הכל עשר

זה היה סגור עוד לפני המשחק. גאורגיה הרגיעה אותנו עם ניצחון על בולגריה וידענו שגם הפסד ב-40 הפרש יעלה אותנו לאליפות אירופה. למרות זאת לא שיחקנו בונקר, נתנו מחצית ראשונה מהגדולות שראינו בשנים האחרונות ונותר להצטער רק על הרבע הרביעי. בשורה התחתונה המטרה הושגה: אליפות אירופה עשירית ברציפות וראשונה לאריק שיבק. תנו כבוד.

המשחק הזה, למרות ההפסד, סימל את הנבחרת שלנו. היו נפילות בדרך, אבל ראינו בהופעה חיה שיש בה המון. כרגיל פתחנו רע, נראנו בהלם גם מהאווירה הביתית הלוהטת, אבל ידענו להיכנס למשחק ולהרגיע את ההתלהבות שממול.

שלושה רבעים עשינו מה שצריך: איזוריות גמישות, מניעת הכדור מפקוביץ’ ופיתוי המונטנגרים לזרוק משלוש (2 מ-14 במחצית הראשונה) במקום לשחק פנימה. בהתקפה לא התביישנו לרוץ בכל הזדמנות, להניע מצוין את הכדור ולחדור על הגבוהים של המארחים. ברבע השלישי המונטנגרים כבר הסתגלו להגנות שלנו וברבע הרביעי כבר איבדנו את זה.

אריק שיבק עשה את זה בסטייל. בסטייל שלו, כלומר בשקט ובתבונה עם יחס נכון וגמיש לשחקנים. בנסיונו הרב הוא ידע לעשות את המעבר מקבוצה לנבחרת: קבוצה צריכים לאמן, נבחרת צריכים לאמן, לנהל ובעיקר לדעת איך להתנהל.

עלינו מהבית הקשה ביותר במוקדמות. נכון שהחולשה של לטביה החלישה אותו לעומת ההערכות הראשוניות, אבל עדיין התמודדנו מול שתי נבחרות ששוות אליפות אירופה והשארנו אחת (לפחות זמנית עד טורניר ההזדמנות האחרונה בקיץ הבא) בחוץ.

העתיד נראה ורוד. זו נבחרת ששווה את שמונה הגדולות באירופה ואולי ביום בהיר נראה את לונדון. אין לנו מה להתבייש בכשרון שלנו.

כל השחקנים בגיל הנכון, לחלקם יש עוד לאן ללכת קדימה, כספי יחזור אחרי עונה שניה באן.בי.אי עוד יותר טוב וחייבים שגם בלות’נטאל ימשיך. כל מי שחשב שהמתאזרח מגיע כדי להעביר את הזמן, ראה איזה מקצוען הוא. רבע טענה לא יכולה להיות אליו.

מה שצריך זה לסמן את הרכז הראשון ומי שאמור להיות בעל הבית. יובל נעימי נראה מתאים ועוד קיץ יהיה יותר מתאים. נשארה בעיית הסנטר והעוצמה בצבע, הבעיה התמידית שלא תיפתר בקרוב. בינתיים נסתפק ביניב גרין ונחכה לשובו של עידו קוז'יקרו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו