שיחת הטלפון ששינתה לעד את חייה של משפחת דוֹד (Dodd) משיקגו הגיעה בצהרי יום חמישי, 8 ביוני 1933, שעה שוויליאם דוֹד ישב אל שולחן העבודה שלו באוניברסיטת שיקגו.1
דוֹד, שכיהן אז כראש המחלקה להיסטוריה, שימש כמרצה באוניברסיטה משנת 1909 וזכה להכרה ארצית בזכות מחקריו על הדרום האמריקאי ובזכות הביוגרפיה שכתב על הנשיא ווּדרוֹ וילסון. דוד היה גבר מטופח בן שישים וארבע, מטר שבעים ושלושה סנטימטרים גובהו, בעל עיניים כחולות–אפורות ושיער חום בהיר. פניו שידרו חומרה, אבל למעשה ניחן בחוש הומור מפותח ויבש שניצת בקלות. היתה לו אישה בשם מרת'ה שכולם כינו מאטי, ושני ילדים בשנות העשרים לחייהם. בתו, שגם שמה היה מרת'ה, היתה בת עשרים וארבע; בנו, ויליאם ג'וניור ־ ביל ־ היה בן עשרים ושמונה.
היתה זו משפחה מאושרת וקרובה מכל בחינה. לא עשירה כלל אבל מבוססת, למרות השפל הכלכלי שלפת את אמריקה בגרונה. הם התגוררו בבית גדול בשדרות בלקסטון 5757 בשכונת הייד פארק של שיקגו, מרחק בלוקים ספורים מן האוניברסיטה. דוד גם החזיק בבעלותו ־ וטיפל מדי קיץ ־ בחווה קטנה בראונד היל שבווירג'יניה, בת 1,564 דונם ומחצה "פחות או יותר", על פי סקר קרקעות מחוזי;2 דוד, שהיה דמוקרט מן הזן הג'פרסוניאני המובהק, הרגיש שם בבית יותר מבכל מקום אחר ־ שם בחווה עם עשרים ואחת הפרות מזן גֶרְנְזי, עם ארבעת הסוסים המסורסים ביל, קולי, מנדי ופרינס, ועם הטרקטור מדגם פרמול ומחרשות סירקיוז שנרתמו לסוסים. קפה בישל בפחית של קפה "מקסוול האוס" שהניח על תנור העצים הישן שלו. אשתו לא חיבבה את המקום כמוהו ושמחה להניח לו לבלות שם את עתותיו לבדו, בעוד שאר בני המשפחה נשארים בשיקגו. דוד קרא לחוותו "סְטוֹנלי", בגלל הסלעים הרבים שבשטחה, ודיבר עליה כפי שגברים אחרים דיברו על אהבות ראשונות. "הפירות יפים כל כך, ללא רבב כמעט, אדומים ומגרים למראה, והעצים עדיין משתוחחים תחת כובד משקלם", כתב ערב יפה אחד במהלך קטיף התפוחים. "הכול קוסם לי מאוד".3
על פי רוב לא היה איש של קלישאות, אבל את שיחת הטלפון תיאר דוד כ"הפתעה גמורה ביום בהיר".4 היתה בזה מידה של הפרזה. בחודשים שלפני כן דיברו ידידיו על כך ששיחת טלפון כזו עשויה להגיע יום אחד. אבל טבעה המדויק של השיחה הוא שהפתיע את דוד, ועורר בו דאגה.
כריכת הספר "בגן חיות הטרף"
מזה זמן לא היה דוד מרוצה ממשרתו באוניברסיטה. הוא אהב ללמד היסטוריה, אבל יותר מכך אהב לכתוב אותה, ובמשך שנים טרח על מה שקיווה שיהיה התיאור האולטימטיבי של ההיסטוריה המוקדמת של הדרום ־ סדרה בת ארבעה כרכים שכינה "עלייתו ונפילתו של הדרום הישן"; אבל התקדמותו בפרויקט סוכלה שוב ושוב בידי דרישות היומיום של משרתו. רק הכרך הראשון התקרב לסיום, ובגילו כבר חשש שייקבר עם השארית הלא–גמורה. הוא נשא ונתן עם מחלקתו כדי לצמצם את דרישות המשרה, אבל כרגיל במקרים של הבנות מלאכותיות כאלה, ההסדר לא פעל כמצופה. עזיבת אנשי סגל ולחצי המיתון הכלכלי על האוניברסיטה אילצו את דוד לעבוד קשה מאי–פעם, לטפל בענייני מנהלה, להכין הרצאות ולהתמודד עם הצרכים האינסופיים של תלמידי תואר שני. במכתב שכתב ב-31 באוקטובר 1932 למחלקת מבנים וחצרים באוניברסיטה, התחנן שיפעילו את החימום במשרדו בימי ראשון, כדי שיוכל להקדיש לפחות יום אחד לכתיבה נטולת הפרעות.5 בפני חבר תיאר את מצבו כ"מביך".6
את תסכולו העצימה אמונתו שראוי היה להתקדם יותר בקריירה. התקדמות מהירה יותר נמנעה ממנו, כך התלונן באוזני אשתו, מכיוון שלא גדל במשפחה מיוחסת ונאלץ לעבוד קשה בעבור כל מה שהשיג ־ לעומת אחרים בתחומו שהתקדמו מהר יותר. ואכן, הוא הגיע למעמדו בחיים בדרך הקשה. הוא נולד ב-21 באוקטובר 1869, בבית הוריו בעיירה הזעירה קלֵייטון שבצפון קרוליינה, והשתלב במדרגה התחתונה של החברה הלבנה בדרום, אשר עדיין צייתה למוסכמות המעמדיות מן העידן שלפני מלחמת האזרחים האמריקאית. אביו, ג'ון דוד, התקיים מחקלאות זעירה ובקושי ידע קרוא–וכתוב; אמו, אוולין קריץ', היתה צאצאית למשפחה מכובדת קצת יותר מצפון קרוליינה, ונישואיה נחשבו לפחיתות כבוד עבורה. הזוג גידל כותנה על קרקע שקיבלו מאביה של אוולין, והתפרנס בקושי. בשנים שאחרי מלחמת האזרחים, כאשר ייצור הכותנה התרחב במהירות ומחיריה צנחו, צברה המשפחה עוד ועוד חובות בבית המסחר של העיירה, שהיה בבעלותו של קרוב משפחה של אוולין ־ אחד משלושת נכבדי קלייטון ־ "אנשים קשים", קרא להם דוד: "... סוחרים שמשלו כאדונים בנתמכיהם!"7
דוד היה אחד משבעה ילדים ובילה את ילדותו בעיבוד אדמת המשפחה. אף על פי שרחש לעבודה כבוד, לא רצה להקדיש את שארית ימיו לחקלאות והבין שהדרך היחידה שבה אדם מרקע צנוע כשלו יוכל לחמוק מן הגורל הזה היא רכישת השכלה. הוא נאבק כל הדרך למעלה, ולפעמים התרכז כל כך בלימודיו עד שתלמידים אחרים כינו אותו "הנזיר דוד".8 בפברואר 1891 החל את לימודיו במכללה החקלאית והמכנית של וירג'יניה (שלימים הפכה לאוניברסיטת וירג'יניה טֶק). גם שם נחשב תלמיד רציני וממוקד. סטודנטים אחרים עסקו בתעלולים כמו צביעת הפרה של נשיא המכללה, או בִּיוּם דו–קרבות שבהם "הרגו" את יריביהם, לזוועת תלמידי השנה הראשונה.9 דוד רק למד. הוא סיים את התואר הראשון ב-1895 ואת התואר השני ב-1897, בגיל עשרים ושש.
בעידודו של מרצה נערץ ובזכות הלוואה שקיבל מדוד–רבא מיטיב, יצא דוד לגרמניה ביוני 1897 כדי להתחיל את לימודי הדוקטורט שלו באוניברסיטת לייפציג. הוא הביא איתו את אופניו. בתזה שלו בחר להתמקד בתומס ג'פרסון, למרות הקושי המובן להשיג מסמכים אמריקאיים מן המאה השמונה–עשרה בגרמניה. דוד למד כנדרש ומצא ארכיונים של חומרים רלוונטיים בלונדון ובברלין. הוא גם טייל רבות, תכופות על אופניו, ופעם אחר פעם נדהם מן האווירה הלוחמנית בגרמניה. בהזדמנות אחת פתח אחד המרצים החביבים עליו דיון בשאלה "כמה חסרת אונים תהיה ארצות הברית אם יפלוש אליה צבא גרמני גדול?"10 התוקפנות הפרוסית הזאת גרמה לדוד אי–שקט רב. הוא כתב, "רוח מלחמתית מדי שָרתה בכול".11
דוד חזר לצפון קרוליינה בשלהי סתיו 1899, ואחרי חודשים של חיפושים השיג סוף–סוף משרת הוראה במכללת רנדולף–מייקון באֶשלנד, וירג'יניה. הוא גם חידש את ידידותו עם אישה צעירה בשם מרת'ה ג'ונס, בתו של בעל קרקעות אמיד שהתגוררה סמוך לעיירת הולדתו של דוד. הידידות לבלבה לרומן, ובערב חג המולד של 1901 השניים נישאו.
במכללת רנדולף–מייקון הסתבך דוד במהרה.12 בשנת 1902 פרסם מאמר בכתב העת ניישן ובו תקף את מאבקו המוצלח של ארגון יוצאי צבא הקונפדרציה לאסור בווירג'יניה את השימוש בספר ללימוד היסטוריה שהיה בו, לדעתם, משום עלבון לכבוד הדרומי. דוד האשים את הוֵוטֵרנים כי הם סבורים שספרי ההיסטוריה היחידים שאפשר לקבלם הם אלה שקובעים שהדרום "צדק בהחלט בפרישתו מן הברית".
פעולת הגומלין היתה מיידית. עורך דין בולט בתנועת הווטרנים יזם דרישה להדיחו מרנדולף–מייקון. במכללה נתנו לדוד גיבוי מלא. כעבור שנה תקף את הווטרנים שוב, הפעם בנאום לפני החברה ההיסטורית האמריקאית, שבו גינה את מאמציהם "להוציא מבתי הספר כל ספר שאינו עומד בסטנדרט הלוקאל–פטריוטי שלהם". "עבור אדם חזק וישר", הוכיח את קהל שומעיו, "שתיקה אינה באה בחשבון".
מעמדו של דוד כהיסטוריון התחזק ומשפחתו גדלה. בנו נולד ב-1905, בתו ב-1908. הוא הבין שהעלאת שכר לא תזיק לו, וגם שהלחץ מיריביו הדרומיים אינו צפוי לשכוך, ועל כן הגיש את מועמדותו למשרה באוניברסיטת שיקגו. הוא קיבל את המשרה, ובינואר המקפיא של שנת 1909, כשהוא בן שלושים ותשע, יצא עם משפחתו לשיקגו, שם עתיד היה להישאר עוד רבע מאה. באוקטובר 1912, בהשפעת מורשתו ומתוך צורך לבסס את אמינותו כדמוקרט ג'פרסוניאני אמיתי, קנה את חוותו.13 העבודה המפרכת שיִיגעה אותו בנערותו הפכה כעת לשעשוע משיב–נפש, השתקעות רומנטית באמריקה של פעם.
דוד גם גילה בעצמו התעניינות נמשכת בפוליטיקה,14 שהתעוררה ביתר שאת כאשר באוגוסט 1916 מצא עצמו בחדר הסגלגל של הבית הלבן, בפגישה עם הנשיא וודרו וילסון. המפגש, על פי אחד הביוגרפים שלו, "שינה את חייו עמוקות".
מזה זמן–מה הדאיגו את דוד הסימנים לכך שאמריקה גולשת אל התערבות במלחמה הגדולה שניטשה באירופה. חוויותיו מלייפציג שכנעו אותו למעלה מכל ספק שגרמניה לבדה נושאת באחריות למלחמה, אשר נועדה לספק את ערגותיהם של ה"יוּנקֶרים", התעשיינים והאריסטוקרטים של גרמניה, שהזכירו לו את האריסטוקרטיה הדרומית של אמריקה לפני מלחמת האזרחים. כעת זיהה את צמיחתו של היבריס דומה בקרב האליטות התעשייתיות והצבאיות באמריקה. כאשר גנרל אמריקאי אחד ניסה לגייס את אוניברסיטת שיקגו לקמפיין ארצי שיכשיר את הלבבות בארצות הברית למלחמה, התקומם דוד והחליט להתלונן ישירות אצל המפקד העליון ־ הנשיא.
דוד רצה רק עשר דקות מזמנו של וילסון אבל קיבל הרבה יותר, והוקסם לחלוטין, כאילו הושקה שיקוי פלאים באגדת ילדים. הוא השתכנע שווילסון צודק בתמיכתו בכניסת ארצות הברית למלחמה. וילסון הפך עבור דוד להתגלמות המודרנית של ג'פרסון. במהלך שבע השנים הבאות העמיקה הידידות בינו לבין וילסון; ודוד כתב את הביוגרפיה של הנשיא. מותו של וילסון, ב-3 בפברואר 1924, ציער את דוד עמוקות.
לימים ראה בפרנקלין רוזוולט איש בשיעור קומתו של וילסון, תמך במועמדותו לנשיאות ונאם וכתב בזכותו בכל הזדמנות. אבל אם קיווה להימנות עם חוגו הפנימי של רוזוולט, נכונה לו אכזבה מהירה, והוא נאלץ להסתפק בחובותיו הפחות ופחות מספקות כראש מחלקה אקדמית.
כעת היה בן שישים וארבע, ואת חותמו בעולם ביקש להותיר בכתיבת תולדותיו של הדרום הישן; אבל נדמה היה שדווקא את השאיפה הזאת מתגייסים כל כוחות העולם להביס, לרבות מדיניות האוניברסיטה שלא להסיק את בנייניה בימי ראשון.
התחזקה בו יותר ויותר הנטייה לעזוב את האוניברסיטה לטובת משרה שתאפשר לו לכתוב, "לפני שיהיה מאוחר מדי".15 עלה בדעתו שהמשרה האידאלית עשויה להיות מינוי לא–תובעני מדי במחלקת המדינה, אולי כשגריר בבריסל או בהאג. הוא סבר שהתבלט מספיק כדי שיביאו אותו בחשבון למשרה כזו, אף על פי שנטה לייחס לעצמו השפעה גדולה מזו שהיתה לו בפועל בענייני מדינה. הוא כתב לעתים קרובות כדי לייעץ לרוזוולט בעניינים כלכליים ופוליטיים, הן לפני ניצחונו של רוזוולט והן מיד אחריו. ודאי חש עלבון צורב כאשר מיד אחרי הבחירות קיבל מן הבית הלבן מכתב סטנדרטי שהודיע לו כי אף שהנשיא רוצה להשיב בהקדם לכל מכתב הנשלח למשרדו, הוא אינו יכול להשיב לכולם בעצמו בזמן סביר, ועל כן ביקש ממזכירתו לענות במקומו.
אבל היו לדוד כמה חברים טובים ומקורבים לרוזוולט, וביניהם שר המסחר החדש ־ דניאל רוֹפֶּר (Roper). בנו ובתו של דוד היו לרופר כאחיין ואחיינית, קרובים כדי כך שדוד לא היסס לשלוח את בנו לברר אצל רוֹפֶּר בשמו אם הממשל החדש יראה לנכון למנות את דוד לציר בבלגיה או בהולנד. "אלה משרות שהממשל צריך בהן מישהו, אבל שעומס העבודה בהן אינו כבד", אמר דוד לבנו.16 הוא גילה לו שמניע אותו בעיקר הצורך להשלים את "הדרום הישן" שלו. "המינוי מטעמו של רוזוולט לא נחוץ לי במיוחד כשלעצמו, אבל גדול רצוני שלא להיכשל במשאת הנפש של חיי".
טריילר הספר (אנגלית)
בקיצור, דוד חיפש לו "ג'וב" ־ משרה לא תובענית מדי שתספק לו מעמד ופרנסה, ומעל הכול ־ שתְפנה לו שפע זמן לכתיבה. כל זאת, אף שידע כי השירות הדיפלומטי אינו הולם במיוחד את אופיו. "אשר לדיפלומטיה גבוהה (לונדון, פריז, ברלין), איני הטיפוס המתאים לכך", כתב לאשתו בראשית 1933. "אני מצטער על כך בשבילך. פשוט איני הטיפוס החלקלק, הדו–פרצופי, שנחוץ כדי 'לשקר בחו"ל למען המדינה'. אילו הייתי כזה, אולי הייתי נוסע לברלין וכורע ברך לפני היטלר ־ ולומד גרמנית מחדש". אבל, הוסיף, "למה להשחית את הזמן בכתיבה על נושא כזה? מי רוצה לחיות בברלין בארבע השנים הקרובות?"17
אם בזכות שיחת בנו עם רוֹפֶּר ואם בשל גורמים אחרים, הוזכר שמו של דוד יותר ויותר בחוגים הרלוונטיים. ב-15 במרץ 1933, באמצע שהות בחוותו שבווירג'יניה, נסע לוושינגטון להיפגש עם מזכיר המדינה החדש של רוזוולט, קורדֶל האל (Hull), שאותו כבר פגש בכמה הזדמנויות קודמות. האל היה איש גבוה וכסוף–שיער, בעל סנטר מחורץ ולסת מוצקה.18 כלפי חוץ נראה כגילומו הפיזי של כל מה ששר חוץ צריך להיות; אבל מי שהיטיבו להכירו ידעו שכאשר הוא מתרגז יש לו נטייה בלתי דיפלומטית בעליל להמטיר גסויות, ושהוא סובל מליקוי בדיבור שהופך כל R ל-W, כמו דמותו המונפשת של אֶלמֶר פאד, הצייד הרודף את באגס באני ־ תכונה שרוזוולט התלוצץ עליה מפעם לפעם בדלתיים סגורות. בפגישתם החזיק האל, כהרגלו, ארבעה או חמישה עפרונות אדומים בכיס חולצתו ־ כלֵי המדיניות החביבים עליו. הוא העלה בפני דוד את האפשרות שיקבל מינוי להולנד או לבלגיה, בדיוק כפי שקיווה. אבל עכשיו, כשהוכרח פתאום לדמיין את שגרת היומיום הכרוכה בחיים כאלה, נרתע דוד. "אחרי שחשבתי על כך לא מעט", כתב ביומן הכיס הקטן שלו, "אמרתי להאל שלא אוכל לקבל על עצמי מינוי כזה".19
אבל שמו לא נשכח.
וכעת, באותו יום חמישי בחודש יוני, החל הטלפון שלו לצלצל. כאשר קירב את השפופרת אל אוזנו שמע קול שזיהה מיד.
"בגן חיות הטרף" רואה אור בימים אלה בהוצאת בבל (מאנגלית: יניב פרקש)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
