בוקר אחד לקחתי את הילד לפעוטון, וכשעמדנו בחצר הקטנה והמוזנחת שליד השער, עלתה בי המחשבה שבטח יש רעיונות עיצוביים יותר מוצלחים ומקבלי פנים מאשר מחראה של חתולות. באותו רגע באמת היו שם צמד שונרות שלא ספרו אותנו ועשו את שלהן. מכיוון שאני כזה בא בטוב, חשבתי לי כמה פשוט זה יהיה לייפות את החצר הזאת, שכולנו מגיעים אליה מדי יום. בסך הכל צריך לאסוף שלושה־ארבעה הורים בלי הבדל גזע, דת ומין. יום שישי יכול להיות נחמד. נביא כמה מעדרים ומגרפות ותוך שעתיים תהיה לנו גינה קטנה ונחמדה. לא צריך להשקיע יותר מדי כסף, לא להביא מחשב השקיה, קבלן גינון ואדריכל נוף. פשוט לארגן פעילות הורים וילדים ולהקים גינה קטנה ובסיסית.
עשיתי, אם כן, מה שעושים במצבים כאלה: העליתי את הרעיון בקבוצת הווטסאפ של הורי הפעוטון. התגובות, מיותר לציין, היו חמודות נורא. כולם זרקו מילים קצרות בערבית ידידותית כמו "אחלה", ו"וואללה" ו"סבבה", אבל כשהלכתי אחר הצהריים לאסוף את הילד שמתי לב שמתחמקים מהמבט שלי. ברגע אחד עברנו משלב ה"אחלה" לשלב ה"איטבח". אשתי באמת רמזה לי שיכול להיות שהסתבכתי, והפנתה אותי לפוסט די ויראלי ברשת שנושא את השם המחייב "תורידו את הטלפיים שלך מימי שישי שלי!"
כמו אבות רבים אחרים, או "אבא'ים" כמו שבאמת מתחשק לקרוא לזה, גם אני משווה. אני זוכר את ההורות של ההורים שלי ואת הילדות שלי ואני כל הזמן משווה. את בית הספר, ואת הסנדוויצ'ים, ואת מה שעשינו מרגע שהסתיימו הלימודים ועד שצעקו עלינו מהחלון לעלות לארוחת הערב. אבל בעיקר אני משווה את האבהות שלי לאבהות שתחת כנפיה גדלתי. ההבדלים, מיותר לציין, דרמטיים.
אבי ז"ל היה אבא מעולה ואהוב. אבל הוא מעולם לא רחץ אותי כתינוק. לא החליף חיתול. לא קם בלילה כדי להאכיל אותי או את אחד משלושת אחיי. כמו כל בני דורו פחות או יותר, הוא לא נכח בלידה. למען האמת הודיעו לו בעבודה שנולדתי. הוא גם לא דחף עגלה, ולא נשא אותנו על אחד משלל המנשאים האורתופדיים והמגניבים, דמויי הקנגורו, או השקנאי, שמונחים אצלי בערימת "ציוד האבהות" המבולגנת שלי. כן כן. גברים אוהבים גאדג'טים. לפעמים אני חושב על כך שדבר מופלא קרה כאן. אחרי הכל זה לא שכל הגברים התכנסו וקיבלו החלטה מסודרת לשנות את דפוסי ההורות או הגבריות או החיים עצמם. זה פשוט קרה. הכנסת לא חוקקה איזה חוק בעניין. להפך. בהחלטותיה האחרונות היא מעידה שאין לה אמון או עניין באבהות החדשה. או במציאות עצמה, שהיא חזקה יותר מכל קומבינה פוליטית. שום דבר לא יכול לעצור את זה, ואני בסך הכל מאוד שמח שזה קרה בדור שלי. אבותינו לא ידעו, ולעולם כבר לא יבינו, מה הפסידו.
אבא שלי גם לא הכיר בשמם את כל המורים שהיו לי. הייתי מאותם ילדים שהחזיקו כרטיסיית אוטובוס כבר בכיתה א'. תלויה על הצוואר. אבא הגיע, כשהיה צריך, לאסיפת הורים פעם בשנה. הוא היה מושך בכתפיו בנימוס מפוהק, ומקשיב בסבלנות למנטרה הנצחית "הילד לא ממצה את הפוטנציאל" ונאמר אמן. חוץ מזה - כלום. שום תורנות הורים. לא מערכון קטן למסיבה. לא הורה מלווה בטיול החינוכי למתקן מיחזור השפכים העירוני, ובטח שלא לשבת שלוש שעות ולגזור ניירות מוזהבים כדי להפוך את הכיתה לארמון אחשוורוש.
כשהבן הבכור עשה את צעדיו הראשונים במערכת החינוך, התלהבתי עד דמעות ממה שמכונה "מעורבות הורית". מה יפה יותר מזה? בית הספר הופך לקהילה. ההורים והמורים הופכים לשותפים. והזמן החופשי? מי צריך זמן חופשי?! אהבתי גם את ההתכתבות האינטנסיבית עם המחנכים. איזה כיף! למה צריך לחכות עד לאסיפת הורים כדי לשמוע שהילד לא ממצה את הפוטנציאל או לא אהב את הסנדוויץ' או הגיע שמיני במירוץ? בעיקר שמחתי שהמחנך בכלל שם לב. בילדותי, היו לנו מורים שהתעלמו מעובדות, למשל כשאחד התלמידים חזר מההפסקה בלי עין או עם שפם. אף אחד כבר לא מאמין לי, אבל היו לי מורים שעישנו תוך כדי שיעור והשתמשו במרזב הגירים שבתחתית הלוח בתפקיד מאפרה! העולם משתפר.
אבל כמו תמיד אצלנו, מתישהו הפרופורציות איבדו כל פרופורציה. הסמארטפוש התחיל להתמלא לי בסבך של קבוצות ווטסאפ - הורי הכיתה, הורי החוגים, והצופים, ואם כבר מתכתבים אז למה לא להיפגש מפעם לפעם? הציפייה כרגע מהורה היא ללוות טיולים, להתנדב לבית מארח, לשבת (מעכשיו!!!) בוועדת סוף שנה; להכין שיר למסיבת חנוכה, הרצאה ליום המשפחה, קוסקוס ליום שורשים והצגה למסיבת סיום. חוץ מזה צריך להתייצב לתורנויות "נשק וסע", ולאסוף הביתה את השרקנים מפינת החי לסוף שבוע שאחריו לא תשאל לעולם למה קוראים להם שרקנים.
ואז זה קרה. יום אחד, בתשובה לשאלה המסורתית: "יש לכם שיעורי בית?" - הם ענו לי בפשטות: "תגיד אתה!"
זהו. מישהו דיווח להם שהמורים וההורים מתכתבים. נתון שהם תירגמו ל"אבא שלי מזכירה". השיחה הבאה התקיימה אחרי רצף שבו נאלצתי להכין ברכה ליום הולדת של חבר, להנביט קטניות בצמר גפן ולהכין את הדבר המיותר ביותר עלי אדמות: סוכריות מקליפות תפוזים. ואז הילד, ההוא עם הפוטנציאל, פנה אלי.
- אבא, תזכיר לי מה האותיות להכתבה?
- מתי ההכתבה?
- היום נראה לי. לא?
- מה זאת אומרת "נראה לי"? זאת ההכתבה שלך, לא?
- נו, אבל אתה קיבלת את המייל!
וזהו. בנקודה הזאת גמרתי אומר לשים קץ לחגיגה. חלאס! זאת אולי ילדותי השנייה, אבל עבור הילדים שלי זאת הילדות! אני מבין שלמורים נוח יותר להתכתב עם בני גילם. אני גם מאוד אוהב לעזור. מאוד. אבל ככה הילדים בחיים לא ייקחו אחריות על כלום. ויותר גרוע: ההורים יתחילו להתגעגע לגן העדן של הדור הקודם, כולל למורים האדישים שמעשנים מול הלוח. מה שמחזיר אותנו לגינה הקטנה ליד השער, שאותה אני הולך להכין, כמובן, בעזרת שלושה־ארבעה הורים שמסכימים איתי שקצת הגזמנו עם המעורבות ההורית, אבל יבואו כמו ילדים טובים. כנראה בשישי בבוקר.
(איור: עציון גואל)jacky-levy.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו