שלשום תידרך "קצין בכיר" את האומה והותירה מבולבלת. אם צה"ל סבור כי עתה הזמן להעניק מכוניות משוריינות לכוחות הביטחון של אבו מאזן, שחדל לגנות את הטרור הפלשתיני, שיאמר זאת בפה מלא. זה חשוב וייתכן כי נבון. בוודאי בעיניי כמייחל לחידוש כן של המשא ומתן עם הפלשתינים.
אך אם חזר בו לאחר נזיפה מלשכת ראש הממשלה, כי אז מוטב שלא יאמר דבר מלכתחילה. מפני שיבינו כי סתר בהערתו את דברי בנימין נתניהו באוזני ג'ון קרי. גרוע מזה - הוא הסתייג מירי בשולפי סכין רק מפני ששוטר ולא חייל לחץ על ההדק. כך הוא מבלבל את החיילים. דבריו הם מתכון לחקירה הבאה של מצ"ח.
"הקצין הבכיר" אינו עומד בעמדת האבטחה בדרום חברון, או בשוק מחנה יהודה בירושלים. הוא שולח לשם את בניהן של הגברות בוזגלו ואיצקוביץ'. הן רוצות לדעת אם על הבנים לירות במי שמנפנף בסכין, אם לאו; ואם קיימת סכנה שהשאהידים האלה נושאים על גופם חגורת נפץ, שכן מראש הם מניחים כי זו דרכם האחרונה אל המוות. בתנאים אלה שום קצין בכיר אינו רשאי מבחינה מוסרית לבלבל ולסכן את הבן שלהן.
כתומך מובהק במשא ומתן עם הפלשתינים, וכמי שסבור כי נחוצה מקוריות להתחיל בו דווקא על הר הבית בשיתוף מדינות ערב, איני רואה טעם לחדול מהקו הנוכחי של מלחמה סיזיפית בטרור. היא תצלח בזכות ההתמדה, אבל אסור לערערה בחידודי לשון ובביקורת מרומזת ובהסתייגות גלויה, ולאחר מכן להתפתל.
ויש גם נ.ב.: מדוע אין גדר הפרדה בדרום הר חברון? ומדוע מתיחתה תסתיים רק בעוד שנה וחצי?
ציפי חוטובלי. "המאבק בחרם צודק. הסימון אנטישמי. אבל 12 אנתרופולוגים אמריקנים החליטו להחרים את ישראל. אם זה יאושר זה לא יהיה הארגון היחיד" // צילום: אורי לנץ
משחק יעיל ממלחמה
שני אירועים יתמודדו ביניהם על המקום הראשון ברשימת ההישגים של הטרור האיסלאמי בנובמבר: הירי בפאריס והאש הנצורה בבריסל. בבירת צרפת בקעו זעקות הנרצחים. בבירת בלגיה שררה דממת מוות. הניצחון היותר משמעותי של הרשע התרחש בבריסל. הוא הוכיח לבני העוולה כי מספיקות כמה שיחות צופן אימתניות באינטרנט כדי לשתק כליל אומה שלמה בלי לירות אפילו כדור עופרת אחד. משחקי המלחמה יעילים מהלחימה.
בלגיה הפכה עם האיחוד האירופי לבת המפונקת של היבשת. הפינוק הפך את החרדה לסממן של המדינה הדו־לאומית הזאת שב־2030 ימלאו 200 שנים בסך הכל להקמתה. לפיכך כמה רוצחים־בכוח, שהתבצרו־הסתתרו בפינותיה האפלות, הספיקו כדי שאומה תוותר על שיגרת חייה וזרימתם התקינה.
עם חרדה כזאת, בהיעדר רצון להילחם בטרור וליטול סיכונים, לא ישחקו באירופה כדורגל ולא יחלקו דואר, ולא יובילו תוצרת חקלאית למרכול המסמן מוצרים מההתנחלויות. הטרור עלול לנצח.
גם בצרפת. היכן חוקי החירום? המעצרים? הנכונות להכחיד מעל פני האדמה את מדינת דאעש בהפצצות מהאוויר? לולא ההתכתשות בזירת המשנה בין ולדימיר פוטין לבין רג'פ טאיפ ארדואן לא היה כבר מי שזכר כי בסוריה מתנהלת מלחמה, עקובה מדם.
בהקשר לכל אלה - ואולי בראש כל האירועים - מה על בלימת המהגרים מהמזרח התיכון, שהם מאגרי ההון האנושי של דור דאעש הבא באירופה? אנגלה מרקל בברלין כבר אינה כה נדיבה לקולטם וויקטור אורבן בבודפשט כבר אינו אויב העם והיבשת בהתנגדותו הנמרצת.
רק שעתה יש מעט הפוגה. הפליטים והפיצוצים והכניעה בלי ירי בבריסל נסוגו מפני השקט. הישראלי המצוי מודע אליו כשקט מאיים. הדממה זוממת את הפיגוע הרועם הבא באחד הצמתים הרגועים באירופה.
החרדה עלולה לנצח. באסיפה הלאומית שרו את המרסייז - ההמנון הקורא להתארגן בגדודים למלחמה - וחזרו לבאגט ולאספרסו בקפה השכונתי. דאעש מבשר לעולם משטר נורא המנוהל בידי משכילים וכישרוניים. הם מיטיבים לקרוא את תמונת המצב: להכיש באירופה ולחזור אל מאורת הצפעוני עד יעבור זעם ורגישות ודריכות, ושוב לצאת ולהכיש.
המלחמה בטרור רבת זרועות. מה נותר ממנה כשבועיים לאחר הטבח בצרפת? היכן חוקי החירום? מי השוטר שכבר עצר חשוד על דעת עצמו? מי נתפס לאחר מצוד ראשוני? הדיבורים־תחת־הלם כאילו מעכשיו "ירד האסימון" ואירופה מאוחדת וחדורת רוח לחימה בדאעש הם הבל. היבשת הזקנה מפטפטת נגד הטרור ונעצרת מול איומים והסתה ותכנוני אינטרנט לבצע פיגוע. רק מדברת. הכל דיבורים. אולי אחרי הגל הבא.
אורז חזן. הפתרון בעניינו הוא להגיע להסכם כי בכל פעם שח"כ כזה - וורק הוא - יצביע בצורה שעשוייה להשפיע על יחסי הכוחות בין רוב לבין מיעוט - הצבעתו תקוזז // צילום: נועם ריבקין
בין אריאל לברלין
לא האמנתי למקרא הידיעה כי בנימין נתניהו הציע לג'ון קרי, שתמורת הכרה אמריקנית בהמשך הבנייה בגושי ההתיישבות ישראל תעניק היתרי בנייה לפלשתינים ברחבי יהודה ושומרון. זה נשמע בלתי סביר.
בוושינגטון מעולם לא הכירו בזכותה של ישראל לחלק רישיונות בנייה לפלשתינים. רק השלימו עם כך במשיכת כתף כמצב עובדתי בשטחים. אבל הכרה אמריקנית בזכות הישראלית? ועוד בגיבוי מוושינגטון לבנות באלקנה ובאריאל ובמעלה אדומים? לא יעלה על הדעת.
נתניהו הגיע באיחור להצעה נכונה. לפני שנתיים אפשר היה להגביל בפועל ובמהלך חד־צדדי את הבנייה לגושי ההתיישבות בלי לבקש הכרה אמריקנית ופלשתינית, ולקוות שצעד כזה יאפשר לחדש את המשא ומתן ולא את הטרור. אך עתה? וכשלא ברור אם אבו מאזן רוצה לשחוק את הטרור, ובעיקר נראה כי אינו יכול?
בירור אצל גורמים אמריקניים העלה כי אינם יודעים מה עמדת נתניהו. הם אמרו לי כי יש מקומות שבהם דיבר על הפסקת הבנייה וצמצומה, וכינוסים אחרים שבהם השמיע תוכן הפוך לגמרי. לכן אין להם כלי להתניע את התהליך.
חוסר הבהירות מעודד את החרם על ישראל. נתניהו נאבק בו בהתמדה. רשת בברלין שמורידה מן המדף בקבוקי יין מן הגולן זוכה למטח של פניות לחזור בה עד שנענית. נתניהו וציפי חוטובלי מרגיעים ממשרד החוץ כי פחות חשוב מה אירופה עושה, הרי שוקי הודו וסין והמזרח פתוחים בפנינו (טעות שהם מפנים את שימת לב פעילי החרם לשם).
המאבק בחרם צודק. הסימון אנטישמי. אך הרשע מתפשט. 12 אלף אנתרופולוגים אמריקנים החליטו להחרים את ישראל. אם זה יאושר בארגון גדול אחד - הוא לא יישאר יחיד. למה לא טכנאי השיניים? או מגדלי הבוטנים?
זה ממאיר. השבדים אוהבים את החרם. גם גדעון לוי. חובה להיאבק בו. אבל לא ניתן להילחם בשתי חזיתות. כל אחד יודע. נתניהו הגיע לצומת שבו 14 חודשים לפני פרישת ברק אובאמה מהבית הלבן עליו לקבוע סדרי עדיפות. הוא צריך לבחור מלחמה. למען הבנייה באריאל או נגד החרם בברלין.
נראה לי שעדיף להילחם עתה בחרם. אפשר שהוא רואה זאת אחרת. אבל את הבחירה עליו לעשות כדי שישראל לא תצא קירחת מכאן ומכאן.
אהוד אולמרט. נפוצו שמועות כי שופטי העליון רוצים לאחד את פסקי הדין בעניינו ולגזור עונש אחד. אם כן - זה ראוי לביקרות. מהנהלת בתי המשפט נמסר: "שמועות" // צילום: נועם מושקוביץ
כה פשוט, כך רחוק
יש ממש בתביעת יאיר לפיד לרסן את אורן חזן הבוטה; ויש ממש בתגובת יולי אדלשטיין, שאין לכך פתרון כל עוד מונה הקואליציה 61 ח"כים בלבד. אך יש הסדר סביר אם יש גם רצון טוב.
הוא פשוט למדי: ראש הממשלה וראש האופוזיציה יוסמכו בהסכמת סיעותיהם להוציא ח"כ שהתנהגותו מבישה אל מחוץ למעגל העשייה הרגיל. האמצעי הוא להגיע להסכם כי בכל פעם שח"כ כזה - ורק הוא - יצביע בצורה שעשויה להשפיע על יחסי הכוחות בין רוב לבין מיעוט - הצבעתו תקוזז אוטומטית. למשל, אם חזן יימנע, או יצביע נגד הממשלה - מישהו מהאופוזיציה ילך בעקבותיו, ויחסי הכוחות שהם 59:61 ייהפכו ל־58:60. כל כך פשוט, וכל כך רחוק.
תנו לכולם לדבר
אחד מסממני ההידרדרות בממשל דמוקרטי הוא קוצר הנשימה המתעצם בשיח הציבורי. כל ספר היסטוריה יעיד על כך. ישראל חייבת לתת דעתה למחנק. בראש ובראשונה נתניהו.
עובדי משרד החוץ הזמינו את יאיר לפיד להרצות בפניהם. הוא באופוזיציה, אבל מגדולי הלוחמים בסימון המוצרים. הנהלת המשרד ביטלה את ההרצאה. הדובר עמנואל נחשון הסביר לי - בקוצר נשימה קל - שהכל בגלל עניין מנהלי, הוראות תקשי"ר. אולי הוא מאמין בהסבר שקיבל, אבל אם כן - הוא בדעת יחיד.
אילו הנואם הראשון היה ד"ר יובל שטייניץ או צחי הנגבי התקשי"ר היה נשאר במזווה הפוליטי. יותר מזה, אם לא נתניהו עצמו הורה לבטל את ההרצאה - היה עליו לקפוץ כנשוך נחש לבטל את הביטול ולהודיע כי לא יהיה כדבר הזה במשרדו. דיון ערני הוא סם החיים של קבלת ההחלטות בדמוקרטיה. הוא לא עשה כן.
גם חבל שהורה לאסור על השר אבי גבאי להופיע בפני ועדת הכלכלה בכנסת בסוגיית מתווה הגז. זה מחייב הסבר: אסור לשרים להפגין נגד הממשלה, וזה בדיוק מה שעושים בדרגות שונות של חומרה אורי אריאל ויריב לוין וחיים כץ וזאב אלקין. גם נכון שאסור לשר להתבטא בפומבי בניגוד להחלטות הממשלה, והשר לאיכות הסביבה גבאי הצביע נגד מתווה הגז.
לא ברור אם בנסיבות אלה חייב השר להיענות להזמנת ועדת הכלכלה, ואם כן - האם מותר לו להביע את דעתו. נניח שלא. אך הוועדה אינה הפגנה ואסיפת בחירות אלא היא מקיימת הליך המחויב על פי חוק, ולכן היה על נתניהו לקפוץ שוב כנשוך נחש ולהתיר לגבאי להביע את דעתו, ורק בפניה. זה חלק מן ה־Fair play הבריטי שמונח ביסוד הבירור הדמוקרטי.
מערכת הביטחון גאה לספר לכל אורך שנותיה שכאשר קצין בכיר חולק על החלטת המטכ"ל ומבקש להסביר זאת לשרים - מניחים לו לפרוס את השקפתו בישיבת ממשלה בניגוד לדעת שר הביטחון. נתניהו צריך לנהוג כך בגבאי. אם הוא בוטח בצדקת טיעונו בעניין מתווה הגז, אין סיבה שיחשוש מבירור הסוגיה עד תום.
האובך מביך
במהלך דיון אזרחי בעליון מילמל מישהו דברים על "חבורת אהוד אולמרט", עד שהשופט עוזי פוגלמן העיר: "משפט אולמרט אינו מתנהל כאן, הוא יתקיים בינואר". בערפל השורר גם זה בדל מידע. זו לא היתה הודעה על מועד פסק הדין במשפט הולילנד המשתהה כבר כשנה (בדצמבר 2015 יחגגו יום הולדת לישיבה האחרונה). פוגלמן התכוון לדיון בערעור על הרשעתו האחרת של אולמרט בפרשת הכספים שקיבל מטלנסקי. שם יש עוד צורך בישיבה/ישיבות לסיכום הבירור.
בעקבות זאת נפוצו שמועות כי שופטי העליון - הרכב זהה בשני התיקים - רוצים לאחד את פסקי הדין ולגזור עונש אחד לפי הצורך. אם כן - זה ראוי לביקורת חריפה. כל תיק התנהל בנפרד. אך בתשובה לשאלתי נאמר מהנהלת בתי המשפט כי הכל "שמועות". זו תשובה שאין בה אישור, אבל גם לא הכחשה מוחלטת, והעיכוב בהולילנד הופך לאובך מביך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו