסתכלות מעמיקה ופשוטה על העולם. מספיק לקרוא את השורות הצבעוניות שכתבה בכתב ידה והדביקה על קיר חדרה כדי להבין מי היתה: "אני אוהבת את החיים. אוהבת את הטבע, אוהבת לרקוד, אוהבת לצחוק, אוהבת אנשים ומעדיפה את הטובים שביניהם. אוהבת את המחוות הקטנות של היום־יום, מחפשת את רגעי האושר הקטנים. אוהבת ללא מטרה. פשוט אוהבת".
לפני חודש, ב־י' בכסלו, 22 בנובמבר, היא נסעה אל חברה דרך צומת גוש עציון. חיילים שהבחינו בערבי המתקרב לתחנת האוטובוס, דרשו ממנו להתרחק. כששמע את החיילים הוא זינק על הדר והספיק לדקור אותה באופן קשה. בתוך זמן קצר היא כבר לא היתה בין החיים.
לאינתיפאדה הנוכחית - שנמשכת גם בימים אלו - אנחנו קוראים "גל טרור", ביטוי מקטין, חמוד כזה, בלתי מזיק. אחותי הגדולה והאהובה נשטפה בגל הטרור הזה, שהתרגלנו אליו כאילו הוא חלק ממזג האוויר. אולי חלקכם חזרתם לשיגרה, אבל הדר לא תחזור.
אני שומעת וקוראת בחדשות שלא בטוח שיהרסו את הבית של המחבל שרצח את אחותי. וגם אם יהרסו, משפחתו תבנה אחד חדש מכספי תרומות, וכל אנשי הכפר יצעדו לשם עם מתנות ופרחים. ההסתה ברשות הפלשתינית נמשכת. לשיטתם, מותר ורצוי להרוג יהודים. רבים משכנינו מחנכים את ילדיהם לשפוך דמים. ואנחנו מקמטים את הפרצוף, אומרים שצריך לעשות משהו, אבל מחליקים הצידה בסלולרי את הידיעה על הפיגוע הבא.
יש לי זכות וחובה לזעוק, לבקש שנתעורר. דם יהודים נשפך, וגם הדם של אחותי. זה לא עוד דיווח בחדשות. אלה החיים שלנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו