המלכודת
הם יצאו למסע תענוגות על אוניית פאר וחיכו בקוצר רוח לטקס כלולותיהם שעמד להיערך במהלך ההפלגה. אבל אז, לפתע, בלב ים, אירע הבלתי צפוי מכל...
1.
דליה מירקין מצטופפת בקרון הרכבת התחתית, דחוסה בתוך גוש תזזיתי של נוסעי שעת העומס. אחרי יום עבודה בחנות הבגדים ברחוב 14, היא חשה עייפות רבה וכאב ראש טורדני ומחפשת לשווא מקום ישיבה פנוי. רגליה כואבות.
בתום נסיעה ארוכה, רצופת עצירות מטלטלות באינספור תחנות, נפלטת דליה אל התחנה במעלה השדרה השמינית. היא חוצה את הכביש הסואן ונכנסת למלון הדירות האפור שניצב מול התחנה. פקידת הקבלה נדה לה בראשה בתנועה מכנית, וזקנה בחלוק מקומט שמכרסמת תפוח שואלת אותה מה השעה למרות שעל הקיר תלוי שעון גדול.
דליה עולה במעלית החורקת, מסובבת את מפתח המתכת במנעול של חדר 564 ומקווה שכנגד כל הסיכויים יקרה נס והפעם, לשם שינוי, לא יסתער עליה הריח הנורא שדבק בחדר זה, ומן הסתם גם בחדרי המלון האחרים, כבר זמן רב לפני שהגיעה לשם. בקושי רב הסתגלה לעובדה שעליה להעתיק את מגוריה אל המלון הישן, בקושי הסתגלה לרהיטים המתפוררים, לכיסויי המיטה הדהויים, לדיירים הקשישים שיכלו לנוע רק בעזרת הליכונים. רק לריח לא יכלה להסתגל. היה זה ריח כבד של עובש, של עץ נרקב, של עליבות מבישה, והוא ארב לה גם היום ככלב ציד המשחר לטרף.
היא כולאת את נשימתה וממהרת לפתוח את החלון. מבחוץ עולים שאון המכוניות וצחנת מנועיהן, אבל כל דבר טוב יותר מריחות החדר שלה, כל דבר נסבל יותר.
היום זוחל אל קיצו, והערב יורד. בפנסי הרחוב ובבתי המסחר עולה האור. שש וחצי. כל הערב עוד לפניה, ושום דבר מעניין לא אמור לקרות. מן הסתם תכין לעצמה ארוחת ערב קלה, תערוך אולי טיול קצר בפארק הסמוך, תבלה את שארית הערב מול הטלוויזיה ותתגעגע נואשות לענת ולאבי, בתה ובנה שנשארו בארץ. ענת לומדת שנה שנייה מינהל עסקים, אבי עומד לסיים את הפקולטה לרפואה.
דליה נוהגת להתקשר אליהם מניו יורק אחת לשבוע. גם הם מתקשרים לעיתים תכופות. הם היחידים שגוללה בפניהם את קשייה, את הסבך שלתוכו נקלעה, את העובדה שאמריקה לא מסבירה לה פנים. כשהם מפצירים בה לחזור לארץ, היא אומרת שעדיין לא הגיע הזמן.
מכונית כיבוי חולפת ברחוב בילל צופרים צורם. מעבר לקיר הדק, בחדר הסמוך, מגדפים שני גברים זקנים זה את זה. הטלוויזיה משדרת פרסומת לסבון.
דליה משתרעת בבגדיה על המיטה ופורצת בבכי. ההווה שלה אפור ומדכא. העתיד חסר סיכוי. עד מתי היא תישאר כאן? עד מתי תתבייש לחזור לארץ?
2.
73 קבצים מצויים בגוגל תחת השם ג'יימס גוטמן.
הראשון שבהם מכיל את המידע הבא:
עורך הדין ג'יימס גוטמן מניו יורק עומד להינשא ליורשת המיליארדים ברברה ספיבק בטקס מפואר על סיפון אוניית הטיולים "אואזיס" בעת מסעה של האונייה לאיים הקריביים בראשית חודש ספטמבר. ברברה ספיבק בת ה-48 לא נישאה מעולם, גוטמן היה נשוי פעמיים. הכלה היא בתו של ברנרד ספיבק, בעל רשת התכשיטים "סאנשיין" המחזיקה בבעלותה מפעלים וסניפים ברחבי העולם. ספיבק היה אלמן שנפטר ב-2008, וברברה היא היורשת היחידה של הונו ורכושו המוערכים בכ-2 מיליארד דולר. פרט לניהול עסקיה מכהנת ברברה ספיבק כנשיאה של כמה ארגוני צדקה וכחברת כבוד בהנהלת בית הכנסת המרכזי של ניו יורק.
עורך הדין גוטמן בן ה-54 מיודד עם הגב' ספיבק זה כמה חודשים. הוא אמור להתמנות כיו"ר מועצת המנהלים של חברת "סאנשיין" במהלך החודשים הקרובים.
בקובץ אחר מובאים פרטים על חגיגת הנישואים:
יותר מ-300 אורחים הוזמנו לטקס החתונה של ברברה ספיבק וג'יימס גוטמן על סיפון אוניית הפאר "אואזיס", ספינת התענוגות הגדולה והחדישה ביותר. הם יגיעו במטוס מיוחד לפורטו ריקו כשהאונייה תעגון שם ב-5 בספטמבר. בין האורחים שהוזמנו יהיו אנשי כלכלה ידועים, מנהלי חברות, לפחות שלושה סנאטורים, ידידים אישיים ובני משפחה של הזוג. הטקס ייערך באחד מאולמות האירועים המפוארים של האונייה, וארוחת הערב המיוחדת תוכננה על ידי בכירי השפים של "אואזיס". אחרי הטקס ישובו האורחים למטוס המיוחד, והאונייה תפליג להמשך מסעה.
הם קוראים את הקבצים פעמיים ולומדים בעל פה את העובדות.
"מתי מפליגה האונייה-", היא שואלת.
"ב-31 באוגוסט".
"מאיפה-".
"מפורט לאודרדייל, ליד מיאמי".
"זה יעלה לנו המון כסף", קולה מביע דאגה, "כרטיסים לאונייה, טיסות".
"ניקח הלוואות", הוא אומר בבטחה.
"וממה בדיוק נחזיר אותן-".
"אם הכל יתנהל כשורה יהיה ממה להחזיר".
"ואם הכל לא יתנהל כשורה-".
"אז אכלנו אותה".
3.
לא תמיד היה לה רע כל כך. דליה זוכרת זמנים אחרים באמריקה, תקופות יפות יותר בבית הגדול בברוקלין. אביה ואמה, פליטי שואה יהודים שהיגרו לאמריקה, ניהלו חנות גדולה לחומרי בניין. דליה היתה בתם היחידה. היא גדלה בבית המוקף גינה גדולה והלכה לבית ספר יוקרתי.
הוריה לא היו שומרי מצוות, לא הלכו לבית כנסת ולא חיפשו דרכים לבטא את יהדותם. דליה היתה שונה מהם. היא הצטרפה לתנועת נוער ציונית וחשבה שכל יהודי חייב לגור בישראל. כשבגרה נסעה ללמוד באוניברסיטת תל אביב, שם התאהבה ברון שלמד איתה, נישאה לו וילדה את ענת ואת אבי. כשנפל בעלה בקרב שריון בלבנון, הוא השאיר אחריו לא רק תחושה של אובדן גדול ושני יתומים, אלא גם חובות כבדים לבנק שמימן את העסק הכושל שלו. במשך שנים עבדה דליה בכל משרה אפשרית כדי לחסל את החוב: היא היתה פקידה במשרד של רואה חשבון, עוזרת לגננת, זבנית בחנות נעלים. הוריה שלחו לה מדי פעם סכום כסף קטן, וכשכל זה לא הספיק, נאלצה למכור את דירתה בלחץ הבנק.
כשנפטרו הוריה, בזה אחר זה בתוך שנה, קיבלה מכתב מעורך דין שטיפל בירושה. הוא כתב לה שהוריה הורישו כסף מזומן ורכוש רב, וכי כדאי שתגיע לארה"ב כדי לממש את הכספים המגיעים לה. ידידיה השתתפו בשמחתה. עכשיו, אמרו, תוכל סוף סוף לקנות דירה לעצמה, אולי גם לשני ילדיה, ולפצות במידת מה את עצמה ואותם על השנים הקשות והארוכות שעברו עליהם. היא הבטיחה לחזור מיד לאחר שתקבל את הכסף, אבל הגורל חשב אחרת. דליה נסעה לניו יורק, קיבלה מעורך הדין מקדמה קטנה שהספיקה לה לשכור חדר במלון מפנק בלב מנהטן. הכסף הגדול, הבטיח הפרקליט, יגיע בקרוב.
אבל הגלגל התהפך במהירות מסחררת. עכשיו היא גרה שלא מרצונה במלון דירות זול, עובדת בחנות בגדים תמורת שכר זעום, מתביישת לשוב לארץ ולחשוף את פצעיה בפני חברותיה וקרובי משפחתה.
למה מגיע לי העונש הזה, היא שואלת שוב ושוב את עצמה, למה דווקא אני-
4.
אחרי ארוחת הבוקר הולכת ברברה ספיבק לפגישה עם מנהל האירועים של ה"אואזיס" ולסיור באולם שבו עומדת להיערך החתונה. עליה לקבוע גם את סדרי הסעתם של המוזמנים מנמל התעופה של פורטו ריקו, שם תנחת הטיסה המיוחדת שלהם - אל האונייה שתעגון בנמל המקומי בערב החתונה.
ג'יימס גוטמן פטור מסידורי החתונה. ממילא עושה ברברה הכל. היא יזמה את הרעיון, היא מממנת הכל מכספה. ג'יימס יצטרך רק ללבוש טוקסידו ולהגיע בזמן אל החופה.
בבגד ים הוא משתרע על כיסא נוח על שפת הבריכה בסיפון השלישי של ה"אואזיס", מורח על גופו קרם שיזוף, מצית סיגר הוואנה דשן ופולט עשן ריחני אל החלל. יש לו כל הסיבות להיות מרוצה מעצמו. בעוד שלושה ימים יגיע אל פסגת מאווייו - נישואים לאחת הנשים העשירות ביותר בעולם. אף אחד
מחבריו אפילו לא התקרב לרמת עושר גבוהה כל כך, והוא גאה מאוד על ההישג הגדול שלו.
כסף היה משאת נפשו של ג'יימס גוטמן כל חייו. הוא התייחס אליו בחרדת קודש, בזהירות מופלגת. מעולם לא הוציא פרוטה מיותרת, נסע במכונית ישנה, לא קנה בגדי מעצבים ולא גר בדירה מהודרת ברובע יוקרתי. הוא נישא לנשים לא משום שאהב אותן אלא משום שציפה שיגדילו את הונו שהצטבר בחשבון הבנק שלו ובחבילת מניות בטוחה. כך נהג גם כלפי ברברה. הוא סימן אותה כמטרה למן הרגע שבו פגש בה. היא לא היתה יפה ולא מושכת אבל היה לה כסף כה רב שהיא עצמה כבר התקשתה למנותו. ג'יימס הפעיל את כל קסמיו כשחיזר אחריה. הוא הציף אותה בזרי פרחים ומתנות, הזמין ארוחות במסעדות אופנתיות ולא דיבר איתה אפילו פעם אחת על כסף. חיזוריו סיחררו את ראשה, וכשנענתה להצעת הנישואים שלו ידע שהיא תהפוך אותו לאדם עשיר, רב כוח והשפעה. אחר כך יוכל כמובן להשליך אותה וליהנות מהכסף שיצבור בזכותה.
"המקום פנוי-", שומע ג'יימס קול לצידו. עיניו ננעצות בבחורה צעירה שמצביעה על כיסא הנוח הסמוך.
"כן, בבקשה", הוא משיב.
היא מתיישבת ומפשפשת בתיק הרחצה שלה.
"זה לא היום שלי", היא נאנחת, "שכחתי את קרם השיזוף בחדר. אני יכולה להשתמש בשלך-".
הוא מושיט לה את השפופרת, וזה בדיוק הזמן לבחון אותה טוב יותר. היא בהירת שיער, שזופה, יפה לדעתו ממרבית הנשים על האונייה. בכל אופן, יפה פי כמה יותר מהאישה שהוא עומד לשאת.
"תודה", היא אומרת בהקלה, "הצלת אותי".
"במקומך", הוא מעיר, "הייתי משתדל לא להיות כל כך הרבה זמן בשמש. את בוודאי יודעת שזה מסוכן".
עיניה הכחולות שולחות אליו מבט שובב.
"אם הייתי פוחדת להסתכן", היא צוחקת, "לא הייתי עושה הרבה דברים שעשיתי בחיים".
"מה למשל-".
הוא חש שהיא מתגרה בו. הבחירה שלה דווקא בכיסא הנוח הסמוך אליו, גופה החטוב, שדיה המתפרצים מבעד לבגד הים הקצרצר שלה והמבטא הזר בקולה פורטים על נימי הרגש הנסתרים ביותר שלו. הוא מנחש שיכול היה בנקל להיות אביה, אבל ברגע זה הוא חש צעיר משהיה, גופו קל וליבו הולם בהתרגשות.
"אנחנו בכלל לא מכירים", היא מתחמקת, "אני לא יכולה לגלות את הסודות שלי לאדם זר".
הוא מושיט לה את ידו.
"ג'יימס גוטמן", הוא אומר.
"הלן סמואל. מה אתה עושה, ג'יימס-".
"אני עורך דין".
"נשוי-".
"עדיין לא, ואת-".
"הייתי נשואה. שנתיים בברזיל. זה הספיק לי".
"עכשיו אני מבין מאיפה המבטא הזר שלך".
"נולדתי שם".
"ומה המקצוע שלך-".
"תבטיח לא לצחוק".
"מבטיח".
"אני דוגמנית של בגדים תחתונים".
"את רואה, לא צחקתי".
"תודה. רוב בני האדם חושבים שאני עושה משהו טיפשי".
"אני לא".
"אתה מקסים", היא מחייכת, קמה ממקומה, אוספת את שערותיה לתוך כובע ים וקופצת למים. הוא עוקב אחריה כשהיא שוחה בתנועות קצובות, פלג גופה העליון מתרומם מדי פעם מהמים, בגד הים שלה נמתח על גופה. הוא חושב שהיה שמח אילו היתה מוכנה להיות המאהבת שלו. ברברה לא תוכל לדעת, ברברה לא תגלה לעולם.
היא מנופפת לו בידה לאות שיצטרף אליה. ג'יימס לא מהסס ומזנק אל המים. הוא שוחה אחריה והיא מגבירה את הקצב, כמנסה לחמוק ממנו. הוא מדביק אותה לפני שהם מגיעים לקצה הבריכה.
"אתה שוחה לא רע", היא מתנשמת. הוא חושב שהיא שוחה הרבה יותר טוב ממנו, אבל מחייך בהנאה למשמע המחמאה. היא כל כך קרובה אליו, כל כך מגרה. הוא רוצה לאמץ אותה אל גופו. ידה טופחת על כתפו כבתנועת אקראי. "בוא נמשיך, ניפגש בקצה השני".
הוא שוחה בעקבותיה, לעיתים לצידה.
"אני לא מאמינה", היא צועקת, "אתה משיג אותי. איזה כושר מעולה יש לך!".
ג'יימס מתמלא גאווה וביטחון, וכשהם מגיעים לקצה הבריכה, הוא מחבק את מותניה בתנועה חפוזה ומרפה מיד.
היא נועצת בו מבט ארוך, כאילו היא רואה אותו לראשונה.
"בוא נצא מהמים", היא אומרת במבוכה.
הם מתנגבים ליד כיסאות הנוח שלהם.
"אתה כאן עם מישהי-", היא שואלת בקול חרישי.
"אני כאן עם ידידה".
הוא לא רוצה שתדע את האמת.
"ואת-".
"אני לבד. קיבלתי כרטיס הפלגה במתנה מלקוח".
הוא חושש שברברה בוודאי כבר מחפשת אחריו.
"עלי ללכת," אומר ג'יימס, "תבואי גם מחר-".
"בשמחה".
5.
"הסתכלתי עליכם מרחוק. ישבתם, דיברתם, שחיתם. איך היה-".
"הרבה יותר קל ממה שחשבתי".
"איזה רושם הוא עושה עלייך-".
"רושם של איש מבוגר שמחפש זיון מהצד כדי להוכיח לעצמו שהוא עדיין מסוגל".
"בן כמה הוא-".
"בערך 60".
"את יכולה להבין מה נשים מוצאות בו-".
"אני יכולה להבין מה נשים מבוגרות מוצאות בו".
"את חושבת שהוא נדלק עלייך-".
"אני בטוחה".
"איך את יודעת-".
"המבטים שלו, שפת הגוף. פעם אחת בבריכה הוא לא התאפק ונגע בי. הידיים שלו רעדו מההתרגשות".
"הוא דיבר על החתונה שלו-".
"לא. הוא בטח חשב שאברח ממנו אם יספר לי".
"קבעתם פגישה נוספת-".
"כן, למחר בבריכה".
"תיזהרי לא להגזים בחיזורים אחריו. הוא עלול לחשוד".
"הוא מסונוור ממני. הוא לא יחשוד בכלום".
"עד 5 בספטמבר נשארו לנו בסך הכל ארבעה ימים. צריך לגמור את זה עד אז".
"אל תדאג. אתה יודע שתוכל לסמוך עלי".
6.
המסעדה האיטלקית, אחת מחמש מסעדות מפוארות המשרתות את נוסעי ה"אואזיס", משתרעת על פני אולם רחב ידיים, מעוצב בקפידה, עשיר בקישוטי קיר מרהיבים. ג'יימס וברברה תופסים שם את מקומם בשעת ערב מוקדמת. המסעדה כבר מלאה כמעט לחלוטין, וצבא של מלצרים משרת ביעילות ובמהירות את מאות האורחים.
ברברה מזמינה בקבוק יין יקר שמתאים בדיוק לסקלופינה-א-לה-לימונה שלה. ג'יימס לוקח אותה מנה בדיוק. ברברה מספרת על סידורי החתונה, וג'יימס מאזין לה בעל כורחו. הפרטים לא מעניינים אותו, אבל הוא מאמין שברברה מצפה שיאזין לה בתשומת לב והוא מעמיד פנים שאין דבר שמרתק אותו יותר.
"את כל כך יעילה", מחמיא לה ג'יימס, "מימי לא פגשתי אישה בעלת מעלות רבות כל כך. לא פלא שהתאהבתי בך".
"באמת התאהבת בי-", היא מתחנחנת.
"באמת, באמת. את יודעת שאף פעם לא שיקרתי לך".
"טוב מאוד. אני שונאת שקרנים", מעירה ברברה.
הוא מהנהן בראשו.
"גם אני", אומר ג'יימס ומרים כוס לחייה.
הוא לא יודע מהיכן מגיחה לפתע הנערה מן הבריכה, אבל נוכחותה היא עובדה קיימת. היא ניצבת מול שולחנם, צעירה, יפהפייה ומושכת וחושפת שיניים מושלמות בחיוך רחב.
"היי, ג'יימס", אומרת האורחת הלא-קרואה בקול מלטף, "לא חושבת שהכרתי את החברה שלך".
הוא בא במבוכה.
"לא היתה לנו הזדמנות", הוא אומר, "תכירי, זו ברברה. ברברה, זו הלן".
הנערה מושיטה ידה אל ברברה אבל זו מתחמקת מללחוץ אותה.
"די משעמם כאן, נכון-" רוכנת אליה היפהפייה כממתיקת סוד.
"אני דווקא נהנית מכל רגע".
"כי ג'יימס איתך".
פניה של ברברה מתכרכמים לרגע בגלל הפלישה לזוגיות שלה.
"את צודקת. ג'יימס הוא פרטנר מצוין".
"אני מצטערת שלא באתי גם עם בן זוג. לא כל כך נעים להיות פה לבד...".
הנימוס מחייב שברברה או ג'יימס יציעו לה להצטרף לשולחנם. הם לא עושים זאת. ברברה מתעבת אותה ממבט ראשון. ג'יימס פוחד שמא יסגיר את המשיכה שחש כלפיה.
הצעירה נבלעת בין קהל הסועדים.
"מי זאת-", שואלת ברברה בחשד.
"סתם אחת. פגשתי אותה הבוקר, בבריכה".
הוא מקווה שברברה לא תוסיף לחקור אותו, אבל לאשתו המיועדת אין כל כוונות כאלה.
"ספר לי על הפגישה שלכם", היא דורשת.
"היא ביקשה ממני להשאיל לה קרם שיזוף".
הוא מעדיף לסנן את העובדות, לא לספר שישבו בשני כיסאות נוח סמוכים, ששחו יחד בבריכה. כל פרט על קירבה כלשהי עלול לעורר חשד מסוכן.
"היא ניגשה אל השולחן שלנו, כאילו היא מכירה אותך כבר הרבה זמן", נושפת ברברה, "עושה רושם שהיתה לכם הזדמנות לפתח היכרות עמוקה".
"ממש לא. בסך הכל החלפנו שתיים או שלוש מילים".
"מה פתאום אמרת לה את שמך? היא הרי רק ביקשה קרם שיזוף".
"היא אמרה לי את שמה, אני אמרתי לה את שמי. זה הכל".
"סיפרת לה שאתה עומד להתחתן-".
"בוודאי", שיקר.
ברברה מסיטה את צלחת האוכל מעל פניה.
"שמתי לב שהשאלות שלי מלחיצות אותך. מעניין למה".
הוא מעלה על שפתיו חיוך מעושה.
"אני ממש לא לחוץ".
"לא שיקרת לי-".
"נשבע לך שלא".
"לטובתך אני מקווה מאוד שסיפרת לי את האמת".
הוא מתפתל. הבעת פניה של ברברה מביעה אי אמון. הוא מביט בה בעיניים מוכות כשהיא קמה ממקומה.
"אין לי תיאבון", אומרת ברברה, "אני הולכת לישון".
ארוחת הבוקר למחרת מוגשת במסעדה מוקפת בחלונות זכוכית ענקיים, שמבעדם נראה הים הרגוע משתרע עד נקודת מפגשו עם שמי התכלת באופק הרחוק. על שולחנות ארוכים נערמים דגי אלתית מעושנים, מאכלי ירקות, גבינות ומעדני חלב, עוגות וכיכרות של לחם טרי שהגיחו זה עתה מתנורי האונייה. בצד כל אלה מוגשות ארוחות בוקר מיוחדות של מרקי אצות, כופתאות ותבשילי אורז לטעמם של נופשים מן המזרח הרחוק. טבחים בלבן מכינים מאכלים לפי הזמנה בעמדות בישול מיוחדות.
ג'יימס מכרכר סביב ברברה, מביא לה מעדנים שהיא אוהבת, מחמיא לה על יופי פניה בבוקר זה. איש מהם לא מזכיר את שיחתם הקשה בליל אמש.
"מה התוכניות שלך הבוקר-", הוא שואל.
"אני פנויה לגמרי".
הוא כובש את אכזבתו. בסתר ליבו קיווה ג'יימס שברברה תהיה עסוקה בסידורי החתונה או במענה להודעות אי-מייל מן החברות שבבעלותה. הוא משתוקק לפגוש את ידידתו החדשה בבריכה, לקדם ככל האפשר את יחסיהם. מוחו הקודח מהתרגשות מדמיין את שניהם במיטה.
אבל ברברה טורפת לו את כל הקלפים.
"נלך לבריכה", היא אומרת, "מתאים לי לשחות קצת".
"רעיון מצוין", הוא משיב.
מצב רוחו מידרדר במהירות. הוא חש שאיבד הזדמנות נדירה ומתגעגע נואשות לצעירה שהטריפה את חושיו. אשתו המיועדת יושבת מולו בנחת וזוללת חביתה משלוש ביצים. הוא מעיף בה מבט חטוף ולא יכול להימנע מלהפנים את העובדה שבבוקר זה היא נראית בלתי מושכת יותר מתמיד.
הוא קם בכבדות ממקומו.
"אני הולך למלא לי את הצלחת".
ברברה מהנהנת בראשה ומורחת שכבה עבה של חמאה על לחם. לא פלא, הוא חושב, שהעלתה במשקל מאז הכיר אותה.
הוא ניגש אל השולחן הארוך ומעמיס על צלחתו כמה גבינות צרפתיות. לפתע מבחין ג'יימס ביד זריזה המטילה לצלחתו פתק מקופל. הוא מלכסן את מבטו ורואה את הצעירה מהבריכה, יפה וזוהרת, עטופה בשתיקה, ממהרת להימלט.
ביד רועדת מיישר ג'יימס את הפתק.
"רוצה מאוד לפגוש אותך שוב," כתוב שם, "אם לא תהיה עסוק הערב, בוא אלי, לחדר 743".
7.
כל היום הם מבלים יחד, שוחים בבריכה, צופים בסרט חדש בבית הקולנוע המפואר בקומה החמישית, קונים נעליים בשדרת החנויות על הסיפון הרביעי, אוכלים יחד ארוחת צהריים, מנמנמים בסוויטה שלהם ושותים קפה על מרפסת השיזוף. לכאורה מבלה ג'יימס עם ברברה בהנאה מושלמת. למעשה, הוא נתון במתח בלתי פוסק. הוא מייגע את מוחו בחיפוש אחרי תירוץ שיאפשר לו להגיע לבדו לחדר 743.
ברברה שרויה במצב רוח מרומם כל שעות היום. היא שמחה שהכל מתנהל בדיוק כפי שצריך היה להתנהל. כל סידורי החתונה הושלמו, התפאורות, התפריט, אפילו קישוטי הפרחים כבר נכנסים לשלב ביצוע סופי כמו תוכנית צבאית מדוקדקת. מנהלי עסקיה של ברברה מדווחים לה באינטרנט ובטלפון שלא התעוררו כל בעיות המחייבות את תשומת ליבה, ג'יימס יוצא מגדרו כדי להשביע את רצונה לאורך כל היום. מה עוד דרוש לה-
בארוחת הערב מציעה ברברה שיילכו לצפות במופע הבידור המרכזי באמפיתיאטרון הענקי של ה"אואזיס". ג'יימס משווה לקולו נימה רגועה ככל האפשר כשהוא אומר שהיה דווקא רוצה לבלות את הערב בקזינו.
"או.קיי", היא מתרצה. אחרי שהיה נחמד אליה כל כך במשך היום אין היא רואה סיבה למנוע ממנו את ההנאה הקטנה שלו.
"אלך לראות את המופע לבדי", אומרת ברברה, "תשתדל לא לחזור מאוחר".
ליבו עולץ משמחה. הוא זכה בנקל בשעתיים או שלוש של חופש. זה אמור להספיק למילוי מאווייו הכמוסים.
8.
חדר 743 נמצא בשורת תאים ארוכה בסיפון התחתון, שם מתגוררים בעיקר בעלי התקציב הנמוך מקרב הנופשים. ג'יימס נוקש בעדינות על הדלת. הוא שומע את קולה מבפנים, צעיר וצוהל: "אני באה".
הדלת נפתחה. היא עומדת בפתח לבושה בחלוק מגבת לבן, שמכסה רק טפח.
"אני כל כך שמחה שבאת", היא לוחשת.
הוא נכנס פנימה בלב הולם. התא צר וזעיר לעומת הסוויטה שבה הוא מתגורר עם ברברה, אבל עיניו מתמקדות רק בה.
היא נצמדת אליו ומנשקת לו ארוכות על שפתיו. הוא חש את קצה לשונה משוטט בתוך פיו. ידיו מחבקות אותה בלהט.
הוא הודף אותה קלות לעבר המיטה, אבל היא נרתעת.
"לא כל כך מהר," היא מבקשת ומתחילה להפשיט אותו מבגדיו.
"אני רוצה אותך כל כך", הוא לוחש.
"גם אני, אבל קודם כל רציתי לגלות לך משהו".
הוא מתמלא חשש שלא תסכים לשכב איתו.
היא משילה את החלוק מעל גופה ונותרת עירומה. בצעדים מהירים היא חופזת אל ארון הבגדים ומוציאה מתוכו שוט שחור וארוך ואזיקי מתכת.
"מדליק אותי כשנותנים לי מכות וכופתים אותי", היא אומרת חרש, "אכפת לך-".
לא אכפת לו דבר ובלבד שתניח לו לעשות בה כל מה שציפה.
היא משתרעת על המיטה.
"תגיד שאתה אוהב אותי", בוקע מפיה קול תחנונים.
"אני אוהב אותך".
"יותר מכל אישה אחרת-".
"יותר".
"יותר מהמפלצת שלך-".
"הרבה יותר מהמפלצת שלי".
"תתחתן איתי-".
"בטח... בטח שאתחתן איתך".
הוא מוכן לומר הכל.
פיו מזיל ריר. מימיו לא התאווה כל כך לאישה. עוד רגע קט והוא ימריא איתה אל הרקיע השביעי.
צלצול ארוך בדלת.
ג'יימס מתחלחל.
"את מחכה למישהו-", הוא שואל.
"לא... אל תשים לב...".
אבל הצלצול לא פוסק.
היא מתרוממת.
"זו בוודאי החדרנית, אלך לסלק אותה".
היא ניגשת אל הדלת ופותחת אותה כדי סדק צר. זוג ידיים דוחף את הדלת עד שהיא נפתחת לרווחה.
בפתח עומד גבר שג'יימס לא ראה מעולם.
"שחרר אותה מהאזיקים ותתלבש", פוקד האלמוני ושולח מבט מאיים בג'יימס שממהר למלא את רצונו.
האיש ניגש אל השידה מול המיטה ומסיר מגבת שמכסה בחלקה מצלמה זעירה. בעיניים קמות מביט בו ג'יימס כשהוא בוחן את המסך.
"מניאק", אומר האיש, "תסתכל".
הוא מפנה את המסך אל ג'יימס. השוט, האזיקים והצהרות האהבה מונצחים בו בבירור.
"מה זה צריך להיות-", ממלמל ג'יימס אף שהוא מבין שהוטמנה לו מלכודת.
הצעירה מתלבשת.
"תצטרך לשלם", אומר הגבר בשקט.
"תשכח מזה", נוהם ג'יימס.
הגבר מחייך.
"שנינו יודעים שאין לך ברירה. ברברה לא תאהב לראות את מה שקרה כאן".
זוהי פגיעה ישירה בבטן הרכה.
"כמה-", נכנע ג'יימס.
"שמונה מיליון",
"השתגעת? אין לי כל כך הרבה כסף".
"אתה מכיר את דליה מירקין-".
"לא...".
הגבר מתעלם מההכחשה.
"אתה היית עורך הדין שלה. אתה גנבת ממנה את כספי הירושה שמגיעים לה, שמונה מיליון בדיוק. ניצלת את תמימותה והחתמת אותה על מסמכים שלא ידעה מה יש בהם. התברר לה שאישרה בחתימתה את העברת כל הכסף לרשותך. לכן, מחר בבוקר תיתן הוראה לבנק שלך להעביר אליה מיד את הכסף. זהו מספר החשבון שלה".
הוא מוסר לג'יימס פתק עם הפרטים הדרושים.
ג'יימס מתמוטט על המיטה וחופן את ראשו בשתי ידיו.
"כשנקבל את אישור הבנק אתן לך את הסרט", אומר האיש.
"מי אתה-", שואל ג'יימס בקול רפה.
"הבן של דליה מירקין", הגבר מצביע על הצעירה שניצבת לידו ללא אומר, "וזו הבת שלה".
"אני לא יכול לשלם לכם כל כך הרבה כל כך מהר", קולו של ג'יימס צרוד ועיניו משוועות לעזרה, "תנו לי כמה ימים".
"אחת עשרה בבוקר, מחר, הוא המועד האחרון. אם לא תעשה מה שאמרתי לך ברברה תקבל את הסרט חמש דקות לאחר מכן. החתונה שלך נועדה למחר בערב, אם איני טועה. החתונה תהפוך אותך לאדם עשיר מאוד. אל תעשה שגיאות שימנעו ממך את התענוג הזה".
זהו מבוי סתום, דרך שמובילה רק לכיוון אחד. לא נותרה עוד שום ברירה, שום מפלט. ג'יימס יודע שיהיה עליו לשלם.
9.
"איך היה בקזינו-", שואלת ברברה.
"לא מי יודע מה".
"הפסדת הרבה-".
"מעט".
הוא מתפשט ונכנס למיטה.
"יש לי כאב ראש נורא", הוא אומר.
היא נותנת לו גלולה והוא בולע אותה בחופזה ועוצם את עיניו.
שנתו נודדת כל הלילה.
באחת עשרה בבוקר ניגשת זבנית אל דליה בחנות הבגדים ברחוב 14.
"מישהו רוצה אותך בטלפון", היא אומרת.
דליה מרימה את השפופרת.
"אמא, זה אבי", אומר הקול בעבר השני של הקו.
"קרה משהו-", שאלה בחשש.
"קרו רק דברים טובים. תטלפני מיד לבנק שלך. תבררי כמה יש לך בחשבון. אתקשר שוב בעוד עשר דקות".
כשהוא מתקשר שוב דליה מבולבלת, מתקשה לדבר.
"יש לי פתאום שמונה מיליון בבנק", היא לוחשת כמו היה זה סוד, "אני לא מבינה מה זה צריך להיות".
"עורך הדין שלך החזיר לך את הכסף. זה כל הסיפור".
"אבל למה? מה פתאום? הוא הרי הכחיש כל הזמן שמגיע לי משהו. עשיתם משהו שאני לא יודעת-".
"ענת ואני לא יכולנו לראות שאת סובלת כל כך. שיכנענו אותו לשלם".
"איך-".
"נספר לך בהזדמנות אחרת. בעוד כמה ימים ענת ואני נגיע לניו יורק ונחזיר אותך סוף סוף הביתה".
10.
בצהריים מטילה ה"אואזיס" עוגן בנמל פורטו ריקו. מאות נוסעים יוצאים באוטובוסים לסיור באי. באולם הנשפים הגדול מכסה צבא של עובדים את השולחנות במפות צחורות וממלא פרחים באגרטלים ענקיים שניצבים לאורך הקירות. ברברה עורכת סיור אחרון באולם, כשחיוך של קורת רוח שרוע על פניה.
"גברת ספיבק", היא שומעת קול לצידה ומפנה מבטה לעברו, "האם אוכל לגזול דקה מזמנך-".
חיוכה של ברברה נמחק בבת אחת. הצעירה מן הבריכה, שעוררה את קנאתה בארוחת הערב, ניצבת שם ובידה מעטפה קטנה.
"האם תוכלי למסור את המעטפה לבעלך-", היא שואלת, "הוא מחכה לזה".
ברברה מביטה בה בחשד.
"מה במעטפה-", היא רוצה לדעת.
"סרט".
"איזה סרט-", צופר אזעקה צורם צורח פתאום לתוך אוזניה של ברברה.
ענת מחייכת.
"זה משהו שביני לבין ג'יימס", היא אומרת.
היא משאירה את המעטפה על שולחן סמוך.
"רק עוד מילה אחת", מוסיפה ענת, "את עומדת להתחתן עם נוכל חסר רחמים, שכל מטרתו היא לקחת את הכסף שלך. תחשבי על זה".
והיא מסתלקת.
ההבטחה שנתן אחיה לג'יימס התמלאה. הסרט נמסר לברברה במטרה שתעביר אותו לג'יימס. זה לא היה עניינם של ענת ושל אבי אם היא תחליט לצפות בסרט לפני שיגיע לידי בעלה לעתיד.
פחד מהול בסקרנות מטלטל את ברברה כשהיא מביאה את הסרט לחנות הצילום הגדולה בשדרת החנויות המהודרות, ומבקשת שיקרינו אותו למענה. מנהל החנות מוליך אותה אל מסך גדול בירכתי החנות. הוא מגיש לה כיסא ומתחיל בהקרנה.
זה לא הסרט המלא. אבי מחק את קטעי הפתיחה, את התמונות שבהן נראתה אחותו משדלת את ג'יימס להשתמש בשוט ובאזיקים, אבל גם מה שנותר מהסרט מזעזע את ברברה עד עמקי נשמתה. האיש שעמדה לקשור את חייה בחייו, לא זו בלבד ששיקר לה ובגד בה ללא היסוס, הוא גם הפגין סטיות שלא גילה לה על אודותן, והחמור מכל - הוא הבטיח להתחתן עם אישה אחרת ואישר שברברה היא מפלצת.
היא יושבת כנטועה במקומה עד שההקרנה מסתיימת. אחר כך היא לוקחת את הסרט, מחזירה אותו למעטפה ומצרפת פתק:
"סוטה מטונף. אני מבטלת את החתונה. אל תעז להתקשר אלי לעולם".
היא מוסרת את המעטפה לאחד מדיילי האונייה ומבקשת שיעביר אותה לג'יימס.
אחר כך, נסערת מכדי שתאסוף את חפציה, חופזת ברברה אל כבש האונייה, יורדת אל הרציף ולוקחת מונית לנמל התעופה, שם היא עולה על המטוס הראשון לניו יורק.
מבעד לחלונות המטוס היא מעיפה מבט אחרון ב"אואזיס" שמתרפקת על המזח. ליבה מתכווץ. שעות אחדות מפרידות בינה לבין המועד שבו עמד להיערך המאורע הגדול ביותר בחייה, והיא מצטערת על עוגמת הנפש שתיגרם למאות האורחים שטיסתם בוטלה.
ברברה מבקשת מהדיילת כוס שמפניה ושותה אותה בלגימות איטיות.
הצבע הוורוד שב אל לחייה. היא מודה לגורל שהציל אותה מאסון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו