אחד הראיונות האחרונים של רובין וויליאמס ז"ל היה לתוכנית תרבות בערוץ טלוויזיה גרמני. וויליאמס היה שם כדי לקדם איזה סרט או להשתתף בפסטיבל, והמראיינת שאלה אותו פחות או יותר: איך אתה מסביר את העובדה שההומור בגרמניה כל כך חלש?
זה לקח לוויליאמס חצי שנייה כדי לירות בחזרה: טוב, זה בגלל שהרגתם את כל החבר'ה המצחיקים.
לא צפיתי בראיון הזה, ואני מתנצל על אי הדיוקים שמן הסתם נפלו בציטוט. זה מה שקורה כשאתה מביא משהו מכלי שני. אני רק רוצה לספר שאחרי ששמעתי את הסיפור הזה, וצחקתי, כמובן שצחקתי, חשבתי לי: האם גם קומיקאי יהודי היה עונה תשובה כזאת? האם וודי אלן, האנק עזריה או שרה סילברמן היו מצליחים לירות מהמותן את התשובה הקטלנית הזאת, כל כך מהר? כל כך מדויק?! האם ג'רי סיינפלד היה מסוגל להגיב כך? אין לי מושג מה התשובה. אבל נראה לי שזאת לא שאלה מיותרת. אני בטוח שסיינפלד עצמו הירהר בה.
יש בעולם דבר כזה שנקרא הומור יהודי. מרחיקי לכת טוענים שלמעשה רוב ההומור המודרני - הסטנד־אפ, מחזות הזמר הקומיים של ברודוויי, הקומדיה הקולנועית - מקורו יהודי. לא רק מבחינה עסקית וניהולית. המבנה הפנימי של ההומור; הקצב, הריח וסיבוב הנעיצה של ה"ויץ" - כל אלה הם חלק ממסורת יהודית עתיקה שעברה אינספור פעמים בין הקודש לבין החול ובחזרה. זהו הומור שנדד - כמו מקצב; כמו צעדי ריקוד; כמו מתכון עתיק - בין דרשנים, מגידים ובדחנים והגיע לבסוף אל תעשיית ההומור המקצועית שרובה מתנהלת באנגלית, אבל חדי אוזן מצליחים לשמוע מתוכה את היידיש. אפילו את הארמית.
למעשה, להומור מודרני - סטנד־אפ או בקולנוע - יש שורשים יהודיים בדיוק כמו שלרוקנרול, לריתם אנ' בלוז ולהיפ הופ יש שורשים אפריקניים. לילד העברי הראשון קראו יצחק, והתנ"ך הוא ספר הקודש היחיד בעולם שמספר על הגיבור שלו משהו כמו "וייפול אברהם על פניו ויצחק". יהודים תמיד תירגלו הומור לצד לימוד התורה, ואני מאמין בכל לב שאינטואיציה עתיקה וחכמה כיוונה אותם לחשוב שאמונה ללא הומור היא עניין בעייתי.
המעבר בין קודש לחול ובחזרה הוא בדיוק מה שקרה גם עם המוסיקה השחורה, אבל יש הבדל. אם יוצר אפריקני־אמריקני קם בבוקר ורוצה לעשות סרט דוקומנטרי על המקצב האפריקני של איזה הרכב מוסיקלי מגניב, כל מה שהוא צריך לעשות זה להרים טלפון לכמה שמות חזקים בקהילה. הוא יפנה לספורטאים בדימוס, למייקל ג'ורדן או לקארל לואיס, הוא ינסה את מזלו מול אנשי עסקים ובסך הכל ייתקל בתגובות שמחות ומפרגנות. גם הכסף יזרום בלי בעיות מיוחדות, והפרויקט ייצא לדרך. מכיוון שכולם ישמחו להתראיין, יש גם סיכוי טוב לאחלה סרט. אבל אם סטודנט לקולנוע מנסה לעשות סרט על השורשים היהודיים שמסתתרים מאחורי היצירה של קומיקאים מובילים - חבל לחזור על השמות, אבל אתם יודעים בדיוק מה צף בצלחת המרק שלהם בערב פסח - רוב הטלפונים ייטרקו לו בפנים. הם בורחים מזה כמו מאש. זהות אתנית זה אחלה, אבל זהות אתנית של יהודים זה כאב ראש.
זה מצב הדברים פחות או יותר, ואפשר לקבל אותו בהבנה או שלא. אני מכיר אנשים שעברו זאת על בשרם, טלפונים נטרקו להם בנימוס, והם טוענים שישראלי לעולם לא יבין את נפשו של היהודי הגלותי. אפילו בגולה האמריקנית שהיא חתיכת גולה דה־לאקס. בכל אופן, אחת הדרכים להתבונן על תולדות היצירה של הקומיקאים היהודים היא לעקוב אחרי הרגע החמקמק ההוא שבו הפולקלור היהודי התחיל לצוף בגלוי על פני המסך. האחים מארקס, למשל, תירגמו לקולנוע ולאנגלית לא מעט סטנדרטים של בדיחות יהודיות עתיקות, אבל נזהרו לא להגיד בקול רם מילים מפורשות כמו "בר מצווה", "מזל טוב", "חוצפה" או "שמחת תורה". מי שהכיר את המקור, זיהה מייד מאיפה הבדיחה. מי שלא קרא את דרויאנוב, פשוט חשב שהוא צוחק מהומור אמריקני מקורי שנולד, לך תדע, מעל צנצנת של חמאת בוטנים.
זאת היתה התקופה שבה רוב היהודים על הבמה חשו צורך עמוק לעשות משהו עם שם המשפחה שלהם. אחת האשליות היהודיות העתיקות ביותר היתה שכל מה שצריך להיפטר ממנו הוא שם המשפחה, והשמיים הם הגבול. אחרי הכל, בניגוד לאפרו־אמריקנים, אנחנו נראים בדיוק כמו כל השאר. האף המפורסם הוא לא יותר מאשר בלוף אנטישמי. אבל השם?... השם ארוך ושקוף ומסגיר, ויש לו ריח טחוב של מזוודות ישנות, שטעטל ונדודים. כך הפך אלן סטיוארט קוניגסברג לוודי אלן, מלווין קמינסקי למל ברוקס, ג'רום סילברמן לג'ין וויילדר, ואפילו המחזאי הבריטי הרולד פינטר היה פעם פינטו. בהפוך על הפוך אפשר לומר שהחלפת שם המשפחה החלה מניסיון לטשטש את המוצא היהודי המזרח־אירופי, אך הפכה בעצמה לתווית זהות שאין לטעות בה, וכמעט שאין דמות מהדורות ההם שסיפורה האישי לא פותח במילים "נולד בשם כך וכך".
ג'רי סיינפלד שייך לדור אחר. יהודים מוכשרים עדיין נוטים לעשות יותר קומדיות מאשר טרגדיות, ומי שחושב שזה צירוף מקרים, שיבושם לו. הם נושאים שמות כמו כהן, דייוויד או שפילברג. ואם לשפוט על פי הסרט "בוראט", סשה ברון כהן אולי מסוגל לקשקש קצת בעברית, אבל איש מהם לא "צבר", ועד כמה שאני מבין גם לא ציוני גדול. ובכל זאת היוצרים והקומיקאים שנולדו אחרי הקמת מדינת ישראל הפסיקו להתחבא מאחורי שמות מותגיים פאן־אמריקניים שנשמעים ומריחים כמו לינוליאום. הם קוראים לעצמם בדיוק בשם שספגו ברגע הכואב ההוא תחת ידיו של המוהל, וגם ביצירתם אין להם בעיה לשלב טקסים יהודיים, דאחקות יהודיות, או סתם קודים שזר לא יבין, ובראשם "Shomer f***ing Shabbos" הגאוני מתוך "ביג לבובסקי" של האחים כהן.
ועדיין כמעט כולם מסרבים לעמוד מאחורי שאלת השורשים הקדומים של האמנות שלהם. מן הסתם כי זה רע לביזנס.
• • •
סיינפלד מצחיק אותי. העובדה שהוא מצחיק אותי היא לא מובנת מאליה - ולא משום שהוא לא משתולל, משתטה או מרים את הקול - אף פעם לא השתגעתי על קומיקאים שמגזימים עם כל אלה. היא לא מובנת מאליה כי סיינפלד הוא קומיקאי, תסלחו לי על המילה, מדושן. כן. זאת המילה. הוא פשוט מדושן. ההומור שלו זחוח ומבסוט. אין בו כל מחתרתיות או סכנה אמיתית (לסדר הטוב, לשפיות. הוא לא סשה ברון כהן...) לא פעם הוא אפילו צוחק בעצמו מהבדיחה, מה שנחשב לעבירת משמעת בסיסית במקצוע. מהבחינה הזאת סיינפלד הוא הקומיקאי היהודי שסיים לחלוטין את תהליך ההיטמעות בחברה. הוא כבר לא חייזר או אאוטסיידר נצחי, למרות שהוא עדיין מסוגל להשתעשע ביכולת להביט כך על הדברים. הוא מסתלבט על קניידלך ועל האמא היהודייה, אבל לא מרגיש שום צורך להסביר במה מדובר. מי שרוצה להבין את הבדיחה, שיתאמץ וילמד. אם תרצו, המצב הסיינפלדי הוא מה שיקרה בעתיד עם, נניח, ההומור של קומיקאים דתיים, אחרי שכולנו כבר נתרגל למינויים כמו אלשיך ויוסי כהן.
(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו