אם יש משהו שהמשחק הזה הוכיח, זה שהכל בראש. אם היינו באים אתמול עם המוכנות של לפני איטליה ולטביה, זה היה נגמר ב-20 הפרש בהליכה. הבעיה היתה שבאנו פייבוריטים, על גלי ההצלחה והאהדה, וכנראה חשבנו שאנחנו טובים יותר ממה שאנחנו. מצד שני באה נבחרת פינית עם הרכב חסר, בלי השחקן הכי טוב שלה (קופונן) והסמל הגדול (מוטולה). תוסיפו למשוואה אולם ביתי "ידידותי" ותבינו למה השחקנים שלנו חשבו שזה יהיה קל. גם ההתרעות על שאננות וזחיחות נראו כמו הצהרות שווא, ורק הקלישאה על ה"מוקש" התבררה כנכונה. כל זה קרה בערב שטימו ראניקו, הכוכב הגדול שחששנו ממנו, מסיים משחק ללא נקודות, נכנס לבעיית עבירות וכמעט לא משותף במחצית השנייה. בהיעדר רכז טבעי, הלכו הפינים לאתלטיות שלהם. הנבחרת לא עצרה אותם בחדירה וגם סבלה מהיעדר חיפוי מאחור. האקס פקטור היה באסו סאלין, שקלע 11 נק' מפתיעות בהופעת הבכורה. ההפסד הראשון שלנו בקמפיין אחרי שני ניצחונות מחזיר אותנו אחורה. הוא "מוחק" את הניצחון באיטליה ואם מונטנגרו מנצחת אותנו בנוקיה במוצ"ש, היא כבר עם 2 פור עלינו. כשהכל שוטף אפשר להסתיר חולשות, אבל כשהעניינים בהתקפה הולכים פחות טוב אז השטויות שעשינו גם במשחקים הקודמים בולטות מעל פני השטח. ריבאונד ההגנה, ובכלל השמירה בצבע, היו נקודות תורפה גם קודם (שוב הרשינו מספר דו-ספרתי של ריב' התקפה). אותו כנ"ל גם לגבי ההגנה מול השלשות, וראינו את זה מול לטביה. אתמול ספגנו עשר שלשות בשלושת הרבעים הראשונים, ברבע האחרון סגרנו את הקשת, אבל אז באה החגיגה הפינית הגדולה בצבע. קבלת ההחלטות בהתקפה היתה בעייתית. אחרי 32 אסיסטים מול לטביה, ירדנו אתמול ל-7 בלבד. זה המספר של המשחק, אפילו יותר מהריבאונד. שיבק לא קיבל אתמול ניהול משחק, אלא בעיקר מבצעים של בודדים. רביב לימונד יצא מההקפאה והיה טוב, אבל זה לא הספיק, וככל שהמשחק התקדם לא ראינו כדורסל קבוצתי והפעלה של השחקנים הנכונים. הדמות העצובה של אתמול היתה טל בורשטיין: הוא איבד כדור בהוצאת חוץ קריטית 14 שניות לסיום כשהכדור אצלנו ביתרון נקודה. את ההתקפה האחרונה הוא לקח עליו, אבל חדר ולא הצליח לקלוע באקורד הסיום הצורם של המשחק הזה. במשחק המקביל בבית נשארה מונטנגרו מושלמת עם ניצחון 62:71 ביתי על איטליה. ניקולה פקוביץ' קלע 28 נק' ב-22 דקות.
