עלילות מבקר בר אילן

אין רגע משעמם באוניברסיטת בר־אילן. יש צחנה, יש עצימת עיניים, יש אי סדרים כספיים ושערוריות שנחשפו כאן - בלי שגיבוריהן יישלחו הביתה - ויש סיפור מביך חדש, שנבדק ואומת בידי עמיתיי עוזי דיין ומיכל שבת: המבקר הפנימי של המוסד, רענן דומוביץ, קנה בעת לימודיו באוניברסיטה עבודות סמינריוניות בשבילו ובשביל אמו.

קנה ושילם 800 שקלים בשביל עבודה אחת, וכאשר נשאל על כך בשיחה איתנו - כמו גם בהתכתבות איתו - הסתבך בגרסאות שאינן אמת. כמה עלוב נראה ונשמע שומר הסף הזה, כשחיפש לעצמו נתיבי מילוט מהפרשה ולא מצא אותם.

קצות החוט בסיפור סופקו לנו כבר לפני כחודשיים על ידי יודעי סוד בבר־אילן. מדובר באנשים טובים ורציניים מהמגרש האקדמי שמשתתפים בישיבות, נחשפים לקילקולים, שומעים מה קורה בבר־אילן ובטנם, כלשון אחד מהם, "מתפוצצת".

צריך להודות על האמת: הסיפור שלהם לא נשמע לנו סביר ברגע ראשון. נכון, אוניברסיטת בר־אילן, כמו מוסדות אקדמיים אחרים, סובלת כבר שנים מהנגע הזה, ופה ושם אף ניסתה להילחם בו. נכון, נחשפו בבר־אילן עשרות מקרים כאלה וסטודנטים הועמדו לדין פנימי.

אבל להאמין ששומר הסף הראשי יקנה עבודות סמינריוניות בעת לימודיו? להאמין שגם הוא יהיה נגוע במעשים האלה?

הספק כירסם בנו, וכאשר הבענו אותו באוזני מוסרי המידע, הם נעלבו וניתקו מגע.

חלף זמן, הקשר איתם חודש, והם אזרו אומץ וסיפקו ראיות לטענותיהם: תצהירים, מסמכים ואפילו עותק של העבודה הסמינריונית "אחריות מנהלים בניהול חברות", שקנה המבקר לעצמו ב־2003 מאדם מסוים - ושאותה הגיש לדבריהם למרצה שלו. מדובר בעבודה שעל עמוד השער שלה מצוין "המגיש: רענן דומוביץ" ומתחת לשם הסטודנט מודפס מספר תעודת הזהות שלו.

דיין ושבת ניסו לברר אם המבקר הפנימי קנה לעצמו ''רק" עבודה אחת, וקיבלו מאחת ממוסרות המידע את התשובה הבאה: "הוא ניסה לקנות עבודה נוספת - 'ביקורת מוסדות ללא כוונת רווח' - אבל מסיבה לא ברורה חזר בו".

דומוביץ היה מעורב בקניית עבודה סמינריונית גם בשביל אחרים?

"כן, בשביל אמו. הוא שלח את אמו אל אותו 'בעל מקצוע', המתמחה בכתיבת עבודות כאלה לפי דרישה, ולבקשתה הוכנה לה עבודה סמינריונית בנושא הבא: 'הוויכוח בשאלת החוקה בישראל מההיבט הדתי'. אתם שואלים אם גם הפעם שילם דומוביץ בשביל העבודה הסמינריונית, ואני משיבה: אין לי ממש מושג. אבל לא אתפלא אם דומוביץ שילם גם במקרה זה. יושרה, למדנו, אינה הצד החזק שלו".

שאלנו אותם מה תהיה, לדעתם, תגובתו אם וכאשר נפנה אליו. תשובת אחת מיודעות הסוד: "הוא יכחיש הכל. הוא לא יבין מה אתם רוצים מחייו".

יכחיש? ישקר? זו תהיה תגובתו?

"אין לי ספק שהוא לא יאמר את האמת. הוא לא מעלה בדעתו שהגעתם לאן שהגעתם. הוא בחור ששומר על קור רוח. אל תטעו בו".

השופט מזוז. "שחיטות שלטונית חותרת תחת המשטר הדמוקרטי ויוצרת מיאוס מהמערכת הפוליטית" // צילום: אורי לנץ

הבריחה מהפוליגרף

בשלב ראשון, אחרי סיום הבדיקה שלנו, ביקשנו מדובר האוניברסיטה, חיים זיסוביץ, מידע על מספר הסטודנטים שקנו עבודות בשנה שעברה, נתפסו והועמדו לדין פנימי. תשובתו: "יותר מעשרה סטודנטים הועמדו לדין משמעתי בגין מסירת עבודות קנויות... להערכתנו, התופעה רחבה הרבה יותר ממה שנחשף..."

בשלב שני כתבנו למבקר הפנימי דומוביץ - באמצעות דובר האוניברסיטה - כי על פי מידע שבידינו הוא קנה בשעתו, בעת לימודיו בבר־אילן, עבודות סמינריוניות. "כמה קנה בשביל עצמו", שאלנו, "וכמה בשביל אחרים?"

תשובתו הקטגורית של דומוביץ, באמצעות הדובר: "הוא מעולם לא רכש עבודות סמינריוניות - לא עבור עצמו ולא עבור אחרים. כל פרסום אחר יהיה בחזקת הוצאת דיבה".

לשון הרע? איום עבה שנסתבך? זה לפחות היה הרושם. לגופו של דבר - המבקר ניסה להטעות אותנו.

לא מיהרנו לפרסם דבר. המתנו שבועיים, העמקנו את הבדיקה, רמזנו בשיחות עם דובר האוניברסיטה שאנחנו על קרקע בטוחה - ואז הצגנו למבקר הפנימי שוב את השאלות שכבר קיבל מאיתנו.

גרסתו הפעם השתנתה: "המבקר שב ומדגיש כי מעולם לא הגיש עבודה קנויה שלא הוא כתב אותה... אם יש בידכם הוכחות להגשת עבודות אקדמיות קנויות, המבקר ישמח לקבל אותן כדי לבדוק את אמינותן..."

בעניין אמו הוא כתב: "היא מעולם לא למדה לתואר אקדמי, ולכן לא נדרשה להגיש עבודות סמינריוניות".

דומוביץ לא הסתפק במשלוח התשובה, ביקש להיפגש איתנו ונענה כמובן בחיוב. לפגישה איתנו הוא הגיע לבדו, סירב שהשיחה איתו תוקלט, ניסה לתקן את נזקי השקרים הראשונים: כשכתב לנו שמעולם לא קנה עבודה, טען ברצינות, הוא התכוון שלא הגיש את העבודות האלה... הוא לא זוכר אם קנה או לא, אמר, אבל מבחינתו זה לגיטימי לקנות עבודות...

ועוד הסבר צפוי היה דומוביץ': כמבקר הפנים יש לו אויבים; יש מי שמחפשים את ראשו.

דומוביץ הסתבך בשיחה בגרסאות תמוהות, לקה בזיכרונו, עילעל בעבודה הסמינריונית שאותה קנה ושהוצגה בפניו על ידינו, ואישר שמספר תעודת הזהות המודפס על העבודה הוא אכן שלו. בהמשך, אחרי שרמזנו לו כי בידינו חומרים נוספים, הצענו לו להיבדק במכונת אמת וקיבלנו את הסכמתו. הוא לא הציג תנאים.

אלא שבהמשך השיחה, כאשר ביקשנו לתאם את מועד הבדיקה במכון הפוליגרף - חזר בו המבקר מהסכמתו. הוא צריך להתייעץ, טען, הוא ייתן לנו תשובה בתוך כמה ימים.

התשובה, כמה לא מפתיע, היתה שלילית. "כפי שאמרתי לכם בשיחה במשרדכם", כתב לנו, "אני מכחיש מכל וכל את הטענה כאילו הגשתי במסגרת לימודיי עבודה שלא אני כתבתי. גם אם קניתי עבודה אקדמית לצורך לימודיי - דבר שאינני זוכר - היא נועדה ללימודים ובשום אופן לא הוגשה. אני מאמין שבהתחשב בתפקידיי הציבוריים ובנתונים שהצגתי, די בהכחשה הזאת ואין שום הצדקה לבדוק אותה בפוליגרף".

במילים פשוטות: דומוביץ ברח. הוא יודע למה.

לחיאני. שופטי העליון הסבירו לו ששופט השלום הקל איתו, שהעבירות שביצע חמורות ושמקומו בכלא // צילום: יהושוע יוסף

המשכורת של המבקר

רגע, אל תרוצו לשום מקום כי אותו מבקר פנימי של בר־אילן נגוע בפרשה חמורה נוספת: הוא לא שם לב שחברי ועדת שכר הבכירים החליטו להעניק לו לפני שמונה שנים שכר חודשי מנופח של 50 אלף שקלים (הסכום צמח אחרי הצמדה עד ל־54 אלף!!!) במקום 29 אלף...

חריגה קטנה, צנועה, שהוא לא הבחין בה. המבקר הפנימי הכל יכול, שתפקידו בין היתר להתריע על אי סדרים כספיים, לא שם לב שמדי חודש מעבירים לחשבון הבנק שלו עשרות אלפי שקלים מעבר לסכום שהוא זכאי לקבל.

מי חשף בסוף את גזל הקופה הציבורית? אנשי הממונה על השכר באוצר, שהבינו לאילו מחוזות הגיעה חגיגת השחיתות בבר־אילן. האנשים האלה, שגדעו כבר את שכרו המנופח באלפי שקלים של היועץ המשפטי הפנימי, עו"ד דרור פרנקל (פרשה שעסקנו בה ועוד נעסוק), הבהירו לדומוביץ כי משכורתו תצנח מרגע זה ואילך ל־29 אלף שקלים, וכי יהיה עליו להחזיר לקופת האוניברסיטה כחצי מיליון שקלים.

דומוביץ אישר בשיחה איתנו את עיקר העובדות האלה, אבל שוב לא הבין מה רוצים מחייו. ראשית, טען, את משכורתו קבעה בשעתו ועדת שכר הבכירים באוניברסיטה, שאותה הקפיד להציג כ"ועדה ציבורית". שנית, אמר, מבחינת הממונה על השכר, שכרו צריך לרדת ל־40 אלף שקלים, ולא ל־29.

אם כך, שאלנו, מדוע הסכים לוותר ביוזמתו, כדבריו, על 11 אלף שקלים בחודש?

לא קיבלנו תשובה עניינית. זה עניין אישי, אמר, אני זה שביקשתי מהאוצר להוריד את משכורתי לסכום הזה. עשיתי זאת מסיבותיי שלי.

גורם באוצר: "הוא היה צריך להחליט אם הוא מקבל כ־40 אלף בקירוב, אבל מוותר על הקביעות בבר־אילן, או שומר על הקביעות ויורד ל־29 אלף בחודש. הוא בחר באפשרות השנייה. זה הסיפור על רגל אחת".

בכר. דווקא את מי שאמור הליות עד הגנה מרכזי מטעמו, העבריין שלמה לחיאני, הוא בחר לא להזמין לעדות מטעמו // צילום: יוסי זליגר

לחיאני: ברוך שפטרנו

ביום שלישי השבוע הסבירו שופטי בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין, צבי זילברטל ומני מזוז לראש עיריית בת ים לשעבר, שלומי לחיאני, כי מקומו בכלא.

ההחלטה של בית המשפט המחוזי לשלוח אותך לשמונה חודשי מאסר, הם הבהירו לו בדרכם, כשדחו את בקשת רשות הערעור שלו, היתה נכונה וסבירה. הרכב השופטים, בראשות הנשיאה דבורה ברלינר, "הלך בדרך הנכונה".

בדרך להחלטתם תיארו השופטים בתמצית את שרשרת מעשי השחיתות של לחיאני, את מאות אלפי השקלים שהוא דרש וקיבל מבעלי עסקים שונים; ואת העובדה שאמנם לחיאני הורשע בעבירות של מירמה והפרת אמונים (ברף הגבוה שלהן), אבל במהות מדובר בעבירות שוחד.

מה שנכתב כאן בשעתו על העונש הבדיחתי שגזר שופט השלום בת"א, בני שגיא, על רודף השלמונים - אפילו לא חודש מאסר אחד בפועל - קיבל ביטוי בפסק הדין בעליון.

"בכל הכבוד, נראה שהעונש שהוטל על לחיאני אכן הקל עימו יתר על המידה, כפי שסבר בית המשפט המחוזי... עם כל הכבוד לזכויות המבקש, עסקינן ברמה גבוהה של שחיתות..."

ועוד כתב רובינשטיין: "על המערכת המשפטית מוטלת החובה להוקיע ולשרש שחיתות ציבורית, ובמקרה דנא רמתה גבוהה ואינה רחוקה מעבירת השוחד. מטבע הדברים מוגבלת המערכת המשפטית בכליה, ולבד מן הרטוריקה השיפוטית, הענישה היא ארגז הכלים שלה".

כדי לסלק אי הבנות בעניין חומרת התיק, הבהיר השופט מזוז מהי שחיתות שלטונית: "ניצול לרעה של התפקיד או המעמד הציבורי לשם הפקת טובת הנאה, פרטית או אחרת, תוך הפרת הנאמנות לציבור... ניצול לרעה של כוח המשרה למטרת השגת רווח אישי".

כבודו הציג פן נוסף, חשוב מכולם: "שחיתות שלטונית חותרת תחת עצם הלגיטימיות של המשטר הדמוקרטי...היא יוצרת מיאוס מהמערכת הפוליטית... השחיתות מוציאה שם רע לפוליטיקה, והתוצאה היא שפל בדימוי הציבורי של המערכת הפוליטית ובעיית מנהיגות".

הרצוג. לאן נעלמו הוא, כבל, מיכאלי והחברתיים האחרים בפרשת המינויים המושחתים של עטר ועו"ד דרעי בקק"ל? // צילום: אורן בן חקון

הקרב על בת ים

יומיים לפני שבית המשפט העליון שלח סופית את לחיאני לכלא, ביום ראשון השבוע, עמד יורשו יוסי בכר על דוכן העדים באולמה של השופטת המחוזית בת"א רות לבהר־שרון והתפתל שוב ושוב. הייתי שם, ראיתי אותו בעליבותו בחקירה נגדית, שמעתי והתביישתי בשבילו ובשביל תושבי העיר בת ים.

זה ראש העירייה? זה האיש שתלה שלטים ברחובות ובהם תמונתו ביחד עם העבריין לחיאני, אחרי הרשעת האחרון? זה האיש שהציג את הפושע כמליץ היושר שלו כאילו תושבי העיר, כולם או רובם, מקורבים לעולם הפשע?

כן, זה ראש העירייה במלוא הדרו.

בכר התמודד בבחירות לפני פחות משנה מול עו"ד אלי יריב, ניצח בהפרש של 491 קולות בלבד ומנסה עכשיו להדוף עתירה לא פשוטה, ממוסמכת היטב לכאורה, לפסילת בחירתו בגין מתן שוחד בחירות.

את העתירה נגדו הגיש יריב באמצעות עוה"ד בעז בן צור ואלעד שרון, והיא נשענת על תצהירים מביכים ועל הקלטות מדהימות שבהן נשמע לחיאני, בין היתר, מציג את עצמו כמתמודד האמיתי בבחירות ואת יוסי בכר כאיש הקש שלו.

בנוסף, נחשפה בפני השופטת עדותו הדרמטית של התובע העירוני, עו"ד אלעד מאיר, שקיבל ממבקר המדינה מעמד של עד הגנה.

אלעד עבד עשר שנים כתובע פלילי במשטרה ולפני כשנה וחצי הצטרף למחלקה המשפטית בעירייה בתחום רישוי העסקים. לטענתו, היועצת המשפטית של העירייה, עו"ד חנה כהן, פעלה בתקופת הבחירות "כבובה על חוטים של יוסי בכר ושל מקורביו", התערבה בהחלטות שהוא קיבל בניגוד לחוק, העניקה הקלות לאזרחים שונים, פעלה לעיכוב כתבי אישום ועוד.

"במהלך הבחירות", העיד בבית המשפט, "גורמים בכירים מטעם בכר החלו להתערב ביד גסה בתיקי רישוי העסקים בניגוד לחוק, כדי להשפיע על תוצאות הבחירות... ניסיתי להדוף את הלחצים האסורים ובסוף, כשלא הסכמתי להתיישר, נעשה ניסיון לסלק אותי בבושת פנים מתפקידי".

קו פרשת המים היה לדבריו שיחה שקיים עם היועצת המשפטית, שהגנה כלשונו על הפוליטיקאים. כהן אמרה לי שלוחצים עליה מלשכת ראש העירייה, סיפר, כהן אמרה לי שהם חברים של ראש העירייה ושצריך לעזור להם.

כהן נחקר בידי פרקליטי יוסי בכר, עוה"ד עודד רביבו ודורון קול, ולא חזר בו מעיקר דבריו והאשמותיו. השבוע התחיל להעיד כאמור גם בכר עצמו, ובעדותו ניסה לגמד את פרשיות מורו ורבו לחיאני. הוא הסתתר מאחורי "לא ידעתי" והתקשה להתמודד עם הבטחות ומעשים של ראש העירייה לשעבר, המחזקים לכאורה את החשד למתן שוחד בחירות.

המעשים המיוחסים ללחיאני במערכת הבחירות, על שלל השיחות המוקלטות איתו, הם לב ליבו של המשפט. בנסיבות האלה אמור היה האחרון לעלות אל דוכן העדים מטעם בכר ולנסות להזים את ההאשמות הכבדות בעניין מתן שוחד הבחירות - כמו גם להסביר את דבריו המוקלטים. לנסות לפחות.

למרבה ההפתעה, דווקא עליו ויתר בכר ולא הזמין אותו למתן עדות מטעמו בתיק הנפיץ הזה. דווקא את עד המפתח שלו, את פטרונו הכל יכול, הוא בחר להרחיק מזירת הקרב.

איך, אם כן, יתגבר בלעדיו על הבעיה לנוכח העדויות וההקלטות שהגיש התובע?

השאלה הזאת כבר מרחפת באולם בית המשפט. נכון לעכשיו לא ניתנה לה תשובה.

זליכה צודק: רווח חזירי

לאט־לאט מתפזר הערפל ושוקע האבק בפרשת שוד הגז של המדינה בידי ברוני הגז, בגיבוי של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושל כמה מנושאי כליו בממשלה; לאט־לאט מתבהרת התמונה המפחידה בעזרת פרופ' ירון זליכה, גיא רולניק ופרופ' דני גוטווין מסידרת החובה בטלוויזיה,"מגש הכסף".

לאט־לאט נופל האסימון לחלקים גדולים בציבור והם יוצאים להפגנות נגד מתווה הגז השערורייתי. לשקר, כבר אמרנו, אין רגליים.

לאט־לאט הם מבינים שאפשר להציל מיליארדי שקלים השייכים להם ולכלל הציבור - מבינים היטב את משפט המפתח של זליכה בהפגנה לפני שבוע: "יזם צריך להרוויח, אבל לא רווח חזירי".

לאט־לאט הם מבינים ששיקרו להם,

שדרעי מייצג את העשירים ולא את השקופים, שרוב חברי הממשלה מתייצבים כרגיל לימין החזקים.

הראיה הראשונה לכך שהציבור מתחיל להבין מה באמת קרה: האלפים שהגיעו לפני שבועיים להפגנה בת"א, בחיפה ובבאר שבע וגילו שהמשטרה מנסה לפזר אותם בצורה ברוטאלית ומתנכלת למארגנים בהוראה מגבוה. כאילו שהדמוקרטיה בישראל מתה ואנחנו חיים במדינת משטרה.

הראיה השנייה הוצגה לפני שבוע: בערב שבו רוב הציבור נצמד למסכי הטלוויזיה בעקבות הטבח המחריד בצרפת - הגיעו להפגנה בת"א נגד מתווה הגז כ־15 אלף אנשים. נחזור שוב: 15 אלף אנשים - נתון מדהים במיוחד כשמביאים בחשבון שאלפים נוספים, הפגינו בבאר שבע, בחיפה ובחדרה.

המחאה החברתית חיה אפוא ובועטת, אבל צל מעצרי השווא של מארגניה מרחף עדיין מעל לראשי המתנגדים למתווה הגז.

על הרקע הזה הציגה השבוע מיכל שבת שאלות ברורות למשטרת ישראל: מי נתן את ההוראה להוציא צווי הרחקה בנושא הזה, מה היו הנימוקים לצווים, מי חתם עליהם, מי ביטל אותם ומה היו נימוקיו, והאם ניתנה הנחיה ברורה לגבי מקרים דומים בעתיד?

המשטרה לא השיבה על אף אחת מהשאלות האלה - ודאי לא בעניין מי נתן את ההוראה. במקום זאת קיבלה שבת הודעה כוללנית, סתמית, המסבירה לעם בציון כי "המשטרה מכירה בזכות המחאה תחת רישיון כנדרש בחוק"; כי המעצר נבע כביכול מהפרת תנאי ההפגנה; כי חובת המשטרה להגן על הסדר הציבורי.

חיכיתי שייאמר משפט אחד לפחות של הבעת צער על החקירות ועל מעצרי השווא - אבל לראשי המשטרה לא היה העוז לומר אותו. לא היה העוז להכות על חטא. כוחות האור, מתברר, עדיין מפחידים אותם.

השירותים של המנכ"ל

חלפו כבר חודשיים מאז עברו אנשי משרד מבקר המדינה למשכנם החדש והמפואר בירושלים, ולרגל המעבר הזה צריך לברך אותם. אולי הבניין הזה בעידן המבקר יוסי שפירא יביא מזל; אולי יזרים לעובדיו את האדרנלין של פעם, אולי יגרום להם להצדיק את מעמדם, שנקנה בעמל רב בעידן מיכה לינדנשטראוס.

בינתיים, עד שיתרחש הנס, סיפור קטן, ממש קטן, אבל מאוד עקרוני.

תמציתו: כשהסתיימה בניית קומה 7 בבית מבקר המדינה, שבה נמצאים משרדי מבקר המדינה ומנכ"ל משרדו אלי מרזל, החליט האחרון שאין די בשירותים המפוארים בקומה ושהוא זקוק לשירותים נפרדים. מה עשה בדיוק? הורה לשנות את התוכניות ולבנות חדר שירותים נוסף בעלות של 50 אלף שקלים בקירוב.

על מה מדברים מאז רבים וטובים בבניין רב הקומות הזה? על חדר השירותים של המנכ"ל. על חוסר הרגישות שלו. על הדוגמה האישית.

תשובת המנכ"ל, באמצעות דובר המשרד שלמה רז: לשכת המבקר שפירא ולשכתו נמצאות בבניין החדש בתוך מתחם "סודי ביותר" (לא לצחוק) - ב"מתחם המאובטח הרבה יותר מזה של הבניין הישן". לכן לא ניתן לצאת ממנו לשירותים ללא אישור וליווי צמוד.

על פי תשובת הדובר, "לאחר השלמת התכנון התברר למנכ"ל ששכחו לבנות בו תא שירותים, ויהיה צורך להזעיק מאבטח שילווה אורחים לשירותים שבחוץ. לכן, באישור מבקר המדינה, הוחלט להוסיף תא שירותים לשימוש אורחי הלשכות".

עובדת ותיקה המכירה את הסיפור: "קשקוש, מריחה, חול בעיניים. זה מה שחשוב למנכ"ל שלנו. לא החזרת עטרה ליושנה, לא מלחמה ציבורית, לא בניית הרתעה. השירותים, השירותים, השירותים - זה מה שהיה חשוב לו. אני ממש מתביישת".

שופט עם שכל ישר

עובד בישראל, כמו כל אזרח שמבקש להוציא את יומו בבית המשפט - כאשר הוא צודק כמובן ובידיו ראיות להוכחת טענותיו - צריך להתפלל שתיקו ייפול לידיו של שופט מקצוען, הגון, משפטן עם ראש על הכתפיים.

הוא צריך להתפלל שתיקו יונח על שולחן של כבודו שיש לו חוט שדרה, שכל ישר ויכולת להבחין בין עד אמין לעד שאינו אומר אמת בנושאים מהותיים.

שופט שיש לו אומץ ושיניים חדות ויכולת לרדת לחקר האמת, ושהוא לא מעגל פינות ולא עושה הנחות למפורסמים ולבעלי ממון עם סוללת עורכי דין סביבם. שכולם שווים אצלו ושמבחן בוזגלו נר לרגליו.

יש כאלה, לא בשפע הייתי אומר בזהירות המתבקשת, ואחד מהם ישב באחרונה בדין בבית הדין לעבודה בת"א - בתביעה שהגישו ארבעה עובדים של חברת "אור סיטי נדל"ן", שבשליטת אשת העסקים והנדל"ן ענבל אור, נגד החברה ונגד האחרונה.

לכבודו קוראים אורן שגב והוא שמע את העותרים, שיוצגו בידי עו"ד דוד תדהר, מתארים את אופן העסקתם בחברה, את הפגיעה בזכויותיהם, את הסרוב לכבד את ההסכם איתם - והאמין להם.

במקביל שמע השופט שגב תביעת דיבה שהגישו אור והחברה שלה נגד הארבעה בגובה של 2.5 מיליון שקלים, הבין שמדובר בתביעת סרק והפחדה "שהוגשה מטעמים טקטיים" ודחה אותה השבוע.

השורה התחתונה בפסק הדין המנומק: החברה תשלם לארבעת עובדיה לשעבר כ־400 אלף שקלים בגין כספים וזכויות שהיתה חייבת להם. כמו כן, חייב השופט את החברה ואת אור בהוצאות משפט כבדות: 290 אלף שקלים. הסיבה: הן הגישו תביעת דיבה חסרת השחר. הן גרמו עוול לתובעים.

כדי למנוע אי הבנות - הסביר כבודו לגברת אור ולטרדנים אחרים מסוגה, כי "זמן שיפוטי הוא משאב יקר מציאות"; כי "עשיית שימוש לרעה בו באה על חשבון מתדיינים אחרים", וכי חייב להיות לכך מחיר. "תביעת הדיבה הוגשה ללא צידוק וביסוס מינימלי, ובית הדין סבור כי יש להוקיע ולשרש זאת ממחוזותינו, ואין דרך יעילה לעשות זאת זולת פסיקת הוצאות ראויות".

הרצוג ושלמה דרעי (ב')

מאז שפרסמתי כאן לפני שבועיים את ההחלטה של השר אריה דרעי לשתול את אחיו, עו"ד שלמה דרעי, בקרן הקיימת (כסגן היו"ר); מאז שהבאתי כאן תזכורת מפחידה מרשימת מעללי עו"ד דרעי בעת חקירות דרעי ומשפטו; מאז שהובהר כאן כי גם היו"ר החדש של קק"ל, דני עטר, היה נגוע בשחיתות - אני מוצף בשאלות של קוראים.

עיקרן: איך קרה שבוז'י הרצוג, איתן כבל מירב מיכאלי ואחרים מהעבודה הפקידו את בנק הקרקעות של המדינה בידי אדם כמו עטר, ואיך קורה שקולם לא נשמע בעניין האח של דרעי? מה פשר השתיקה שלהם ומדוע נאלמו בשחיתות הזאת גם אנשי מר"צ?

קורא בעל זיכרון ארוך, אברהם שקד מהחברה להגנת הטבע, הלך צעד נוסף והזכיר לי שאריה דרעי שתל בשעתו את אחיו הפרקליט בוועדה המחוזית בירושלים ואחרי עתירות נגדו ונגד שלושה אנשי נדל"ן נוספים – גם הם מלהקת השר דרעי –- נבעטה החבורה החוצה. הסיבה: הימצאות חבריה בניגוד עניינים.

ניגוד העניינים הזה זועק לשמיים גם הפעם, אבל אפילו לא היה זועק - די במה שכתבו השופטים במשפט דרעי על שלמה דרעי כדי להרחיקו לנצח מבנק הקרקעות של המדינה. די בכך כדי לא להניח לבוז'י הרצוג ולאיתן כבל, שלא בפעם הראשונה מטפחים בגינתם אנשים מושחתים, לחמוק מהפרשה בשלום.

בין וסרמן וגד דיעי

מזכ"ל הסתדרות המורים, יוסף וסרמן, חזר מעוד גיחה לחו"ל, הפעם לבלגיה, ושוב הוא עצבני, מתוח, מודאג - טרוד בפרשיותיו הפליליות ובחקירת התן וקח בינו לבין עו"ד רונאל פישר. יש לו סיבה לאבד עשתונות.

בתיק הזה פנתה המשטרה לפני כמה שבועות לבית המשפט, ביקשה לאפשר לה לפתוח קלסרי מסמכים של הסתדרות המורים ( שנתפסו על ידה ונשמרים בבית המשפט ) והיא ממתינה להכרעת שופט השלום בת"א, ירון גת. האחרון הורה להסתדרות המורים, כמו לחברת הבת שלה מסד אחזקות, להשיב לו עד לשבוע הבא אם הן מסכימות או מתנגדות להסרת החיסיון בנושא. כשתתקבל תשובתן יכתוב גת החלטה.

על הרקע הזה צלצלתי השבוע לגד דיעי, 76, ראש הסיעה הדתית בהסתדרות המורים – ממלא מקומו של וסרמן – ושאלתי אם יש אמת בשמועה שהוא הצביע בישיבת מסד אחזקות נגד הטלת חיסיון. שהוא קיבל החלטה שוסרמן ודאי לא אוהב. תשובתו הפתיעה אותי: כן, אמר, אני נגד החיסיון. הצבעתי נגד.

יש בוודאי פרוטוקול?

אני חושב שכן... שכתבו משהו...

דיעי לא שש לדבר על כך, אמר שהוא לא זוכר אבל צריך להיות פרוטוקול, לא הצליח להיזכר אם מישהו הצטרף אליו בהצבעה. שאלתי אותו אם הוא מתנגד לחיסיון של מסמכי הפרשה גם בהסתדרות המורים ולא קיבלתי תשובה. הוא מלמל משהו, התחמק, ביקש ממני לא להכביד עליו. לא להעמיד אותו באי נעימות בתוך הארגון.

כיבדתי את הבקשה.