אחד הדברים הנפוצים שאומרים על להקת לינקין פארק הוא שהיא כמו מטאליקה, אבל באדפטציה לפופ של ילדים. האמת היא שאפשר לתפוס את זה אחרת. בסוף שנות ה-70 הושקה סדרת סרטי האימה האמריקנית "יום שישי ה-13". מי שמכיר אותה חרת לנצח בזיכרונו את דמותו של ג'ייסון, רוצח אילם, אלים ומגושם במסכת הוקי קרח המניף מצ'טה.
כעבור שנים ספורות, כשתעשיית האימה בארה"ב הלכה והשתכללה ומצאה דרכים לגרוף עוד ועוד כסף, נוצרה סדרת סרטי "סיוט ברחוב אלם" בכיכובו של הרוצח הצבעוני פרדי קרוגר, בעל כפפת הסכינים שהמציא בעצמו. ובדיוק כשם שלראפ ולמטאל לא היה הרבה במשותף באותם ימים רחוקים, כך גם בין ג'ייסון לקרוגר לא היה מכנה משותף רציני מלבד הרצחנות הבלתי נלאית המאפיינת אותם.
אלא שלתעשיית החלומות חוקים משלה, ודבר לא מנע מקרוגר ומג'ייסון לשתף פעולה בסרט "פרדי נגד ג'ייסון" שיצא ב-2003 ובו השניים רבים על הקורבנות וכמובן מרוויחים הרבה קהל צרכני שלא היה מתעניין ביצירה לו היתה יוצאת בפורמט הישן שלה.
בלי לנפח לכם את השכל על מגה-קפיטליזם, לינקין פארק, שהופעה שלה משולה לבילוי בלונה פארק שבו 50 אחוזים מהמתקנים עשויים מתכת ו-50 אחוזים יצוקים משוקולד יפני, היא בדיוק הגרסה המוסיקלית לרעיון של פרדי (הראפ של מייק שינודה היפני-אמריקני) נגד ג'ייסון (זעקות המטאל של הסולן השני, צ'סטר בנינגטון).
ילדים טובים
הרבה לפני שכל זה התחיל, בנובמבר 1959, הוציא אלביס פרסלי אוסף להיטים וקרא לו: "50 מיליון מעריצי אלביס לא יכולים לטעות". נכון ל-2007, גם לינקין פארק מכרה יותר מ-50 מיליון אלבומים, מה שמספק עכשיו לצמד מייסדיה, הגיטריסט בראד דלסון והראפר מייק שינודה (שניהם בני 33), את הפריבילגיה לשבת ולהתראיין בניחותא בחדר 950 בקומה התשיעית של מלון ריץ קרלטון בברלין, כשהם כבר יודעים כי כל הכרטיסים לחמש ההופעות של הלהקה בגרמניה נמכרו.
אלבום האולפן הרביעי של לינקין פארק יצא בחודש שעבר, ולקראת ההופעה של הלהקה בגני יהושע בתל אביב ב-15 בנובמבר שרויים דלסון ושינודה במצב רוח משועשע (בייחוד שינודה, עם צחוק מתגלגל, עיניים גדולות שמקרינות טוב לב ודיבור זורם כמו ה-flow הנהדר שלו כשהוא שר בהופעה).
בחוץ קר, בערך 2 מעלות, אבל האווירה שהם מייצרים ברורה כמו נגינת הפסנתר המנעימה של בהירת השיער המקצוענית בלובי של הריץ, ולחלופין ברורה כשמש: עם חשבון בנק כמו שלהם ועם הרס עצמי שדוכא עד עפר (להוציא את הסולן בנינגטון, שתקופה ארוכה היה מכור לסמים) - אך טבעי שהם בהיי.
"אחד הדברים שאני הכי אסיר תודה עליהם הוא שניתנה לי הזדמנות לבנות קריירה בלי שאצטרך להתפשר על הערכים שלי", מצהיר דלסון כשאני מנסה להבין אם הפופולריות הגואה של הלהקה דרשה מחיר של זניחת ערכים כלשהם. "לעולם לא היינו מבקשים ממישהו בלהקה להתפשר על הערכים שלו. למעשה, ההפך הוא הנכון: הלהקה היא ביטוי לערכים שלנו".
אתה יכול לתת דוגמה?
"דברים חיוביים שאנחנו רוצים לעשות בשביל היקום, למשל הכסף הרב שתרמנו לארגון שעוזר לקורבנות אסונות טבע. הלהקה מקנה לנו את הזכות להגשים את הערכים שלנו. יש סטיגמה כזו ברוק שהרבה רוקרים מתנהגים בצורה שלילית, ובטח שאתה יכול להיות בלהקה ולעשות את הדברים האלה, אבל בשבילנו - זה לא באישיות שלנו לעשות דברים שליליים. עבור הרבה אנשים זה הופך אותנו למשעממים, כי אנחנו לא חיים לפי הסטריאוטיפים".
אבל איך זה מרגיש כשאתם כבר לא אנונימיים יותר, כשהופעות קטנות בפאב הן כבר לא אופציה?
שינודה: "זה מתמטיקה. אם במהלך המופע כל הריכוז שלי מוקדש ללתת הופעה מצוינת, אז יהיה לי יותר סיכוי לתת הופעה גדולה מאשר אם אדאג שהגיטרה שלי לא מכוונת או שמשהו ישתבש ואני אצטרך לתקן אותו בזמן שאני שר".
דלסון: "דווקא עשינו כמה הופעות ממש קטנות לאחרונה והבנו למה אנחנו מעריכים הופעות גדולות (שינודה צוחק; ב"ג). בתחילת הקריירה שלנו הופענו הרבה מאוד על במות קטנות, ולמרבה המזל הוענקה לנו הזדמנות לנגן לפני קהל גדול, על במות הכי מקצועיות ועם צוות מאוד מקצועי. ואז אתה מבין שהעובדה שאתה על במה גדולה עם סאונד וצוות נהדר הופכת אותך ליותר טוב. בהופעות הקטנות הספורות שערכנו לאחרונה היינו גרסה גרועה של עצמנו. מיד חזרנו אחורה בזמן ועשינו את אותן טעויות שאנחנו כבר לא עושים על במות גדולות".
אבל אתם לא חושבים שלפעמים הטעויות והתאונות הופכות את המוסיקה ליותר מעניינת? עד כמה אתם מאלתרים בהופעות העכשוויות-
שינודה: "אנחנו משאירים מקום לאלתור. בשירים שאנחנו מבצעים יש מרחב שמאפשר לדברים חדשים להופיע פתאום, כאלה שמורידים את השיר מהפסים אבל במובן הטוב. אני חושב שלכולנו יש זיכרונות מיוחדים מההופעות האינטימיות, כשהחלל נורא קטן ואתה קרוב לכל מי שנמצא שם, אבל בשבילנו, כרגע, אם אנחנו רוצים חוויה כזאת, אנחנו מזמינים 300 חברים לחזרה שלנו ועושים את זה".
להקה של הופעות
שעות ספורות אחר כך הם כבר יעלו על במה ענקית בצורת חץ שהוקמה באולם החדיש World O2 שבמזרח ברלין. חתך הגילים בקהל (14 אלף צופים) מבוגר משניתן היה לצפות, משהו כמו 40-18.
יש להקות שיותר מרשימות בהופעה ויש להקות שהקטע שלהן הוא הקלטה באולפן. לינקין אמנם משקיעה הרבה מאוד באלבומי האולפן שלה (שני אלבומיה האחרונים הופקו על ידי מפיק העל ריק רובין, שנעזר בשינודה) אך כבר מהשיר הראשון, כשאיש הסמפלים הקוריאני-אמריקני ג'ו האן (האתנו-סוציולוגיה של חברי לינקין פארק משקפת את מדינת קליפורניה) פוצח בסקרצ'ים של סאונד וחומר הגלם שלו הם קטעי וידיאו מוקרנים - ברור שלינקין היא קודם כל להקה של הופעות.
שינודה עושה ראפ עם flow יפהפה. לא רק שהוא לא היה מבייש את הביסטי בויז, אלא גם נראה שהוא מושפע מהאולדסקול של להקת הראפ Fat Boys בשיר מתוך הפסקול של "סיוט ברחוב אלם 4" (1988), "Are You Ready For Freddy".
אמנם הגיטרה של דלסון נשמעת רוב הזמן מכווצת דיגיטלית כמו במשחק המחשב גיטר הירו, אבל הנה מגיח בנינגטון ובוחן את המיקרופון בצרחות מטאליות משובחות וארוכות, והנה שוב מתנפנף לו אותו עיקרון מנצח של "פרדי נגד ג'ייסון", שהופך כמעט בדרך פלא את לינקין פארק ללהקה מקורית ולא רק לחיקוי של גרסת הניינטיז שלה - Rage Against The Machine.
"בסיבוב ההופעות הנוכחי אנחנו מנגנים את רוב האלבום החדש", מבאר דלסון, "ורוב הקטעים באלבום החדש הם קטעים דיגיטליים אבסטרקטיים שנתפרו בתהליך אולפני. בדרך כלל השירים שלנו לא נכתבים עבור להקה שמנגנת יחד באולפן, וכשמגיע הזמן להופיע איתם, המון פעמים אנחנו לומדים לנגן אותם יחד בפעם הראשונה. במקרה של האלבום החדש חלק מהסאונדים אי אפשר לנגן בכלל. הניסיון להבין איך לנגן אותם בכל זאת בהופעה חיה הוא מאוד מאתגר".
אם למייקל ג'קסון היתה הליכת הירח ולאלביס היה נענוע האגן (שינודה מוחא כפיים; ב"ג), מהו הספציאליטה של לינקין פארק?
דלסון: "אני חושב שלשתי הדוגמאות שהבאת יש תכונות ויזואליות ופיזיות, ואם אתה מנסה להצביע על האנרגיה שהופכת אותנו למיוחדים על פי הקהל - זה קיים יותר ברמה הרגשית. זה קורה במוסיקה. לדוגמה, לפני מספר שנים הופענו לראשונה בתאילנד לפני 50 אלף צופים, ואף על פי שלא כולם בתאילנד דוברי אנגלית או מבינים את משמעות המילים, כו-לם בקהל שרו את המילים באנגלית. הם חיקו את הסאונד של המילים. כלומר, יש משהו ברגש של השירה שגרם לכל האנשים האלה להתחבר אלינו ולשיר איתנו. זה הדבר שעושה את לינקין פארק".
שינודה: "אבל אם מדברים על הרמה הפיזית-ויזואלית, התשובה מובנת מאליה: הדבר המיוחד של לינקין פארק שלא קשור למוסיקה הוא השיער של בראד (דלסון; ב"ג)".
הזקן התקצר
בהיותו בן 14 השתתף דלסון בסרט "Bill & Ted's Bogus Journey", שהקדים ובישר את "ביוויס ובאטהד" ואת "עולמו של ויין". קיאנו ריבס היה הכוכב, דלסון היה ניצב. עכשיו שיערו של דלסון קצר יחסית, זקנו המפורסם התקצר גם כן, הוא קטן וכחוש מכפי שמשתקף בצילומים, אבל הדמויות של ביל וטד היו בוודאי מעריצות אותו וסוגדות לו. שינודה, לעומתו, נראה הרבה יותר טוב במציאות מאשר על הבמה ושיערו ארך לאחרונה.
אם הייתם יכולים לקחת כל אחד מההיסטוריה של הרוק, חי או מת, ולצרף אותו ללינקין פארק, מי זה היה?
שינודה: "יש לי תקופות שבהן אני מקשיב לטונות של ג'ימי הנדריקס, ואחד הדברים שאני אוהב במוסיקה שלו - וזה משהו שנכון להרבה אמנים שאני אוהב - הוא שהנדריקס עשה משהו שאני לא רואה את עצמי עושה, או מישהו אחר עושה. אנשים מסוימים, כשאתה משלב את התמצית של מי שהם עם הכישרון הטבעי שלהם לעשות מוסיקה - הם הסערה המושלמת עבורי.
"אם אני מקשיב למשהו וחושב 'הו, אני יכול לעשות את זה', אז זה הולך לאיבוד. במקרה של הנדריקס, היתה לי פעם הזכות להאזין באולפן להקלטת ערוצים של הופעה שלו, ואז הטכנאי אמר לי: 'צ'ק דיס אאוט, אתה לא תאמין למה שתשמע עכשיו'. הטכנאי בודד את הגיטרה ואת השירה - הידיים של ג'ימי והפה שלו - וזה היה כמו שני אנשים שונים. ג'ימי כל כך מורכב. קשה להאמין שבנאדם יכול לשיר שיר, והידיים שלו בטייס אוטומטי מנגנות את הדבר שלהן. זה לא היה אותו קצב, לא אותם תווים. שני אנשים שונים בבנאדם אחד. אבל אגב, ג'ימי לא היה מחליף את בראד. הוא היה מנגן עם בראד. ואני הייתי יורד מהבמה וצופה".
יש שמועה ששיניתם את שמכם מ-Lincoln Park ל-Linkin Park כדי שהלהקה תופיע בחנויות התקליטים ליד Limp Bizkit. אמת או כזב-
דלסון: "השם 'לינקולן פארק' בא מזה שצ'סטר היה נוהג דרך לינקולן פארק בסנטה מוניקה. אהבנו את השם 'לינקולן פארק', ואחד הדברים הראשונים שרצינו זה שכתובת האתר שלנו באינטרנט תהיה זהה לשם שלנו. לא יכולנו להשיג את הדומיין - הוא כבר היה תפוס על ידי הפארק עצמו - אז שינינו את האיות".
גם במוסיקה לינקין משנה את האיות, וזה מה שמציל אותה מלהפוך ללהקת חיקוי סתמית. "חלק מהשירים המוקדמים שלי נשמעו כמו הראפרים שאהבתי לשמוע במקום שזה יישמע כמוני", אומר שינודה. "אני חושב שככה זה עובד גם עם ציור: אתה לומד דרך חיקוי של האמנים האהובים עליך. בהתחלה אתה מעתיק, ואחר כך אתה לומד לעשות את זה בעצמך".
