החרדה מלווה את עדן סבֶרו כמו צל מעיק. בפאריס, העיר שבה נולדה וגדלה, היא חששה מערבים שעקבו אחריה במטרו וברחוב. באשדוד, העיר שאליה עלתה לפני שנה וחצי עם בני משפחתה, פחדה מטילי החמאס שנפלו ממש ביום הגעתם. ועכשיו, כשהיא מתגוררת בירושלים, היא חוששת מדקירות ומטרור. "בכל מקום אני פוחדת ופוחדת".
העברית שלה רהוטה להפתיע. בת 21, עלתה מפאריס ביולי 2014, היישר לאזעקות של מבצע צוק איתן.
ביום שישי שעבר שוב הרגישה את החרדה הולמת בה. בן הזוג שלה, סולָל, גר עם אחיו בדירה ברחוב מקביל לרוּ דה שארון, שבו נרצחו 19 אנשים במסעדה. אחיה יונתן (25) טס לפאריס לפני חודש ונותר תקוע שם לאחר שדרכונו נגנב.
"התקשרתי אל שניהם מייד כשיצאה השבת, דאגתי בטירוף. למרבה המזל, בגלל שהפיגועים קרו בליל שבת, רוב היהודים היו בבתים, כי הם שומרי שבת. לפני שבוע הייתי אמורה לטוס לבקר את סולל בפאריס, אבל לא רציתי לעזוב את העבודה וויתרתי על הנסיעה. זה היה מזל גדול".
היא באה ממשפחה יהודית־צרפתית דתית, שהתגוררה ברובע ה־19 בפאריס. אביה עבד כקבלן, אמה סייעה בעסק המשפחתי, ולאחרונה פרשו שניהם לגמלאות. לארץ עלתה עם הוריה, עם אחיה הצעיר ועם אחותה הגדולה וילדיה, ובהמשך הצטרפו ארבעת האחים הנותרים. כולם התמקמו באשדוד, שם השתלבו גם במעגל העבודה.
"אזעקת הטילים הראשונה תפסה אותנו בשנייה שהנחנו את המזוודות על הרצפה בדירה שלנו, כשהגענו משדה התעופה", היא משחזרת. "בלילה הראשון שלנו בארץ היו עשר אזעקות. בשלב מסוים נמאס לי לרוץ לממ"ד, אז פשוט נשארתי לישון בו.
"בימים הראשונים בארץ לא רציתי לצאת בכלל מהבית, כי פחדתי שהאזעקה תתפוס אותי בחוץ. אמא אמרה לי שזה לא הגיוני, ושאני מוכרחה לצאת להתאוורר. אז יצאתי, ולרוע המזל שוב נשמעה אזעקה. רציתי למות מרוב פחד. נשכבתי על הרצפה, כמו שראיתי שכולם עושים.
"למרות זאת, בכל התקופה ההיא לא הצטערתי לרגע שעליתי, ולא חשבתי לחזור לצרפת. העלייה לארץ היתה החלטה מאוד מחושבת, ואף אחד במשפחה שלי לא התחרט עליה".
לפני העלייה לארץ החלה עדן לימודי רפואה בפאריס. בשנה שעברה היא החלה ללמוד במכינה לרפואה של האוניברסיטה העברית בהר הצופים, אבל בחודש שעבר החליטה להפסיק את הלימודים ולהתנדב לשירות הלאומי במסגרת עמותת "שלומית".
היא מתנדבת במחלקה לשיקום הפה בבית החולים הדסה עין כרם ("רציתי לתת משהו בחזרה לארץ, בגלל שלא התגייסתי"). העמותה, שתומכת במתנדבות מהתפוצות במהלך שנת השירות שלהן בארץ, דאגה לה למגורים עם שבע שותפות בדירה בשכונת בית הכרם בירושלים. שלוש בנות ממלאות כל חדר.
"אני אוהבת את השכונה, את האווירה הנעימה, את המסעדות ואת האנשים הטובים. גם במחלקה בהדסה הצוות מקסים.
"הדירה צפופה, המגורים לא קלים לי, ואני לא מצליחה להתרגל אליהם. אבל אני חושבת על כל מי שמתגייסים לשירות מלא בצה"ל ומפסיקה לרחם על עצמי. אני נותנת בסך הכל שנה אחת, אז אני מעניקה את כל מה שאני יכולה, באהבה".
• • •
את סולל (23) הכירה בישראל, כמה שבועות אחרי שעלתה. הוא שהה אז בחופשה בארץ.
"הוא לומד לתואר ראשון במתמטיקה וסטטיסטיקה בליון, ובחודש האחרון עבר לפאריס לעשות התמחות. אנחנו מדברים כל יום בטלפון לפחות שש פעמים ומשתדלים להיפגש פעם בחודש או חודשיים, בפאריס או בישראל. אני כל הזמן דואגת לו ומבקשת ממנו שלא ייצא מהבית".
לדבריה, סולל כלל לא שקל לעלות לארץ עד שפגש אותה. "הוא גר רוב חייו בליון, והוא אומר שמעולם לא נתקל באנטישמיות. כשביקרתי אותו שם דווקא הרגשתי יחס אנטישמי, אולי בגלל שיש לי מראה יהודי שקל לזהות.
"בכל מקרה, הוא מתכוון לעלות בינואר הקרוב, כי ככה אי אפשר לנהל זוגיות. הוא רוצה ללמוד כאן לתואר שני, ואז סוף סוף נהיה יחד".
את האנטישמיות בפאריס היא הרגישה על בשרה ללא הרף. "בלילות לא העזתי ללכת ברגל ולא לנסוע במטרו או באוטובוס. ככה כל היהודים נוהגים כשיורד הלילה, יוצאים החוצה רק במכוניות פרטיות או במונית.
"פעם נאלצתי בכל זאת לנסוע בלילה במטרו, ובחור ערבי עקב אחריי. זה היה מאוד מפחיד. בפעם אחרת עקב אחריי ערבי בצהריים. הם מזהים שאני דתייה, והרבה פעמים פשוט עצרו אותי לשאול אם אני יהודייה. תמיד עניתי 'כן', כי לא פחדתי.
"אגב, לא רק גברים מוסלמים מציקים ליהודים, יש גם נשים. פעם נשים ערביות עקבו אחרי האחיות שלי, גנבו מהן את התיקים והרביצו להן.
"כל חברות הילדות שלי גרות בפאריס, והן פוחדות מאוד. האווירה שם הפכה למסוכנת. רבים מהיהודים פוחדים שאם תהיה מלחמה, הם לא יספיקו לברוח לארץ. כשהיה הפיגוע ב'היפר כשר' בינואר בכיתי המון, כי לפני שעליתי לארץ, עבדתי ברחוב הזה".
עדן עם החבר, סולל. מתכוון לעלות ולהצטרף אליה בקרוב
"אני לא נפגע אנטישמיות, אבל מודע היטב לקיומה של שנאת ישראל", אומר סולל בשיחת טלפון מפאריס. "למדתי בבית ספר מעורב, עם חברים מוסלמים ונוצרים, ולא חוויתי שנאה על רקע דתי. החברים המוסלמים היו אומרים לי שהם אוהבים יהודים, אבל שלישראל אין זכות קיום, הם שנאו את צה"ל והזדהו עם הפלשתינים".
הוא בן בכור, ויש לו שלושה אחים, בני 7 עד 19. אביו הוא הסופר היהודי צרפתי תיירי כהן, שמרבה לעסוק בספריו בחיים בישראל תחת פיגועי הטרור, כדי להעביר לצרפתים את הזווית הישראלית של הסכסוך. לפני שבוע יצא לאור ספרו השביעי, "לפני השנאה".
סולל מספר שהוא התכוון לעלות לישראל גם לפני שהכיר את עדן, אבל רק בעוד מספר שנים, לאחר שיסיים את התואר השני. ההיכרות עם עדן זירזה את העלייה, ואת התואר השני החליט ללמוד כעולה חדש בארץ.
"בפאריס המצב מאוד מדאיג, אבל מבחינתי זה לחלוטין לא הטריגר לעלייה, הרי גם המצב הביטחוני בישראל לא פשוט. בתקופה האחרונה החברה שלי פחדה בארץ יותר מאשר אני פחדתי בפאריס. אני עושה את העלייה כי אני רוצה שהמשפחה שאבנה תחיה במדינה יהודית ותקבל חינוך יהודי. ישראל זאת הארץ הכי יפה בעולם".
אתה דואג לעדן מאז שהיא עלתה?
"בוודאי. אני דואג בעיקר כי היא גרה בירושלים. אבל אני מעדיף שהיא תגור בישראל, כי אין לי ספק שישראל יודעת להתגונן טוב יותר מפיגועים מכל מדינה אחרת".
איך אתם מצליחים לשמור על הקשר ממרחקים?
"בזכות האייפון והפייס־טיים (יישום לשיחות וידאו; ס"ס). גם התקווה שעוד מעט, בעזרת השם, נחיה יחד בישראל, מחזיקה אותנו. אני מתחרט שלא עליתי מייד אחרי התיכון כדי להתגייס לשירות מלא".
• • •
אחיה של עדן, יונתן, הוא זמר, שמוכר יותר בשם הבמה Rodjo. "הוא הקליט בארץ שיר בשם 'Ave Maria', שעוסק בשלום ובאחווה בין הדתות, שאותו הוא מבצע עם זמרת נוצרייה וראפר מוסלמי. השיר עלה ליו־טיוב ולפייסבוק וזכה עד כה ל־2.7 מיליון צפיות, ויונתן טס לפאריס כדי לקדם אותו בתקשורת. לפני שבועיים גנבו לו את הדרכון, את הטלפון הנייד ואת הכסף, ומאז הוא מתארח אצל חבר ומחכה לדרכון חדש".
לצד האהבה לישראל, יש בקולה כאב ותסכול כשהיא מתארת את החרדה שמלווה אותה גם כאן. "גם בירושלים אני פוחדת. מאוד. לפני שנה היו כאן כמה פיגועים, והיה קשה לנסוע ברכבת הקלה. הייתי בפרנויה. פחדתי מערבים כאן כמו שפחדתי במטרו בפאריס. השותפות שלי לדירה נסעו רק במוניות, פחדו לעלות על הרכבת הקלה או על אוטובוס, אבל אני הרגשתי שזה לא נכון לחיות בפחד הזה.
"כשהתחיל גל הטרור והדקירות נסעתי לאשדוד לארבעה ימים, להירגע קצת עם המשפחה. כשחזרתי לירושלים התגברתי על הפחד ונסעתי ברכבת הקלה. עכשיו אני שוב פוחדת. לא רוצה להתגרות בגורל".
מה היית אומרת לחברייך בצרפת, שחושבים לעלות לארץ בגלל המצב הביטחוני שם?
"שעדיף שלא יעשו את זה רק בגלל הפחד. כאן לא פחות מפחיד, וכאן הטרור הוא יומיומי. מי שרוצה לעלות לארץ צריך לעלות מסיבות של ציונות.
"חלק גדול מהצרפתים המבוגרים יותר חוששים לעלות, מחשש שלא ימצאו עבודה. בגיל מבוגר זה לא פשוט ללמוד שפה ולמצוא עבודה. לרובם יש שם חיים טובים, חלקם הצליחו והפכו לעשירים, ורבים חוששים מההסתגלות בארץ.
"גם אצלי, כל מסלול החיים השתנה בגלל העלייה. בצרפת הייתי יכולה להיות רופאה ואשת משפחה כבר בגיל 24. כאן אני בת 21, ועדיין לא התחלתי ללמוד. בעוד שלוש שנים אני אהיה עדיין סטודנטית, בלי כסף מהמקצוע שלי. יהיה לי קשה להקים משפחה בתנאים כאלה.
"למרות זאת אני מאושרת שעליתי. זה היה חלום שלי, אין לי שום ספקות לגביו. גם ההורים והמשפחה שלי נהנים לחיות באשדוד, שמלאה בצרפתים והפכה להיות פאריס הקטנה".
• • •
גבריאל גדג' (21) עלה מפאריס לפני שלושה חודשים, במסגרת פרויקט "צופים גרעין צבר" של תנועת הצופים, שמלווה צעירים יהודים המתגייסים לצה"ל כחיילים בודדים. הוריו ואחותו בת ה־17, אלישבע, נשארו בצרפת, "אבל מתכוונים לעלות בשנה הבאה, וכבר החלו בתהליכים לקראת העלייה".
אמו מורה בבית הספר היהודי "עוזר לתורה", ואביו מתפרנס מעסקי ייבוא. אחותו השנייה, דבורה (18), עלתה לארץ שבועיים לפניו, והיא מתגוררת באולפנה הדתית לבנות בכפר הנוער גבעת וושינגטון שליד יבנה. בתום הלימודים והבגרויות תתגייס גם היא.
כמו עדן, גם גבריאל נאלץ לתחזק זוגיות בשלט רחוק. בת זוגו בשנה וחצי האחרונות, שרון ממן (20), לומדת לתואר ראשון במשפטים בפאריס ו"מתכוונת לעלות כשתסיים את התואר". כשקרו הפיגועים בשבת, הוא לא ידע את נפשו.
"המשפחה שלי שומרת שבת, וגם החברה שלי", הוא מספר, "לכן לא הצלחתי להשיג אותם עד צאת השבת, כמעט יממה שלמה אחרי הפיגועים. השתגעתי מדאגה עד שתפסתי אותם בסוף והבנתי שהם בסדר. ביקשתי מהם לא לצאת לרחוב, והם אמרו שאף אחד לא יוצא, כי כל העיר משותקת".
גדג' סיים תואר ראשון במשפטים ובגישור בפאריס. לדבריו, תיכנן את עלייתו זמן רב מראש, "כי אני רואה את עצמי חי בישראל, ואני חושב שמי שחי בארץ צריך להתגייס. אני נהנה מהלימודים ומהפעילויות על ישראל, שעושים לנו בקיבוץ".
בדצמבר הוא צפוי להתגייס, תחילה לאולפן בבסיס מחו"ה אלון, ובהמשך ליחידה קרבית. עד אז הוא מתגורר עם עשרים מחבריו לגרעין בקיבוץ טירת צבי שבעמק בית שאן. שם הם עוברים קורסי הדרכה על ישראל ועל צה"ל, לצד לימודי עברית באולפן וטיולים להכרת הארץ.
האירועים האחרונים בפאריס העלו את מפלס הדאגה של גדג' כלפי יקיריו בצרפת, "בעיקר מפני שהתחושה שם היא שהמשטרה והאזרחים לא מתורגלים במקרים כאלה והרבה פחות יעילים בטיפול ובהגשת עזרה. רואים בתמונות בטלוויזיה איך כולם בהלם טוטאלי, לא ממש יודעים מה לעשות ואיך לעזור".
גבריאל גדג'. "בשנים האחרונות ממש התחילו להרביץ ליהודים" // צילום: גיל אליהו, ג'יני
שרון, חברתו, מספרת בשיחת טלפון מפאריס שהיא מוטרדת מאוד מהמצב בעיר. "אני כבר לא מרגישה בטוחה פה", היא אומרת. "החיים בפאריס היו נעימים במשך תקופה ארוכה, ורוב הזמן הם עדיין טובים. בינואר האחרון, בהתקפה על הפיגוע ב'היפר כשר', היה פחד בקהילה היהודית. אחרי השבוע שעבר, הפחד הוא כבר לא נחלת היהודים בלבד. התקפות הטרור יכולות לקרות בכל מקום ובכל זמן".
את גבריאל הכירה לפני שנתיים באוניברסיטה, ומאז נהגו להיפגש מדי יום, עד שעלה ארצה. "כבר שלושה חודשים לא ראיתי אותו, מאז שביקרתי בישראל באוגוסט. קשה לי עם זה מאוד. קשר מרחוק הוא מסובך, בעיקר כשנמצאים כל כך רחוק. לפעמים אנחנו מדברים כל יום, לפעמים פחות. אני מחכה שהוא יבוא לבקר אותי בקרוב, לפני הגיוס".
את חוששת מזה שהוא מתגייס?
"כן, מאוד, אבל אני יודעת שאותו זה מאוד מרגש ומשמח. הוא רוצה את זה כל כך. אני מחכה כבר לסיים את הלימודים שלי ואת ההתמחות, בעוד שנה וחצי, כדי לעלות לארץ ולהיות איתו".
בשונה מבת זוגו, גבריאל נושא זיכרונות קשים של גילויי אנטישמיות מהשנים האחרונות, כשעבד כמאבטח בקהילה. "תמיד היתה אנטישמיות בצרפת מצד המוסלמים, תמיד נאמרו דברי שנאה כלפי יהודים בכל מיני צורות. יהודים פחדו להסתובב עם כיפה מחוץ לבית ומחוץ לבית הכנסת, וחששו להציג סממנים יהודיים, כדי להימנע מאלימות כלפיהם.
"אני זוכר אלימות נגד יהודים שיצאו מבית כנסת. היו התגרויות וקללות, רגעים מאוד מתוחים. בתקופה האחרונה היו תנועות שקראו לחרם נגד ישראל.
"גילויי האנטישמיות אופייניים יותר לפאריס ולפרברים שלה, כי שם ריכוז האוכלוסייה היהודית גבוה יותר. לפעמים יהודים מותקפים בקללות וביריקות כשהם הולכים ברחוב. בשנים האחרונות התחילו ממש להרביץ ליהודים. היו קריאות בנוסח 'יהודי מלוכלך', ולכן רבים הורידו את הכיפות. גם נשים יהודיות הותקפו, גם זקנים וגם ילדים".
גם כאן יש פיגועים.
"נכון, אבל יש הבדל גדול. בארץ אני מרגיש בטוח יותר, כי לכולם אכפת. כולם עוזרים, והמשטרה הרבה יותר מתורגלת ופועלת ביעילות. ראינו איך אנשים כאן הגנו על מי שהותקפו, איך הם רדפו אחרי המחבלים בידיים חשופות ובלי שום נשק".
smadars@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו