"לא הופתענו מהעוינות של חיילי צבא לבנון", אמר השבוע קצין בכיר בחטיבת המילואים שאחראית על גדוד 920 של יוצאי חטיבות חי"ר. הגדוד, שאיבד את המג"ד סא"ל דב (ברי) הררי מאש המארב של חיילי צבא לבנון, מתקשה עדיין להתמודד עם תוצאותיה של תקרית כל כך מיותרת ועם זאת ככל הנראה צפויה מאוד. "כבר נרשמו מקרים שבהם כיוונו חיילים לבנונים נשקים ומטולי אר.פי.ג'י לעבר כוחות צה"ל שפעלו במובלעות לאורך הגבול בין ישראל ללבנון", מגלה קצין המילואים הבכיר. הקצין, המשמש בתפקיד מודיעיני, הודה שהופתע מהעובדה שחיילים בצבא הלבנוני יטמנו מארב מתוכנן לחיילי צה"ל בדמות חוליית צלפים שתפתח באש חיה לעבר קצינים ומפקדים ישראלים, שישבו בחפ"ק בתוך שטח ישראל - סמוך לגבול - ופיקחו על פעולות החישוף שביצע כוח צה"ל במובלעת בין ישראל ללבנון. העובדה הזו גרמה להלם, לכעס ולתחושת אובדן עצומה, שצפו באוויר בין עשרות רבות של המילואימניקים שהגיעו להלוויה של הררי, השבוע בנתניה. במדי ב' עם כובעי המצחייה הצבאיים שבהם טבוע המספר 920, הגדוד שעליו פיקד הררי, הם שידרו חוסר אמון, לא כזה שיפגע בתפקודם בשירות המילואים הבא אבל בהחלט כזה שפוגע במורל הכל כך חשוב של חיילי מילואים. אמנם עבורם המשך עבודות החישוף שבוצעו יום לאחר שהמג"ד שלהם נהרג הוא בגדר צוואה שמתקיימת, כי חייבים להמשיך לעשות את העבודה, אבל מי יודע איך ייראה שירות המילואים הבא. "גדוד 920 הוא אחד הגדודים הכי טובים ויעילים שהכרתי, ואני אומר את זה לא רק כחבר של ברי אלא גם כחייל פשוט שלו", מספר עופר חרמוני, בן 41, חייל וחבר ילדות של הררי עוד מימי "השכונה בנתניה". הוא עבר שלוש מלחמות עם המג"ד האהוב - אינתיפאדה ראשונה, שנייה ואת מלחמת לבנון השנייה. "אין הרבה מפקדים כמו ברי, שאתה מוכן להפקיד את חייך בכפם וללכת אחריהם בעיניים עצומות. היתה לו כריזמה שסחפה את חייליו קדימה. כמה ימים לפני שנהרג, הגיעו לגדוד שלוש מדריכות חי"ר סדירות. הוא מיד פינה את חדר המג"ד הנוח שלו ונתן להן לישון שם. את קולטת? הוא הלך לישון באוהל על הרצפה, לצד החיילים שלו. איזה מפקד היה עושה דבר כזה? הוא לעולם לא שמר על דיסטנס, תמיד יחד עם כולם. "התחושה הכי נוראית שאסחב כל חיי היא שאם הייתי לצידו באותו האירוע, הייתי יכול אולי להציל אותו. הייתי מחזיר אותו לרונית ולילדים הביתה", אומר חרמוני כשמתחיל מסע ההלוויה. לגורל היו תוכניות אחרות: חרמוני יצא לילה קודם לכן לחילוץ ולא היה בצוות הקבוע של ברי באותו בוקר ארור. ירי למרות הנוהל חרמוני, עובד עיריית נתניה באזרחות, היה נהגו של הררי במילואים האחרונים. אחרי שתי דקות של כאב חד על מפקדו, הוא מודה ותוקף: "כולנו ידענו שהגזרה 'חמה', למרות שניסו להשתיק את זה מתחת לפני השטח. כשאני אומר ניסו, אני מתכוון לדרגים הבכירים. בין השאר גם בגלל הצורך הפשוט שלא לרופף את החיילים, מוראלית במיוחד". הפרטים ידועים, ובכל זאת, התמונה שמתבהרת - מטרידה. מתברר כי צבא לבנון הכין עצמו היטב למארב ההוא ותיכנן מראש לפתוח באש לעבר חיילי צה"ל. הכוח בפיקודו של הררי אפילו הסכים לעכב את העבודות כדי לבצע בדיקה במנוף שמבצע את עבודות החישוף במקום. לפי הנוהל, המנוף מעלה לאוויר סל ובו אמור להיות חייל שגוזם את הצמחייה. אלא שבבדיקה הונף הסל כשהוא ריק מאדם. זה לא הפריע לחיילים הלבנונים לפתוח באש לעבר כוח צה"ל ברגע שהסל חצה את הגדר. זאת ועוד, האש לא כוונה לעבר המנוף עצמו אלא לעבר כוח הפיקוד בראשותו של המג"ד הררי ומפקד הפלוגה, עזרא לקיה, שנפצע מהאש באורח קשה. קצין בגדוד, ששהה לצד סא"ל הררי בעמדת הפיקוד בקרבת מנוף החישוף, וסירב להזדהות בשמו, סיפר בהלוויה כי "היה ברור מיד שהאש הגיעה מהצד הלבנוני. זה היה ירי מדויק מאוד. המ"פ חטף ראשון, המג"ד התכופף לבדוק מה קורה איתו ואז כדור פגע בו. היתה היערכות לאפשרות שיקרה משהו חריג, אבל זה תפס אותנו בהפתעה. זו היתה משימה של 'גומרים הולכים', לא היתה אמורה להיות תקלה". כשההלוויה של הררי מתחילה, אותו קצין נשבר ומודה שהיה פחד גדול כשהכל קרה. לפתע הוא מודה: "שיקשקנו כולנו, ועוד איך שיקשקנו, אבל מיד התעשתנו, כי היה ברור שאת העבודה הזו צריכים לסיים. יכולנו להרגיש רק לפי הפרצופים של החיילים מה הם מרגישים, כמה הכאב חד וכמעט בלתי נסבל". מג"ד עם ידיים של פועל "שלושה ימים לפני שברי מת הוא ירד ליד הגדר, ואני אמרתי לו, 'חבל שלא קראת לי. הייתי מצטרף אליך', הוא אמר לי, 'עזוב עזוב. אתה לא יודע מה קורה שם'", מגלה חרמוני, "אני יודע ממקור ראשון בשטח, ולא רק מברי עצמו, שזו לא הפעם הראשונה שהחיילים שלנו עמדו בגזרה מופקרים מול צבא לבנון, שהחיילים שלהם מחכים עם אר.פי.ג'י ועם מא"גים, רק לרסס אותנו. לפני שבועיים קרה אירוע דומה, שממש בנס לא הסתיים בירי ולא היו נפגעים. כולם יודעים. הפגיעה בחייל הראשון היתה רק עניין של זמן. כבר אז היינו צריכים לירות בהם, לשדר תקיפות. לא לחכות כמו ברווזים עד שיירו עלינו. נפלנו לתוך הטכניקה שלהם: הם התחבאו מאחורי האו"ם. זה לא היה בלתי נמנע שאותה הסצנה, אותו הסרט, היו קורים גם שבוע קודם, ואולי יקרו גם בשבוע הבא". אריק אהרונוביץ', בן 28, הוא רס"ל לא ותיק כמו חרמוני אבל בכל זאת בעל פז"ם בפלוגה. הוא התחתן רק לפני חודש וחצי ובכל זאת לא ויתר על המילואים. בזמן הירי של הלבנונים הוא היה לא רחוק מהררי, שעמד בעמדת הפיקוד. אהרונוביץ' חש בר מזל, אבל מתגעגע מאוד למג"ד שהלך. לדבריו, "הלבנונים בהחלט חיפשו לפגוע בקצינים, האש כוונה אליהם". יש לו, כך נראה, בטן מלאה לגבי מה שאירע, "אבל את זה אני אגיד לצבא", הוא אומר. לדבריו, "כביסה מלוכלכת עושים בבית, גם בצבא, אבל הכל מתחיל מהפוליטיקה למעלה. כן, אלה שיושבים במזגן הם אלה שמבזרים אחריות לשוטר או לחייל הקטן, ונותנים להם את הפקודה לירות. ברי מתח הרבה ביקורת על השחיתויות האזרחיות, אבל הוא לא היה רוצה שאחרי מותו ידסקסו את הדברים ויכפישו את הצבא". אהרונוביץ' מספר על המג"ד שהתגאה כי יש לו "ידיים של פועל", שלא לקח סיכונים מיותרים. "הראינו ללבנונים שהמנוף ריק מאדם, שאנחנו לא מתכוונים לפגוע. שבאנו רק לחתוך עץ ולצאת. אבל אז הכל החל להתגלגל. מישהו אמר שברי מת עם חיוך על הפנים. ואת יודעת מה, אני מאמין. זה הכי התאים למג"ד שלנו". חרמוני, לעומת אהרונוביץ' הצעיר, הוא מסוג המילואימניקים של פעם, ושני שליש מחייו עבר במילואים. לא חסרה לו ביקורת על המערך כיום: "בא בחור צעיר ואומר שהוא פציפיסט, או שולף כל סיבה אחרת, ומיד הקב"ן והצבא מזדרזים לשחרר אותו. איפה נשמע דבר כזה? צריך לחזור לימים של פעם, כשאני הייתי ילד. אז היה בושה להסתובב בלי לשרת במילואים. היום אנחנו מיעוט; זו כבר בושה להיות קרבי ולשרת את המדינה. המשתמטים הפכו לאזרחים סוג א'. הקרביים והמשרתים הם סוג ב', והמילואימניקים אזרחים סוג ג' - פראיירים". עכשיו כולם - הקצינים והחיילים של גדוד 920 - מסתכלים קדימה, למילואים הבאים. "אף אחד לא אוהב לעשות מילואים. אבל חונכנו למחויבות", אומר אחד הקצינים בגדוד, "אלה ערכים שחונכנו וגדלנו עליהם. אף אחד לא רוצה להיות בסיטואציה שבה במילואים מאבדים חבר, ועוד מג"ד. אנחנו עוד מעט יוצאים הביתה, לשגרת העבודה, ואני חושש שיהיה לי קשה להכיל את כל האירועים האלה, כשכולם סביבי כבר ישכחו מהאירוע הזה".
