אוציאטיבית, גם "כנסייה" וגם "שכל" הן מילים שמתקשרות לקיבעון, לתבניתיות, לטקסיות ואפילו לרודנות. אבל כנסיית השכל היא להקה שמצליחה לרגש עשרות אלפי ישראלים מכל מיני שכבות וגילים, ואין ספק שמבחינה רגשית יש בה המון דברים שמתחברים למה שהישראלים אוהבים. מוסיקלית - האתניות שהם מביאים קלה יחסית. ביוגרפית - ההיסטוריה של הלהקה מהעיר הקטנה, שדרות, היא סיפור סינדרלה שהתקשורת כאן מאוד אוהבת לנגן עליו שוב ושוב. מבחינה אישית הם מנומסים, נעימים ועם ראש על הכתפיים. חזותית - הם לא יבחלו בשילובים כמו נעלי הרים ומכנסיים מחויטים. הגיטרות החשמליות של הלהקה הפכו עם השנים לגיטרות ממוסכות, נוכחות-נפקדות (לפחות בפאזה שהביאה אותם לקיסריה). הקול היפה של חזן תמיד, אבל תמיד, בוכה, תלתליו ניחנים במראה לא חפוף וחולצות הצווארון שחברי הלהקה לובשים כמעט תמיד קצרות במקצת, כאילו כדי להזכיר לצבר החשדן: "אנחנו פה רק בשביל המוסיקה". אז זהו, שמבחינת המוסיקה יש שיגידו שכנסיית השכל היא שילוב מוזר בין אביב גפן לאביב גדג'. מה שבטוח הוא שזר לא יבין את הרוק האתני של הכנסייה. זה יישמע לו מאוד משונה. הכנסייה מישראל עושה משהו שאין לו אח ורע בעולם. המצאה ישראלית, אם תרצו. "תמיד יש לנו נטייה אחרי הצלחות לא לחזור על נוסחאות", מסביר הסולן והפנים של הלהקה, יורם חזן, "נגיד, אם את התקליט הצהוב קובי אוז הפיק לנו, אז נראה לי שכל אמן הגיוני אחר היה ממשיך לעשות איתו עוד אלבום. אנחנו בחרנו לברוח מזה ולהקליט ב-2001 את 'רוץ ילד' עם שלומי ברכה (כאן נכנס לדבריו הבסיסט הרהוט, רן אלמליח: 'מי יותר מצחיק, אתה שואל, קובי אוז או שלומי ברכה? התשובה היא שלומי'). את 'אוטוביוגרפיה' עשינו עם עמי רייס (מפיק צעיר שהפך לחבר להקה מן המניין; ב"ג), והיה מאוד הגיוני להמשיך איתו לתקליט הבא. אבל כל העניין הוא לנסות לחשוב כל תקליט מחדש, כאילו לא עשית כלום". רצינות וצניעות כשעה לפני שהם נכנסים לאולפן "ליגת האלופות" של ערוץ הספורט כדי לבצע שלושה שירים, חברי כנסיית השכל יושבים מולי בהרכב מלא באחד מחדרי עריכת הווידיאו שבבניין. כנראה באופן לא מתוכנן, אך מדויק להפליא, הם מתיישבים כך שהגרעין הקשה של הלהקה משדרות - יורם, רן ודוד (רז, הגיסטריסט; ב"ג) - באמצע, ומשני הצדדים משלימים את התמונה המצטרפים החדשים יחסית, המפיק-מתופף דניאל זייבלט (אקס פלסטיק פיקוקס ואביב מארק, הצטרף ב-2005) והמפיק-קלידן עמי רייס (אקס אלג'יר, הצטרף ב-2006). הרצינות והצניעות של הלהקה הן משהו שמרגישים מיד: הם אפילו לא כועסים כשאני טועה וחושב שדוד רז הוא רן אלמליח ושעמי רייס הוא דוד. שלושה מתוכם כבר הורים לילדים, רק חזן וזייבלט לא בעניין הזה. "שורות של אנשים", אלבומה החדש של הלהקה, הוקלט במשך 34 ימים באחד האולפנים היוקרתיים בלונדון ובעולם כולו, Britannia Row Studios. הודות לכך שהאלבום הוקלט בתקופת חג המולד, יצא שימי האולפן היו זולים יותר משכר הדירה המטורף שמימן שוקי וייס. היו אלה פינק פלויד, לא פחות, שהקימו את האולפן הזה באזור צ'לסי לקראת הקלטת האלבום "Animals" מ-1977. גם קטעים מסוימים מ"החומה" (למשל מקהלת התלמידים בשיר "עוד לבנה בחומה") הוקלטו במקום. המתופף דניאל זייבלט, אחד משלושת מפיקי "שורות של אנשים", אשכרה ניגן בכל אחד משירי האלבום על מערכת התופים שניק מייסון (מתופף הפלויד) השאיר שם אחרי שמכר את האולפן בתחילת שנות ה-90 לבעלים הנוכחיים. מאוחר יותר הועתק האולפן לחלל אחר בקרבת מקום, אבל כל הציוד הפלוידי המיוחד נשמר. אתם יכולים לתת דוגמאות לתוצאות מוסיקליות באלבום החדש שלא היו מושגות באולפן בישראל? "אורגן האמונד מסוג לזלי", מתחיל זייבלט, "ומה שמיוחד בו ספציפית זה שהוא בממדים שהיו רק לפינק פלויד. אין דגם כזה". רז ממשיך: "יש שם פרה-אמפ (קדם-מגבר; ב"ג) של גיטרה בס שהיה האבטיפוס של דיוויד גילמור. החשמלית של גילמור עברה דרכו. באתר שלו הוא קורא לפאנל הזה: 'הנשק הסודי'". חזן: "היו שם המיקרופונים הכי טובים בעולם להקלטות, ומכל אחד - עשרה. ואלה מיקרופונים ישנים, אז כל אחד יש לו את האיכות שלו. בארץ זה לא יכול לקרות". רן אלמליח: "המטרה העיקרית היתה לנתק את עצמנו מהחיים ומהשגרה ומהתרבות הישראלית. אבל זה גאוני, באמת התלהבנו כמו ילדים כשראינו את כל הציוד הזה". כמו קבוצת כדורסל אלמליח לא הגזים כשדיבר על התלהבות של ילדים. האמת היא שיש לכנסייה את הדבר הזה, שמדביק אותה יחד כל כך הרבה שנים ושומר עליה שלא תתפרק. שהרי כל אמן, מהרציני (לדוגמה ניל יאנג) ועד הקומי (לדוגמה להקת Kiss) משחק איזה משחק, מתחפש, מדמה משהו. לכנסיית השכל, בוודאי מאז שהפכה לפופולרית מאוד בישראל, קשה אולי להכניס בימים אלו תכנים שלא יעלו בקנה אחד עם התדמית הרצינית של הלהקה, אבל בראיון הם מצטיירים כאנשים עם הרבה הומור שלאו דווקא משתקף במוסיקה שלהם. האם ככל שהלהקה רצינית יותר על הבמה כך היא תהיה יותר משוחררת מחוצה לה, ולהפך? תשובה אפשרית נמצאת כאן: לכנסיית השכל יש קריאה מסורתית לפני שהם עולים לבמה. זה מתבצע כמו בכדורסל, כשהחברים עומדים במעגל, מושיטים זרוע אחת קדימה, יוצרים דבוקת ידיים וקוראים יחד סיסמה. כל פעם המילה מתחלפת. מובן שמי שמכיר את כנסיית השכל דרך התקשורת הישראלית בוודאי יהמר שלמילים המתחלפות יש ארומה מלנכולית, מאוד עמוקה - משהו כמו אחד משמות שיריה, למשל: "בואי מהפכה". אבל כנסיית השכל, אגדה מוזרה, מסכימה לגלות לי מהי המילה שהכי נאמרה. נבוך, ממלמל אלמליח: "'Gang Bang', המילה היא 'גאנג באנג'". "היתה עוד מילה", מפליג חזן, "אבל עדיף שלא נגלה אותה. דרך אגב, זה עמי הביא לנו את זה", מצביע חזן על רייס. "הוא רואה כדורסל של מכבי תל אביב בימי חמישי", הוא מסכם בעוקצנות מעודנת. מהו החלום שעוד לא הגשמתם כלהקה? "אני רוצה להופיע עם עוגב על הבמה", מגלה רייס. אלמליח מוסיף: "לפני כל אלבום יש דיבור כזה, 'בואו נקליט אותו בכנסייה'. חזן: "הבעיה היא שצריך למצוא את הכנסייה המתאימה". כנסיית השכל מודל 2010 היא להקת רוק שמשלבת סולמות מזרחיים או להקה אתנית שמשלבת רוק? איך אתם רואים את המיקס שאתם עושים? חזן: "נראה לי שזה קצת משתנה. אני חושב שהאלמנטים המזרחיים באלבומים הראשונים שלנו יותר קשורים לאיך שהקיור השתמשו בכל מיני סולואים שהם טיפונת מזרחיים, כי זה מה ששמענו אז. חוץ מזה נראה לי שזה מאוד מתחבר, מזרחי ורוקנרול, האנרגיות והחום שיוצא מזה. את זה הבאנו, והבאנו את מה שגדלנו עליו בבית. אני עד כיתה י' הלכתי לבית כנסת. אנחנו כל הזמן משתדלים שזה ייצא בצורה טבעית ולא מתוך כוונה של 'לעשות תקליט מזרחי'. במקרה של התקליט הנוכחי, הוא אולי יותר רוקנרול מאשר מזרחי". אלמליח לא מסכים עם חזן. "אני לא חושב שבמקרה שלנו אפשר לעשות את ההפרדה הזאת", הוא אומר, "ובכל מקרה, מי שחי את הרוקנרול באמת בארץ זה הזמרים המזרחיים. הרוקרים הם סתם גיקים וחנונים לעומתם". חזן מתקן: "זה לא התקליט הכי רוקי שלנו, אבל בוא נגיד שיש בו פחות אלמנטים מזרחיים מאשר ב'אוטוביוגרפיה'. כי מה שעמי (רייס; ב"ג) עשה ב'אוטוביגרפיה', היו בו הרבה אלמנטים מאוד מזרחיים. זה כי הוא אשכנזי". יש לי שאלה שקשורה לשורה יפה מהאלבום החדש: "כל הגיבורים כבר מתו, נשארו רק חיקויים". אותי זה זורק להיפסטרים. יש לכם דעה לגבי תופעת ההיפסטרים? החברים מתלהבים, נכנסים זה לזה בדברים. "אתה מדבר ספציפית על הורדות באינטרנט-", שואל אלמליח. "על תרבות הצריכה, נראה לי", מפרש רז. "אחרי כמעט 100 שנה של רוקנרול", אומר אלמליח (ועל הדרך מתחיל את הספירה כבר בבלוזיסטים הראשונים), "מאוד קל לזייף את השטיקים והטריקים וכאילו להישמע אותנטי. אותי באופן אישי זה מעייף". חזן מבקש שאגדיר את תופעת ההיפסטרים, "שנבין עד הסוף". בתחילת שנות ה-90, כשהתחלתם להסתובב בתל אביב וראיתם אנשים לבושים בצורה צבעונית או מיוחדת - ידעתם שיש בהם איזשהו עומק, שיש בזה אמירה, נכון? עם ההיפסטרים של היום, אותם צעירים שמתלבשים "אחרת", שמפתחים טעם אלטרנטיבי ושלכאורה מורדים במיינסטרים, אני מרגיש שזה מנותק מעומק. זה, אגב, ציטוט. אלמליח: "אני מסכים איתך לגבי ההיפסטרים. זה החורבן של הפוסט-מודרניזם. זה ההריסות שהוא השאיר אחריו". מלכי המלנכוליה לא צריך להיות גאון באופנה כדי להבחין שבבגדים השחורים של כנסיית השכל אין הקפדה מדוקדקת על גיזרה, גוון או צו אופנתי מסוים. איך שאני רואה את זה, השחור של הכנסייה הוא לא יותר מתשובה שטחית לצורה שבה הקהל תופס אותה. מרגש לשמוע את יורם חזן מספר ש"הפעם האחרונה שעבדתי בעבודה היתה ב-1998". מצד שני, ברור שלתחזק את הדימוי המלנכולי של הלהקה זה גם כן סוג של עבודה, גם אם מדובר בעבודה שכל אחד מאיתנו היה חותם עליה עכשיו לכל החיים. לו מלאך היה נשלח להסתכלות על הלהקה שצמחה בשדרות, הוא היה רושם לעצמו שמדינת ישראל היא כנראה ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. מי שהצליח לחזות שיום יבוא וכנסיית השכל תופיע במשכן לאמנויות הבמה עם ריטה בליווי תזמורת כלי מיתר, או תמלא את האמפי של קיסריה, הוא כנראה נביא אמת והייתי בהחלט ממליץ לו לנסות למלא לוטו. עם קילומטרז' של 20 שנה בחדרי חזרות, על במות, אולפנים, משרדי הפקות - אתם יכולים להצביע על הדנ"א של הרוק הישראלי- אלמליח: "קודם כל כי היום אין להקות בכלל. שים לב לתופעה הזאת: להקות כמעט לא קיימות בארץ, ואם הן קיימות הן שרות באנגלית. יש איזה ייאוש. ומה שיש זה המון זמרים שרוצים להצליח מהר ולעשות הרבה כסף. אין כמעט להקות. הגישה מאוד השתנתה". חזן: "אני חושב שזו תקופה שצריך בה הרבה אומץ. נראה לי שהרוק הישראלי איבד את האומץ שלו. מיישרים קו, פוחדים". יש הרבה להקות שכלואות בנישות של 15 מעריצים, 20 מעריצים. אלמליח: "נכון, כי אמרתי - יש איזה ויתור מראש, ולדעתי זה לא צריך להיות ככה". מה אתם חושבים על התהליך שעבר על המוסיקה הים-תיכונית-מזרחית בישראל? כאן הלהקה סוערת וגועשת. "מבחינתי זה גובל בבידור", אומר חזן, "בי זה לא נוגע בשום מקום, אני לא אוהב את זה. אולי יש הבלחות פה ושם, אבל זה באמת לא בא ממקום אמיתי. אהובה עוזרי זה מזרחי, הברירה הטבעית זה מזרחי. אתה שומע את ישי לוי, אתה מרגיש את הנוכחות - יש לו מגבר גיטרה בגרון, זה לגמרי שם, זה באמת". אלמליח: "אבל קובי ומשה פרץ זה פופ לפנים וזה מה שזה אמור להיות. זה חייב להיות במיינסטרים. גם כמה כתבות אפשר לקרוא על כל מיני מוסיקאים שמתבכיינים שהמוסיקה המזרחית לוקחת להם את הפרנסה והם יורדים על הזמרים בכזאת התנשאות? כל השלום חנוך ואביב גפן, די! כתבה אחרי כתבה". חזן: "זה פופ של מיאמי, בסדר. אין לי בעיה. אני ממש לא נגד זה, קורה. שיצליחו, שימלאו נוקיות ערב אחרי ערב. זה לא מעניין אותי. אבל את ישי לוי אף פעם לא ראיתי בהופעה". אלמליח: "אני חושב שאנחנו נלך כולנו לראות אותו. באמת". עם איזה מפיק מוסיקלי ישראלי הייתם רוצים לעבוד ולא הספקתם- אלמליח: "עם יעקב גלעד לא היה אכפת לי לעבוד פעם אחת, אם הלהקה היתה מסכימה. הוא יכול להיות מפיק גאוני". רייס: "חשבנו על בריאן אינו, דיברנו עליו אבל הוא לא היה פנוי". אלמליח: "האמת היא ששוקי וייס ניסה ליצור איתו מגע אבל ירדנו מזה, כי הוא לא כל כך אוהב את ישראל, הוא כל הזמן יורד על ישראל". אתם מביאים אותי לשאלה חשובה. האם ההצלחה הפכה אתכם לפטריוטים? זייבלט: "אני חושב שאין קשר. כל אחד הוא פטריוט עד גבול מסוים, בלי קשר להצלחה ובלי קשר למוסיקה". חזן: "מה הקשר בין הצלחה לפטריוטיות-". יכול להיות קשר. כשמרגישים פתאום שמחבקים אתכם, אז אתם יודעים, המבט הביקורתי קצת נרגע. אלמליח: "לי פטריוטיות תמיד מתחברת לפשיזם". חזן: "אני נזהר מפטריוטיות". רייס (בטי-שירט שעליה כתוב: "להחזיר את גלעד שליט עכשיו!") מתחיל לספר בגאווה שהוא פטריוט, אבל רז מהסה אותו ומתרה בו לא להיכנס לזה. רז, אגב, שינה את שם משפחתו מ"ראסד" ל"רז". אני שואל אותו אם היה בזה משהו פטריוטי. "שאלה טובה", הוא אומר, "היתה לי בת זוג, לא היינו נשואים, אז החלטנו לעברת יחד. ככה הרגשנו נשואים". אם הייתם צריכים לקחת לאי בודד שיר אחד של כנסיית השכל, איזה שיר זה היה- אלמליח: "הייתי לוקח את 'הכל נשכח' מהאלבום החדש, שזה כמעט קטע אינסטרומנטלי". זייבלט: "האויב נמצא בפנים". רייס: "אני בוחר את 'פרפרים'". חזן: "Let Love In". רז: "איך זה מרגיש". אחרי כל מה שעברתם, האם גם היום אתם מרגישים אאוטסיידרים? עד עכשיו, בכל הכתבות עליכם בעיתונים התעקשו לצייר אתכם כאאוטסיידרים, אולי גם בעידודכם. אלמליח: "יש מאיתנו ציפיות כל הזמן, ולא תמיד אנחנו עונים לציפיות האלה, אז מגדירים אותנו כאאוטסיידרים. כשאתה מצליח, אתה אמור לעשות את הדאווין הרגיל, ואנחנו לא עושים את הדאווין הרגיל". חזן: "זה בא קצת ממבוכה. גם אותי שאלו: 'למה אתם בצד כל הזמן-'". אלמליח: "תדע לך שמהצד אתה רואה את הכל. מהאמצע אתה מפספס. במיוחד במסיבות עם שורות של אנשים". על האלבום | יואב קוטנר אותו כאב, אותה עוצמה "שורות של אנשים", האלבום החדש של כנסיית השכל, מבהיר את סוד הישרדותם כבר 20 שנה. הם בשלהם, ולא משנה להם מה קורה סביבם. הכאב האינסופי שלהם, ולא רק בזעקה של יורם חזן או בלחישה של רן אלמליח, אלא בשירים עצמם. כאב שלא נחלש ולא מתרכך, כמו בטיפול פסיכולוגי מתמשך שאינו עוזר להתגבר על המועקה הפנימית שנגררת מהילדות אלא רק מלמד איך לחיות איתה. הלהקה מצאה את הדרך שלה, והיא ממשיכה בה בנאמנות, ולא משנה אם השירים הוקלטו בבריטניה או בתל אביב, ולא חשוב אם העיבודים מינימליסטיים כמו בראשית הדרך או מפוארים כמו היום. השירים עצמם הם מה שחשוב, והעובדה שהאלבום הזה מנוגן טוב יותר מאי פעם היא רק בונוס. מדובר בשירים אמיתיים, חזקים, נואשים, גם כשהטקסט הוא של דוד אבידן או של שמעון אדף וגם כשהם כותבים ומלחינים בעצמם (חזן, אלמליח ולשנייה גם דוד רז). לא תמיד אני מבין למה בדיוק הם מתכוונים, אבל נדמה לי שאני לא מפספס אף פעם את ההרגשה הנכונה שמתוכה הם פועלים, את הפאשן, את המחויבות המוחלטת בביצוע, בשירה ובנגינה. זה לא משתנה אצלם ואולי אף מתגבר. וזה לא מובן מאליו, בייחוד כשהלהקה מצליחה. שכן האלבום הקודם, "אוטוביוגרפיה", וסיבובי ההופעות השונים שליוו את הוצאתו (עם או בלי תזמורת) העבירו את כנסיית השכל לשלב חדש בקריירה שלהם. הם הצליחו יותר מאשר אי פעם, ולכן עכשיו יש להם מה להפסיד. הם לוקחים צ'אנס כשהם עושים אלבום כזה, ללא פשרות, ללא ניסיון למצוא חן, בלי חיוך. הם עושים את זה ברצינות. וזה נהדר.
* * *
