זה היה השבוע של גבי אשכנזי. התוכנית למנות לו יורש הוקפאה תחת חקירה, הכוונה למקד אליו את מחדלי המרמרה הפכה אותו - ציבורית לפחות - לגבר-גבר שלוקח אחריות. כעוף החול קם השבוע הרמטכ"ל, והתייצב שוב כדמות הפופולרית ביותר בישראל.
זה קרה, בעיקר, בגלל חדלונם של אחרים. העדויות בוועדת טירקל, למשל, עוד יילמדו בקורסי המבוא ליחסי ציבור. ראש הממשלה ושר הביטחון אמרו שהם אחראים, באלה המלים, ובכל זאת נתפסו כמי שמגלגלים את האחריות מטה. דבריהם היו מלאכת מחשבת של הכנה משפטית מדוקדקת, שנועדה לחלץ אותם מהוועדה אבל לא לקחה בחשבון שיש ציבור שלם בחוץ שמחפש מנהיגות.
אשכנזי, בשונה מהם, הבין שעדיף להיות חכם מאשר צודק. המשט הוא לא מלחמת לבנון, טירקל הוא לא וינוגרד. האזרח הישראלי לא מחפש את ראשם של מנהיגיו, ומבחינתו אין שום סימן שאלה לגבי מה שקרה על סיפון המרמרה: ברור מי הטובים ומי הרעים, ברור מה היה צריך לקרות. כל העניין הזה עם הוועדות מיותר, ונועד לרצות דעת קהל שממילא עוינת את ישראל. צריך ללכד שורות, צריך מנהיגות.
את זה נתניהו וברק לא סיפקו, אשכנזי כן. דווקא הוא, שבאמת אחראי לתוצאות הרעות של המשט, הבין את זה טוב מהפוליטיקאים. אולי זאת היתה העובדה שהוא היה העד השלישי, אחרי שראש הממשלה ושר הביטחון פישלו; אולי זאת העובדה שהם פוליטיקאים, והוא לא (עדיין), שבממשלה "לקחת אחריות" משמעה לברוח ממנה, בעוד שבצבא צריך להסתכל ללוחמים בעיניים ולומר "אני אחראי"; ואולי זה בגלל שהוא גולנצ'יק, עממי, חצי מזרחי, מכפר סבא. בלי דירת פאר באקירוב, בלי וילה בקיסריה.
לא באמת חשובה הסיבה, חשובה התוצאה. ובמבחן התוצאה, בניגוד למרמרה, צה"ל ניצח. מפליא שגדודי היועצים שסביב נתניהו וברק לא הסבירו להם שהציבור הישראלי לא מוכן לשמוע ביקורת על צה"ל. שהחיילים גיבורים, והרמטכ"ל הוא שלנו. שסכינים צריך לנעוץ בחשאי, בחוכמה, לא באור יום מלא, קבל עם ועולם. בדיוק כמו שתיכננו לעשות מי שכתבו את "מסמך גלנט" - סיכול ממוקד בלי להותיר עקבות.
אחיתופל בפעולה
המסמך הזה, שאמור היה להכתיר את גלנט ולחסל את אשכנזי, איים במהלך השבוע לעשות בדיוק את ההפך: לאשכנזי הוא כבר סידר עוד תקופה נקייה מ"צל" בדמות יורש מוכתר, על גלנט הוא הטיל צל של חשד. הכחשותיו של אלוף פיקוד הדרום נשמעו בהחלט אמינות, היכרות ארוכת שנים איתו גם מוסיפה את התחושה שלא יכול להיות שהוא מעורב בכזאת מזימה.
ולמרות זאת, יש כתם. רק אמירה מפורשת, מוחלטת, של המשטרה, שתקבע שמדובר בזיוף, תנקה אותו לגמרי. ספק אם זה יקרה. כל דבר אחר יותיר את החשד, ועלול לסכל לו את הרמטכ"לות. מי שרצה בטובתו, אם רצה, חנק אותו מאהבה. ואם יועצי תקשורת היו מעורבים בעניין, כפי החשד, הנה לנו מקרה שני בתוך שבוע של אחיתופל בפעולה. רק חסר שיתברר שאותם אנשים גם יעצו למי שיעצו בפרשת המשט, והתמונה תהיה מושלמת.
בינתיים, כאמור, מדובר בחשדות. מאז הפרסום של אמנון אברמוביץ' ורוני דניאל ועד כתיבת שורות אלה, בחמישי בבוקר, טרם נמצאה האש מאחורי ענני העשן. כל מי שעובד בברנז'ה הצבאית ו/או התקשורתית עסק השבוע בספקולציה אם המסמך נכון, מי מעורב בו ומי הדליף אותו. שמות עלו וירדו. קציני מילואים ואנשי עסקים, יועצי עבר ומקורבים בהווה, אנשי תקשורת ומומחי פרסום. המון שמות, מעט מידע, אפס ראיות.
שבוע עבר, והדבר היחיד שנשאר (חוץ מהתעלומה) זה תחושה קשה. קצין בכיר, אלוף-משנה בתפקיד מרכזי במערך השדה, אמר השבוע שיש לו רק בקשה אחת: שיעזבו אותו ואת יחידתו בשקט. שלא יבואו לבקר אותו, לסייר אצלו, לדבר איתו. אין לו כוח, הוסיף, לשמוע את ברק, או את אשכנזי והאלופים, באים ומדברים על ביטחון. זה לא באמת מעניין אותם עכשיו. הם עסוקים בקרבות. הכל אישי, וכל דבר אחר שייאמר יהיה צביעות. בקיצור - שיישארו בלשכות ויריבו.
התחושה הזאת גרפה את כל הצבא. תחשבו על החייל שקם בבוקר יום ראשון ויצא השכם בבוקר לנהריה, בדרך לקו בצפון, או לאשקלון, בדרך לגבול הרצועה. ברכבת הוא קרא עיתון, למד על התככים, המזימות, הלכלוכים. לא של הפוליטיקאים, של האלופים. אלה שישלחו אותו להילחם, אלה שיקבעו אם יחיה או ימות. מה הוא אמור לחשוב עליהם? מה אמא שלו אמורה לחשוב-
בואו נעזוב את התשובה, היא תהרוס לכולנו את השבת. מה שברור הוא שפרשת המסמך שנקשר בשמו של גלנט היא גם הזדמנות אדירה. על רקע מה שנחשף, ומה שנחשד, צריך לשנות. לחזור לבסיס. לנתק את היועצים מהצבא. להפסיק לבחור רמטכ"ל כמו ב"כוכב נולד". לייצר שקיפות ורצינות. בקיצור: לעשות ההפך מכל מה שהיה עד עכשיו.
התיבה האטומה
מי שבכל זאת נהנה מהמצב הקיים מוזמן לעיין בדו"ח מבקר המדינה על מינויי בכירים בצה"ל, שעתיד להתפרסם בקרוב. הוא יגלה מן הסתם שמדרגת סגן-אלוף ועד תת-אלוף יש תהליך סדור עם היגיון מובנה של פז"מ ותפקידים, עם חוות-דעת של מומחים ומפקדים ומרכזי הערכה ומבחנים סוציומטריים. בסיומם מתקיים דיון של אלופי הצבא שנתוני כל המועמדים מונחים לפתחם. אז נכון שלכל אלוף יש קצינים ששירתו תחתיו, ונכון שבסוף זו לא דמוקרטיה והרמטכ"ל קובע, ועדיין - יש לוגיקה, יש שקיפות.
ומה לגבי אלופים? תיבה אטומה. כל כך אטומה, שאין שום רישום של אף דיון שנערך אי פעם בין שר לרמטכ"ל. לאיש אין מידע למה קידמו את זה ולא את ההוא, ואם דברים נסגרו כחלק מ"דיל" או באמת על סמך כישורים. מעולם לא נקבע קריטריון, תנאי סף, הגדרת תפקיד. הכל במוחם של השר והרמטכ"ל, הכל במחשכים, בלי בקרה מינימלית.
לפני כמה שבועות נכשל ברק במינוי מקורבו, דוד זיסו, לקונסול בבוסטון. הוועדה לבדיקת מינוים בשירות הציבורי פסלה אותו בשל חוסר התאמה. אבל לו ברק ירצה למנות קצין כלשהו כאלוף, המחסום היחיד יהיה הרמטכ"ל (ואיתו אפשר להתקמבן). שום ועדה לא תעמוד בדרך, למרות שכל אלוף בצבא חשוב וקריטי לחיינו הרבה יותר מכל שגריר או מנכ"ל.
ברק, נבהיר, אינו שונה מקודמיו. גם אשכנזי לא. כך נהגו כאן מאז ומעולם. אוטונומיה מוחלטת, בלי שום פיקוח. בארצות הברית, למשל, כל גנרל עובר שימוע בקונגרס. וכאן? ועדת החוץ והביטחון היא מסיבת עיתונאים, ועדת המשנה הצליחה גם היא לדלוף בשבוע שעבר, זו וגם זו רחוקות מלפקח באמת על מערכת הביטחון. הרי אי אפשר לצפות מעמיר פרץ לשנות את השיטה שנקט כשר ביטחון, או ממופז לנהוג אחרת מכפי שנהג כרמטכ"ל, או מאבי דיכטר לשנות את מנהגו מימיו כראש השב"כ.
ובכל זאת, השינוי מתחייב. וכדי להבטיח שהוא יקרה פרשת המסמך חייבת להתברר עד תום. גלנט רוצה זיכוי מאשמה, מתחריו מהפללה, ואנחנו חייבים שהרמטכ"ל הבא יהיה נקי. לגמרי. לא רק עברו, גם עתידנו. שסביבתו לא תהיה מוכתמת ביח"צנים, והחלטותיו בשיקולים זרים. בקיצור - רמטכ"ל שמינויו תקין והחלטותיו שקופות, רמטכ"ל שאומר, ומתכוון כשהוא אומר, "אני אחראי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו