גילי לוין חיה את חייה השגרתיים ללא הפרעות מיוחדות. היו אמנם נורות שנשרפו, מכונות כביסה שהתקלקלו ומזוודות שאיחרו להגיע, היו תורים שהתעכבו וטיפולי שיניים שכאבו ומחשבים שקרסו, כל טרדות היומיום הרגילות, אבל במינון הגיוני לכל הדעות. עד שיום אחד, לא ברור איך, היא איבדה את תעודת הזהות שלה.
ביקור במשרד הפנים מגלה, שיש עוד גילי לוין שמתגוררת לא רחוק ממנה. גילי לוין יוצאת לעקוב אחר גילי לוין ומגלה, שגילי לוין "המתחזה" חיה חיים מסעירים בהרבה, מה שמוביל אותה לנסות ולהתניע את חייה שלה.
כך נפתח "שום דבר באמת" מאת קליה מור, רומן שבמובנים רבים הוא דבר והיפוכו: מצחיק אבל גם עצוב, מסופר בטון אגבי אך מוקפד, עוקצני לפרקים אך גם אמפתי, עתיר סצנות סקס אבל לא סליז. ספר שאפשר לגמוא בקלילות דווקא בשל שכבת העומק שלו. ברקע האירועים הולמים תופי המחאה החברתית של קיץ 2011, "אירוע מכונן בחברה הישראלית, אבל לא כזה שימנע מבחורה לחכות לטלפון", מעירה מור, עיתונאית, מבקרת מוזיקה ועורכת המתגוררת בתל אביב.
ברומן יש תנועה מתמדת בין מאורעות מכוננים ומעצבים, שמצוינים כביכול כלאחר יד לבין הדברים הקטנים, שנחווים, כידוע, כהרי גורל. למור יש הסבר. "קראתי בעבר ספר שהשפיע עלי מאוד בשם 'מר להמן', שכתב סוון רגנר, הסולן של הלהקה הגרמנית Element of Crime. מסופר בו על ברמן ברובע קרויצברג בברלין של 1989, ברקע נפילת החומה, כל יום יותר היסטורי ממשנהו, אבל כל מה שמעסיק אותו זה העניינים הקטנים שוליים – מישהי שהתאהב בה בבר, העובדה שהוא עוד רגע בן 30, ההורים שלו שעומדים לבקר – הוא ועצמו.
"אהבתי את חוסר ההלימה הזה, שבין הדברים הגורליים ברקע, שמתוארים בלקוניות לדברים הקטנים שאפשר להתעסק בהם עד אין קץ. בכלל, אני אוהבת ספרים שיש בהם חוסר הלימה; משהו מהרוח הזו זלג גם לכתיבה שלי".
"בלי תיאורים פיוטיים"
מור בוחרת להעמיד במרכז ספרה את אחת הדמויות המושמצות – הרווקה: מין יצור אקזוטי שאין מעניין יותר מלרדת לרזולוציות ולניואנסים של חייה ובמקביל גם לצקצק ולהתנשא עליה, מה שלא קורה, למרבה המזל ב"שום דבר באמת", הרבה בשל העובדה שהנשים ברומן מחזקות ומעצימות זו את זו, כולל המספרת עצמה. "אני בכלל מרגישה שלמרות הסגנון המשועשע, הטון של המספרת הוא בעיקר אמפתי וחומל", אומרת מור. "התיאור הוא בהומור ובקריצה, אבל אני שם אתן ברגעים הקשים; כשהן מאבדות כל פאסון, אני מנסה להציל את המצב. אני חושבת שזה בגלל שאני קשורה אליהן", היא צוחקת, "כנראה קשה לי לשחרר".
באופן כללי המספרת מאוד נוכחת, היא כמעט עוד דמות בסיפור: השורות הקצוצות, המקצב הבולט, ההומור, כל אלה הופכים גם את תיאורי הרקע לכמעט מונולוג. זה הזכיר לי את ביקורות המוזיקה שלך, שנכתבות תמיד בגוף ראשון ויש להן אופי מאוד אישי.
"בכל טקסט שאני כותבת הנוכחות שלי בולטת. בין אם זו ביקורת מוזיקה, ביקורת ספרות, טור על חיי לילה או ספר. אני מרגישה שזה חיוני. אני זוכרת שכשהתחלתי לכתוב ביקורות מוזיקה היו כאלה שממש לא הבינו מה אני רוצה. תגובות בסגנון 'למה היא צריכה לעניין אותנו, כותבת על עצמה במקום על האלבום'. אבל אני הרגשתי, שאם אני כמבקרת מבקשת ממישהו לחשוף את עצמו ואם הוא לא עושה את זה כמו שצריך אני לא נהנית מהמוזיקה שלו, אז אני צריכה לתת את אותו הדבר. לא כי אני רוצה להתעסק בעצמי, אלא כי כדי שיהיו אמיתיים איתי גם אני צריכה להיות אמיתית. ככה גם בספר; מבחינתי, כדי שזה יהיה אותנטי גם אני צריכה להיות שם ועד הסוף".
רומן שהוא דבר והיפוכו. עטיפת הספר
טוב, היינו מתורבתות עד עכשיו אבל בואי נגיע לנקודה: יש מלא תיאורי סקס בספר, מכל הצורות, הסוגים ואופנים, ולגמרי בנונשלאנט, כאילו זה עניין של מה בכך על רקע הספרות הישראלית השמרנית מאוד.
"האמת שסצנות הסקס היו החלק הכי קל לכתיבה. אחת הסיבות שבכלל התחלתי לכתוב הייתה שהייתי מתעצבנת מכל תיאורי הסקס המכובסים בספרות. אני גדלתי על סופרים כמו בוקובסקי והנרי מילר, הרגשתי תמיד בנוח עם הבוטות הלא מתייפייפת שלהם. ואז נתקלתי ב-'חיי המין של קתרין מ'', צרפתייה שלא דופקת חשבון, וגיליתי שגם נשים יכולות לכתוב על מין בלי מטפורות גדולות, בלי תיאורים פיוטיים ובלי להתנצל; זה מצא חן בעיני. אבל במובן הזה הספרות שעיצבה אותי היא בעיקר ספרות גברית, אז רציתי לתרום את חלקי, מה שנקרא".
בין היתר יש שם סצנות סקס שהן ההיפך מסקסיות: מדכדכות, מטרידות, למרות ההומור.
"זה מה שאני אוהבת בספרות, וגם במוזיקה: לא סתם לקראת סוף הספר צץ השיר "Sea Song" של רוברט ווייאט, שיר עצוב בגדול, אבל מבחינתי הוא גם בכלל לא עצוב. אני אוהבת לכתוב מצחיק וגם עצוב בבת אחת. אולי זה מסביר את התגובות לספר; הרבה אומרים שהם צחקו נורא ומצד שני רק אתמול מישהי שאני לא מכירה כתבה לי שהיא בכתה לכל אורך הקריאה, האמת שהבנתי אותה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו