להיפרד, לבשל, לאהוב

התשובה הכי מפתיעה של מיכל שטיינר, שספרה הראשון, "נשיקה של טבחית" (זמורה ביתן), יצא לאחרונה לאור, היא שהיא בכלל לא בשלנית כזאת דגולה. "אני אוהבת לבשל ולהאכיל, אבל לא בצורה מקצועית כמו גיבורת הספר שלי. התבשיל העיקרי שלי בימים אלה עשוי מהמחשבות ומהדימויים שלי", היא אומרת, "כשהתחלתי לכתוב את הספר, ממש לא תיכננתי לכתוב על אוכל. היה לי מאוד חשוב שהגיבורה שלי תהיה הכי שונה ממני בדברים החיצוניים, לכן בחרתי לה משפחה ועיסוקים שאינם דומים כלל למשפחתי ולעיסוקיי. הזירה שנבחרה היתה מסעדה, וכך התפתח העיסוק באהבה שלה לבישול".

למרות כל זאת, קשה שלא להתרשם מהתמהיל המדוקדק ומעורר התיאבון שרקחה שטיינר ברומן ביכוריה. הגיבורה, חווה (אווי בפי חבריה), מחזיקה בכישורי בישול מעוררי התפעלות. אביה, בעל מסעדה נחשבת, מעולם לא התייחס אליה ברצינות וחלומו היה להוריש את מפעל חייו לאחד משלושת אחיה. לאחר פרידה כואבת מאהוב, נוסעת אווי למעין מסע תרפויטי בהודו, שם היא נותנת דרור לכישוריה הקולינריים, פוגשת אנשים מיוחדים, אך נאלצת לחזור עקב אירוע לב שעובר אביה.

בארץ לוקחת הגיבורה את מושכות הניהול לידיה ומכאן הקוראים נחשפים לסיפור אהבתה הגדולה, לדו-קרב קולינרי בין המינים, תוך תיאורי אוכל מרשימים שמעוררים הזדהות אצל כל בעל קיבה בריאה ונפש רומנטית. האם המסע הקולינרי של אווי מזכיר את מסעה של אליזבת גילברט לאיטליה, הודו ואינדונזיה ברב המכר "לאכול להתפלל לאהוב"? עושה רושם שכן. שטיינר אומרת כי היא שומעת את ההשוואה הזו מאנשים רבים, אבל "הספר שלי היה גמור שנה לפני שהבאזז של 'לאכול להתפלל לאהוב' התחיל. אני לא רואה דמיון בין שני הספרים, אולי רק בכך ששתי הנשים יוצאות בהם למסע גיאוגרפי שהוא גם נפשי".

מדיכוי לעצמאות

שטיינר יודעת דבר או שניים על הגשמה. היא בת 48, חיה בתל אביב, כותבת שירה כבר שנים רבות, אבל עברה כברת דרך לפני שהחליטה להקדיש את זמנה לכתיבה. בין שלל עיסוקיה היו לימוד איור וטיפוגרפיה, מולטימדיה ואנימציה. בשבע השנים האחרונות היא עבדה במרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית וכן העבירה קורסי הכשרה למדריכות.

לשאלתי האם העבודה במרכז הגבירה אצלה את הרצון לכתוב על גיבורה נשית, עצמאית וחזקה, היא עונה "בפירוש כן. מבחינתי העיסוק בדמות נשית הוא, לפחות היום, בלתי נמנע. כמי שעבדה במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית שהוא מקום מרכזי וקריטי בתחום של העצמת נשים, אני מחפשת את הדרכים שלי לדבר על המאבק של נשים למציאת מקומן בעולם. אני רואה את זה בהגשמת החלומות, בהליכה אל מי שאת באמת. אני מאמינה שכל אישה חוצבת לה את מקומה בעולם בדרך האישית שלה. בספר שלי הגיבורה עוברת ממצב של דיכוי ופחד למצב של כוח ועצמאות".

אל תיתנו לרוח הלוחמנית של דבריה להטעות אתכם - הספר עצמו הוא שיר הלל קולח וקליל לאוכל, לאנשים ולאהבה, שפוסע בזהירות יתרה בשבילים הכבדים של הפמיניזם. לשטיינר היה ממי ללמוד, שהרי היא נכדתה של הסופרת צביה וילנסקי, שכתבה עשרות ספרי ילדים, בהם ספר הלימוד המפורסם "אלפוני". אמה של מיכל אומצה במלחמת העולם השנייה על ידי הסופרת, עובדה שהתבררה למיכל רק לפני כמה שנים, לאחר מות סבתה.